לפני תביעה לקבלת פיצויים בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק).

רקע

התובעת ילידת 1960, אלמנתו של המנוח א.כ (להלן: המנוח) שמצא את מותו בתאונת דרכים ביום 25.2.2018 (להלן: התאונה). המנוח יליד 1958 ובמועד התאונה היה כבן 60 שנה.

בהיותה תלויה במנוח והיורשת היחידה לעיזבונו, התובעת הגישה תביעתה שבפניי, וזאת כנגד מבטחת הרכב בו נהג המנוח במועד התאונה.

משאין כל חולק כי התובעת היא היורשת היחידה לעיזבון המנוח, פשיטא כי היא זכאית לקבלת פיצוי בגין אובדן שכר בשנים האבודות, פיצוי העולה על הפיצוי בגין אובדן התמיכה בתביעתה כתלויה. התובעת זכאית גם לפיצויים בגין כאב וסבל וקיצור תחולת חיים, הוצאות קבורה ואובדן שירותי בעל [ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, (2020) (להלן: ריבלין), עמ' 853-854 ועמ' 860-864].

גדר המחלוקת וטענות הצדדים בקצרה

המחלוקת היחידה שנותרה על הפרק, עניינה בשאלת גובה בסיס השכר על פיו יש לחשב את הפסדי העיזבון.

התובעת טענה, כי בעשר השנים שקדמו לתאונה, המנוח עבד בתפקיד ניהולי בכיר בחברה שעסקה, בין היתר, במתן שירותים בתחום התיירות. עוד לטענתה, אלמלא התאונה התובע היה ממשיך בעבודתו עד גיל 70, כששכרו עד גיל 67 היה עומד על סך של כ- 14,886 ₪ ברוטו ולאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור 11% (בהתאם לתלושי השכר), בסיס שכרו היה עומד על סך של כ- 13,247 ₪. התובעת טענה עוד, כי מגיל 67 עד גיל 70 המנוח היה ממשיך לעבוד, בין אם באותה חברה ובין אם בחברה אחרת, ושכרו לא היה נופל מהשכר הממוצע במשק, כך שלאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור 11%, בסיס שכרו לחישוב ההפסדים מגיל 67 עד 70 היה עומד על סך של 9,729 ₪.

הנתבעת טענה מנגד, כי שכרו החודשי של המנוח ערב התאונה עמד על סך של 11,000 ₪ כשמסכום זה יש להפחית מס הכנסה ממוצע בשיעור של 15%. מכאן, הנתבעת טענה שיש להעמיד את שכר המנוח לחישוב ההפסד בשנים האבודות על סך של 9,350 ₪. עוד נטען, כי המנוח היה עובד אך ורק עד גיל 67.

יודגש, שאין כל חולק כי בקביעת שווי הקופה המשותפת יש להביא בחשבון את הכנסת התובעת מעבודתה (למותר להפנות בהקשר זה לריבלין, פרק 3 עמ' 864 פסקה אמצעית). גם אין כל חולק כי התובעת עבדה כמנהלת חנות בגדים וזהו עיסוקה עד עצם היום הזה. הצדדים אך חלוקים בשאלת גובה השכר. התובעת טענה כי שכרה החודשי ערב התאונה עמד על סך של 9,661 ₪ נטו. הנתבעת טענה מנגד, כי שכרה של התובעת עמד על סך של 10,000 ₪ ברוטו ומסכום זה יש להפחית מס הכנסה ממוצע בשיעור של 15%, כך שבסיס השכר שיובא בחשבון הקופה המשותפת עומד על סך של 8,500 ₪.

עוד טענה הנתבעת, כי בקביעת שווי הקופה המשותפת יש להביא בחשבון גם את ההכנסה מהשכרת החנות שמחציתה הייתה בבעלות המנוח והתובעת, בעוד שלאחר הפטירה הבעלות במחצית החנות עברה לידי התובעת בלבד. התובעת טענה מנגד, שאין להביא הכנסה הונית זו בחישוב הקופה המשותפת.

ראיות הצדדים

מטעם התובעת הובאו עדויותיהם של התובעת עצמה ושל בנם הבכור שלה ושל המנוח, הוא המנכ"ל של החברה בה עבד המנוח. מטעם הנתבעת הוגש תיק מוצגים שכלל דו"ח רציפות ביטוח של המנוח, חוות דעת אקטוארית ותיעוד רפואי מעברו של המנוח.

