פסק דין חלקי

לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

רקע וטענות הצדדים

1. התובעים הם הוריו של המנוח א. מ. (להלן: המנוח ) יליד 15/10/1991 שהלך לעולמו ביום 16/02/2012 בנסיבות שאינן קשורות לתביעה המונחת לפני. המנוח היה מעורב בתאונת דרכים מיום 17/07/2007 (להלן: התאונה ) בעודו קטין בעקבותיה נגרמו לו נזקי גוף. תביעה בגין אירוע זה הוגשה במסגרת ת"א 5243-02-09 ביום 15/2/2009 ונמחקה ביום 20/2/2012. התביעה הראשונה הוגשה במקור כנגד בעלי הטרקטור ממנו נפגע המנוח וקרנית והנוהג בטרקטור צורפו אליה בשלב מאוחר יותר ביום 10/10/2010. התביעה שלפני הוגשה ביום 12/7/2018 על ידי יורשי המנוח בגין אותה עילה.

אלה העובדות שבבסיס בקשת קרנית במסגרתה היא טוענת להתיישנות התביעה היות שלדידה חלף המועד על פי סד הזמנים שקבוע בחוק התיישנות. קרנית טוענת כי אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה היה המנוח קטין ואת התקופה בה הייתה התביעה תלויה ועומדת כנגדה. לטענתה התביעה הקודמת הוגשה 11 חודשים וחצי לאחר שהמנוח הפך לבגיר ועברו עוד כשש שנים וחמישה חודשים עד להגשת התביעה הנוכחית מאז מחיקת התביעה הקודמת התביעה התיישנה.

2. התובעים מתנגדים ולטענתם הם קיבלו את "כוח התביעה" לאחר פטירת המנוח והחל ממועד זה חל מרוץ ההתיישנות במניין 7 שנים. עוד טוענים התובעים שאין לספור במניין ההתיישנות את התקופה בה תביעת המנוח הייתה תלויה ועומדת. עוד נטען שאין לספור במניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה היה המנוח קטין ממועד התאונה ועד להתבגרותו ביום 25/10/2009 קרי תקופה של שנתיים ושלושה חודשים. לכן לשיטת התובעים מועד ההתיישנות חל בחודש 2/2019 ומאחר והתביעה הוגשה קודם לכן התביעה לא התיישנה.

3. בתשובה לתגובה טוענת קרנית שהטענה שעילת התביעה של היורשים נולדה מהמועד בו המנוח הלך לעולמו אינה נכונה. העילה נולדה ביום קרות התאונה גם אם במועד מאוחר יותר הוסבה הזכות ליורשים. התובעים בתגובתם משמיטים פרט רלוונטי ולפיו קרנית צורפה להליך הקודם רק ביום 10/10/2010. לפי חישוביה ולאחר נטרול התקופה בה הייתה תלויה כנגדה תביעה ובנטרול התקופה בה היה המנוח קטין יוצא לשיטתה שהתביעה הנוכחית הוגשה ארבעה חודשים לאחר מועד ההתיישנות.

הנתבע מס' 1 הצטרף לבקשה ואף הוא העלה טענת התיישנות בכתב הגנתו. כלפי נתבע זה נטען שהוא היה הנוהג ברכב בזמן התאונה.

דיון והכרעה

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

בע"א 1945/09 עזבון המנוחה מרווה סמניה ז"ל נ' המועצה האזורית מטה אשר [פורסם בנבו] (להלן: עניין סמניה ) עסק בית משפט העליון בשאלה מה מועד ההתיישנות בתביעה של יורשיו של קטין שהלך לעולמו. בחוות דעתו של השופט הנדל - בה הובאו ארבע אפשרויות לעניין מועד ההתיישנות – נפסק שבמקרה בו פטירת הקטין הייתה בטרם התבגר יחל מניין ההתיישנות מיום פטירתו שכן בעודו של הקטין בחיים הוקפא מירוץ ההתיישנות בשל קטינותו. עם מותו אין עוד הצדקה להקפאה זו ויש להריץ את שעון העצר של ההתיישנות ולכן ההתיישנות היא שבע שנים מיום מותו של הקטין.

סעיף 18 לחוק ההתיישנות קובע:

" לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות."

