ביום 8.2.2019 נדרשתי בתיק זה לבקשה למינוי מומחה רפואי. במסגרת החלטתי ציינתי כי אין בחומר הרפואי שצורף די להוות ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות בתחום האורתופדי, אך כדי לא לחסום את דרכה של התובעת להוכיח את מצבה הרפואי שעה שמינוי מומחה מהווה את הדרך היחידה לשם כך, נעתרתי לבקשה בכפוף לתשלום שכר טרחת המומחה על ידי התובעת.

ביום 2.4.2019 הגישה התובעת בקשה לעיון חוזר בהחלטה, תוך שביקשה כי בית המשפט יורה לנתבעת לשאת בשכר טרחת המומחה. בבקשתה חזרה התובעת על הממצאים אשר יש בהם לטענתה לקבוע כי קיימת ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות צמיתה; טענה כי בנסיבות העניין היה מקום להורות לנתבעת לשאת בשכר טרחת המומחה, ובנוסף טענה לקושי כלכלי לשאת בשכר הטרחה. התובעת הגישה בקשתה ללא תצהיר בטענה כי היא נסמכת על טיעון משפטי.

למקרא הבקשה הוריתי על העברתה לתגובת הנתבעת אשר התנגדה לה הן מטעמים פרוצדוראליים והן לגופו של עניין. נוכח נימוקי התגובה הוריתי על העברתה לתשובת התובעת, אך זו ביכרה שלא להגיב. מכאן החלטה זו.

דין הבקשה להידחות. אנמק.

ראשית הבקשה הוגשה באיחור ניכר מבלי שניתן כל טעם לכך. שנית, בית המשפט לא דחה את בקשת התובעת למינוי מומחה, כי אם סייג את המינוי בכך שמימון הביניים יוטל על התובעת. למעשה דרכה של התובעת פתוחה לפניה להוכיח את טענותיה בדבר נכותה.

התובעת מבססת את טענתה כי על הנתבעת לשאת במימון הביניים על שני אדנים. האחד, נוכח עוצמת הראיה לאפשרות קיומה של נכות צמיתה; והשני, בשל חסרון כיס.

אתחיל מהסוף, התובעת לא תמכה את בקשתה (בכלל ואף לא את חלקה הנוגע ליכולתה הכלכלית), בתצהיר, לא צירפה דפי חשבון, ריכוז יתרות, מידע על נכסים בבעלותה או נתונים פיננסים של התא המשפחתי. התובעת אמנם צירפה תלושי שכר, אך אלה לא עדכניים, וממילא אין בהם כשלעצם די, כדי לדחוק למסקנה כי היא אינה יכולה לעמוד במימון שכר טרחת המומחה.

אשר לעוצמת התיעוד הרפואי, כידוע בעבר נקודת המוצא היתה כי התובע נושא בשכר טרחת המומחה כברירת מחדל.

בתקופה שהדין הקודם עוד חל אך התקנות החדשות נצפו בפתח, עמד בית המשפט העליון על התכליות של נקודת האיזון וכך כתב: "תקנות פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (להלן: התקנות) נוצרו מלכתחילה על מנת לאזן בין הצורך שלא לחסום את דרכו של נפגע מפני האפשרות להוכיח את נכותו, מצד אחד, לבין הצורך להפחית את האפשרות של ביקוש חסר בסיס אחר חוליים ספקולטיביים מצד אחר. איזון זה הושג באותן תקנות בדרך של נקיטה בגישה ליברלית באשר לעצם מינוי המומחים (די בקיומה של ראשית ראיה), ובמקביל, חיוב הנפגע-התובע, בשלב הראשוני של ההליכים, להפקיד את שכר המומחה שהוא מבקש את מינויו. הפקדה ראשונית זו, שהיו לה חריגים בהתקיים, למשל, קושי כלכלי ממשי אצל התובע, נועדה להפחית מן החשש מפני ניצול לרעה של הגישה הליברלית. באיזון זה היה טעם של ממש והוא נועד לחסוך במשאבים מיותרים, למקד את הדיון במחלוקות ממשיות ולהבטיח עם זאת את האפשרות לנקוט בגישה ליברלית בכל עת שהתובע עצמו מפגין התייחסות רצינית לטענותיו הוא – בדרך של הפקדה זמנית של הפקדון האמור. אלא שבינתיים, ולאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, הוצע להתקין את תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) (תיקון), התשס"ט-2009. הצעה זו, לכשתתקבל, תעניק לבית-המשפט שיקול דעת רחב בשאלה על מי להטיל, בשלב הראשוני, את החובה להפקיד סכומי כסף להבטחת שכרו של מומחה. הסטת נקודת האיזון, כפי שהיא עומדת להתגבש בתקנות המוצעות, מגבירה ביתר שאת את הצורך להקפיד עם מילוי הדרישה לראשית ראיה" (רע"א 4911/09 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' אליעזר כשרי (29.07.2009), מפי המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין).

מאז פסק הדין, הוחל הדין הקיים עתה, המעניק שיקול דעת רחב לבית המשפט בהחליטו מי מהצדדים יישא בשכר טרחת המומחה. יישום העקרונות שהזכיר בית המשפט העליון, מחייב הפעלת שיקול דעת מאזן בין עוצמת ראשית הראיה וסבירותה לבין סוגית הטלת מימון הביניים. בהקשר זה אזכיר כי אין די בראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות, אלא יש צורך גם בראשית ראיה לקשר סיבתי בין התאונה לנכות הנטענת (ראו למשל: רע"א 2371/12 ד"ר עאדל ח'שאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (23.4.2012), מפי כב' השופט זילברטל; וראו גם רע"א (מרכז) 59716-12-16 נ' ח' נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (8.1.2017), מפי כב' השופט צ' ויצמן).

במקרה שלפניי, לאחר שבחנתי את המסמכים הרפואיים שצורפו, את הממצאים האובייקטיבים ואת התיעוד בכללותו, נתתי דעתי לעמדת הנתבעת ובחנתי את דבר קיומה של ראשית ראיה הן לאפשרות קיומה של נכות צמיתה והן לקשר הסיבתי בין הנכות הנטענת לתאונה, באתי אל מסקנה כי נוכח הגישה המקלה והליבראלית יש להורות על מינוי מומחה רפואי ואולם לשם האיזון יש להטיל את מימון הביניים על כתפי התובעת. כך פסקתי אז וכך אני סבור עתה, משלא עלה ביד התובעת להראות כי יש מקום לסטות מכך.

הצדדים יפעלו בהתאם להחלטה מיום 8.2.2019 בהקדם.

ניתנה היום, י"ד ניסן תשע"ט, 19 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.