דיון והכרעה

שכרו של המנוח ערב התאונה ושווי הקופה המשותפת:

עלי להקדים ולציין, כי המחלוקת בנושא גובה השכר המשמש בסיס לחישוב נזקי העיזבון הונחה על שולחן הדיון אך ורק בשלב ההוכחות. אכן, בהתאם לתקנות 84 ו- 85 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (התקנות החלות על ההליך דנן, להלן: התקנות הישנות), אין כל חובה על הנתבעת להעלות בכתב הגנתה כל הכחשה, לא באופן כללי ולא באופן מפורש, לעניין דמי נזק וכי עניין זה, לעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת, אלא אם הודתה בו הנתבעת במפורש [במאמר מוסגר ובבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי אף בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות), קיימת חובה להעלות באופן מפורש ומפורט את טענות ההגנה וכל מידע נוסף שתכליתו לסייע בהבהרת המחלוקת ובמיקוד הפלוגתות שבין בעלי הדין, ואולם לעניין שיעור דמי הנזק יראו אותו כשנוי במחלוקת זולת אם הנתבע הודה בו במפורש (ראו: תקנה 14 לתקנות החדשות). ברם, ככל שהנתבעת מבקשת לטעון לקיום מצג שווא או תרמית או מרמה או כוונה רעה וכו', הרי שהיה עליה לפעול בהתאם להוראות תקנות 77 ו- 78 לתקנות הישנות.

בנדון דנן, הנתבעת ניסתה לטעון, לאורך כל החקירה הנגדית של עדי התביעה, כי התוספת בשכרו של המנוח נעשתה מתוך כוונה לזכות בפיצויים גבוהים יותר ושלא כדין, וכי מדובר בתוספת שאינה תואמת למציאות. פשיטא, כי משתמעות מקו טיעון זה טענות של מצג שווא, כוונת מרמה, כוונה רעה, ידיעה, זדון ותרמית. טענות כאלו לא הועלו בכתב הגנה, וזאת בניגוד למצוות תקנות 77 ו- 78 לתקנות הישנות, חרף העובדה כי הן קשורות ל"דמי נזק". ודוק: כשמחוקק המשנה התכוון להוציא עניינים הקשורים ל"דמי נזק" מתחום תחולתה של תקנה אחרת בתקנות, הוא עשה זאת במפורש. כך הוא נהג כשביקש לא להחיל את החובה שבתקנה 85 (שעניינה "הכחשה מפורשת") על טענה לדמי נזק, אך נמנע מלעשות כן בכל הנוגע לתקנות 77 ו- 78. מכאן, וככל שהנתבעת הייתה סבורה כי הייתה תרמית או מצג שווא כלשהו בהצגת נתוני שכרו של המנוח ערב התאונה, היה עליה לטעון זאת במפורש בכתב הגנתה. משלא עשתה כן, פשיטא כי לא תישמענה טענותיה בהקשרים אלה. יתרה מכך, בתחשיב הנזק שהוגש מטעם הנתבעת לא הועלתה כל טענה כנגד גובה השכר. איפכא מסתברא. הנתבעת ציינה במפורש, כי שכרו של המנוח ערב התאונה עמד על סך של 14,800 ₪. הנתבעת אף הגדירה נתון זה כ"הנחת מוצא לחישוב הסיכון". גם במסגרת ההליכים המקדמיים הנתבעת לא הפנתה כל שאלה העשויה הייתה לעורר כל מחלוקת בנושא גובה השכר ערב התאונה.

חרף האמור לעיל, בשלב ההוכחות הנתבעת התמקדה בעיקר בשאלת התוספת שהופיעה בתלושי שכר של המנוח, תלושים אשר הונפקו, לטענתה, לאחר התאונה.

התנהלות מעין זו יש להוקיע. אם הנתבעת הייתה חושפת את טענותיה מבעוד מועד, הדבר היה מייתר לחלוטין שמיעת התיק. לא זו אף זו, מתחילת הדרך הנתבעת מיקדה את טיעוניה בשאלת הכיסוי הביטוחי והחבות והיא נאותה להודות באחריותה רק לאחר שנשמעה עדותו של העד הראשון מבין שלושת העדים שזומנו על ידי התובעת למסירת עדותם באותה מחלוקת. מכאן אף ניתן להסיק, כי אם הנתבעת הייתה מעלה את שלל טענותיה כנגד אותה תוספת או "קפיצה" בשכר המנוח, סביר להניח כי התובעת הייתה מביאה את ראיותיה גם בהקשר זה, אך הנתבעת בהתנהלותה המתוארת לעיל מנעה מהתובעת להביאן.