כיצד משתלב סעיף 18 לחוק ההתיישנות בחלופות לעיל? קובע בית משפט העליון בעניין סמניה כי סעיף 18 לחוק ההתיישנות נכנס לפעולה מקום בו תקופת ההתיישנות של שבע שנים החלה לרוץ במהלך חייו של הקטין והוא הלך לעולמו לאחר מכן. לכן נקבע במקרה סמניה כי הוראת סעיף 18 במקרה כזה:

"...מהווה תקופה מינימלית כאשר תקופת ההתיישנות של הקטין טרם הסתיימה במהלך חייו. לאמור, יישומה הרגיל של הסיפא נוגע לחליפו של תובע כאשר תקופת ההתיישנות כבר החלה ונותרה ממנה פחות משנה. לדוגמה, מצב בו התובע נפטר שש שנים ומחצה מיום היווצרות העילה; או לחלופין מקרה שבו העילה נוצרה עם הלידה והניזוק נפטר בגיל 24 ומחצה. הסיפא מקלה על החליף, ומאפשרת לו לתבוע במשך שנה שלמה.

במקרה בו הנפגע הלך לעולמו בגין פגיעה שהוסבה לו בהיותו קטין והוא נפטר לאחר גיל 18 – כפי שאירע בענייננו - מועד ההתיישנות לתביעת יורשיו כפי שנפסק בעניין סמניה הוא המועד בו היה הקטין מגיע לגיל 25 אילו נותר בחיים דהיינו עד שבע שנים מגיל 18. וכך נקבע על ידי השופט הנדל:

"במצב בו הקטין נפטר לאחר שהגיע לבגרות אך טרם הסתיימה תקופת ההתיישנות כלפיו, אורך תקופת ההתיישנות של המוריש יהא זהה לתקופת ההתיישנות שנותרה לקטין לו היה נשאר בחיים, אך בכל מקרה לא תהא פחותה משנה."

5. בענייננו בעת פטירת המנוח תקופת ההתיישנות לכאורה כבר החלה לרוץ ולכן לכאורה ליורשים היה זכות להגיש תביעה עד ליום 25/10/2016. ומדוע לכאורה? מאחר ובענייננו יש סיבה נוספת להתליית תקופת ההתיישנות בגין התביעה הראשונה שהייתה תלויה ועומדת הלא היה התביעה הראשונה. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע:

"15. תביעה שנדחה
הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת במשך שלוש שנים וחמישה ימים. דא עקא, קרנית צורפה לתביעה הקודמת ביום 10/10/2010 ולכן התביעה כנגדה הייתה תלויה ועומדת לתקופה של 16 חודשים ועשרה ימים. בהתאם מועד ההתיישנות מוארך מיום 25/10/2016 ועד ליום 5/3/2018.

6. בשים לב לאמור לעיל הגעתי למסקנה כי התיישנות תביעת התובעים - בהתעלם מהתביעה הראשונה – חל ביום 25/10/2016. עוד קבעתי כי בשל התביעה הראשונה שהייתה תלויה ועומדת נדחה מועד ההתיישנות ב- 16 חודשים ו- 10 ימים היינו עד ליום 5/3/2018. מאחר והתביעה הוגשה ביום 17/7/2018 יוצא שהתביעה התיישנה ויש לקבל את בקשתה של קרנית. דין דומה יש להחיל לגבי נתבע מס' 1 שנטען כי נהג בטרקטור בזמן התאונה. גם הוא צורף בתביעה הקודמת רק ביום 10/10/2010 כאשר במקור נתבע רק מי שנטען שהיה הבעלים של הטרקטור ומתיר השימוש. אדגיש כי כלפי הבעלים של הטרקטור לא תעמוד טענת התיישנות שכן כלפיו התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת זמן ממושך יותר.

סוף דבר

7. אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 1 (הנהג הנטען) ו- 3 (קרנית). בנסיבות העניין אני מחייב את התובעים בהוצאות נתבעים אלו בסך של 1500 ₪ לכל צד.

הנתבע מס' 2 לא התגונן בפני התביעה. התובעים ינקטו בפעולה כלשהי כלפי הנתבע מס' 2 בתוך 30 יום מהיום אחרת הדבר יחשב לחוסר מעש.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מהבקשה לבאי כוח הצדדים.

התיק יובא לעיוני ביום 13/4/2019.

ניתן היום, ג' אדר ב' תשע"ט, 10 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.