על פניו, ניתן לסיים את הדיון במחלוקת כאן. אך למען הזהירות אוסיף ואבחן את הטענה לגופה.

תחילה עליי לציין, כי התלושים לשנת 2017 ולחודשים ינואר ופברואר 2018, הודפסו ביום 28.3.2018, להבדיל מ"הופקו". די אם נעיין בשורה האחרונה בתלושים (ראו: נספח ח' למוצג ת/2) כדי להיווכח בדבר.

זאת ועוד, הנתבעת עצמה לא העלתה כל טענה כנגד כשירות המסמכים להגשה או כנגד האותנטיות של המסמכים עצמם. אמנם, במהלך החקירה היא ביקשה לדעת מדוע המסמכים לא חתומים (ראו: עמ' 10 בתמליל ש' 27-29), ומדוע לא הוגש העותק המקורי (ראו: עמ' 14 בתמליל ש' 5-16), אך בסיכומיה היא הבהירה כי טענתה כנגד אותנטיות המסמכים מוגבלת אך ורק לשאלת אופי ומהות הסכום שנכלל ברובריקת "הפרשי שכר" באותם תלושים.

למעשה, משראינו כי הנתבעת נתפסה לכלל טעות כשסברה כי התלושים הופקו לאחר התאונה, דומה כי מתייתר הדיון ביתר טענותיה, אך שוב, ובבחינת למעלה מהצורך, אמשיך בבחינתן, תוך יציאה מנקודת הנחה לטובת הנתבעת, כי התלושים הופקו לאחר התאונה – וכפי שאמרתי לעיל בענייננו התלושים אך הודפסו לאחר התאונה ולא הוכח כי אלה הופקו לאחריה.

אכן, "ככלל, מקום בו מדובר בחברה שבשליטתו של הנפגע או בחברה שהיא עסק משפחתי, אכן יש מקום לבדיקה זהירה של האותנטיות של תלושי השכר שהופקו לאחר התאונה (השוו ע"א 3304/13 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (20.11.2013))...." [ראו: ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו נתן, (25.11.2013), פס' 8 (להלן: עניין שובבו)]. עוד נקבע באותו עניין כי "בהתחשב במועד הוצאת תלושי השכר ובהתחשב בכך שלמשיב נגישות לנתונים השונים לגבי המסעדה בה עבד ואשר נוהלה על ידי אחיו" הנטל אינו על הנתבעת לסתור את בסיס השכר, כי אם על הטוען לאותו בסיס שכר. אגב, בסופו של יום בית המשפט העליון לא מצא להתערב בבסיס השכר בעניין שובבו וכך נקבע: "ברם, בשורה התחתונה לא מצאתי להתערב בבסיס השכר של 8,548 ₪ נטו לעבר כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא ...".

בענייננו, המנוח לא היה בעל השליטה בחברה בה עבד ערב התאונה. המנוח גם לא עבד בחברה שבשליטה משפחתית מלאה, אלא בחברה שהייתה בבעלות משותפת של בנו ושל מר כהן אליהו, חברו של המנוח, וכל אחד מהשותפים החזיק ב- 50% ממניות החברה "רנטקס מסד גרופ" ואילו הדירקטורים בחברה היו שלושה: בנו של המנוח, אותו שותף כהן אליהו ומר רמתי דב דוד שהיה השותף של כהן בחברת מסד. חברת "רנטקס מסד גרופ" נרשמה ברשם החברות ביום 17.11.2016, והחלה פעילותה בחודש ינואר 2017 (ראו מוצג נ/1, עמ' 17 בתמליל ש' 16-22 ועמ' 21 ש' 15-39). יש לציין עוד, כי מינואר 2009 עד דצמבר 2016 המנוח עבד בחברת "רנטקס שירותי טכסטיל". בנו של המנוח היה הבעלים והמנהל של אותה חברה ובסוף 2016 תחילת 2017 החברה התמזגה עם חברת מסד שכאמור הייתה בבעלותם של כהן אליהו ושל רמתי וכך הוקמה חברת "רנטקס מסד גרופ' בע"מ". בעקבות המיזוג והרחבת החברה, שודרג גם תפקידו של המנוח, כך שבנוסף להיותו מנהל תפעול הוא החל לתפקד גם כאחראי על תחום האיכות, הבקשה והלוגיסטיקה (ראו: סעיף במוצג ת/2 ועמ' 24 לתמליל ש' 5-13). עדות זו לא נסתרה כלל וכלל.

יש לתת את הדעת גם לכך שהנתבעת טענה במפורש כי אינה כופרת בעצם העסקת המנוח בשתי החברות הנ"ל, היא אך טענה, בשלב שמיעת הראיות, שאין להכיר בתוספת השכר שהופיעה בתלושי השכר לשנת 2017 ולחודשים ינואר ופברואר 2018.

יתרה מכך, הנתבעת בעצמה צירפה את דו"ח רציפות הביטוח של המנוח (ראו: נספח א' בתיק מוצגי הנתבעת). דו"ח זה, מהווה ראיה לאמיתות תוכנו וניתן לקבוע על פיו את נתוני השתכרותו של המנוח [ראו: ת.א (קריות) 38964-05-12 פלונית נ' אלברט ברטו יעקב ואח', (14.4.2016), פס' 33]. הנתבעת טענה בסיכומיה כי הדיווח למל"ל נשען על אדני הדיווח המאוחר לתאונה. הטענה לא הוכחה כלל. לא הוכח כי הדיווחים על השכר לשנת 2017 נעשו לאחר התאונה. למותר לציין, כי מהשוואה בין הדיווחים על פי טופסי 106 לדיווחים למל"ל, ניתן לראות כי קיימת התאמה מלאה בין הנתונים.

ההיסטוריה התעסוקתית של המנוח והשבחת שכרו במהלך שנות עבודתו תומכות אף הן בטענת התובעת, כי המנוח התקדם בשכרו גם בשנתיים האחרונות שקדמו לפטירתו. בין השנים 2011 עד 2016 (שנים שהנתבעת לא חלקה על נכונות דיווח ההכנסות בהן) שכרו של המנוח היה בעלייה מתמדת. אמנם, מדובר בעליה מתונה מידי שנה, אך העלייה החדה שהייתה בשנת 2017 זכתה להסבר הגיוני על ידי בנו של המנוח והנתבעת לא הצליחה לסתור אותו. מכל מקום, ואף אם נניח כי אותה תוספת לא זכתה להסבר המניח את הדעת, עדיין ניתן לומר כי פוטנציאל השתכרותו של המנוח, אלמלא פטירתו בתאונה, היה מגיע לסכום הנטען על ידי התובעת. השעבודים המצוינים במוצג נ/1 שלטענת הנתבעת מעמידים בספק רב את איתנותה הכלכלית של חברת "רנטקס מסד גרופ' בע"מ" סולקו בחודש יולי 2017, כעולה מהמוצג האמור. גם לא נעלמה מעיניי העובדה כי אותה חברה נקלעה להליכי פירוק כשנה וחצי לאחר פטירת המנוח ועדיין אין בכך, כדי לגרוע מקביעתי בדבר כושר השתכרותו של המנוח. בהקשר זה, הבן העיד כי הליך הפירוק היה על רקע סכסוך אישי שפרץ בינו לבין אליהו כהן ודב רמתי. עוד מסר כי טרם הליך הפירוק כל פעילות החברה על מגוון שירותיה, חוג לקוחותיה וצוות עובדיה, הועתקה לחברה אחרת שהוקמה מבעוד מועד על ידי אליהו כהן והיא ממשיכה להתקיים ולשגשג עד היום (ראו: עמ' 24 בתמליל ש' 17-21 ו- 34-41 ועמ' 27 ש' 9-23). הנתבעת לא סתרה עדות זו. לא זו אף זו, הבן ציין כי פטירת אביו, שהיה חברו הקרוב של אליהו כהן והייתה לו השפעה חיובית על מערכת היחסים בהנהלת החברה, אך לאחר פטירת אביו לא היה ביכולתו להישאר בחברה (ראו: עמ' 24 בתמליל ש' 5-13 ועמ' 25 ש' 34-41). העדות גם בהקשר זה לא נסתרה על ידי הנתבעת. אמנם, הנתבעת טענה כי היה על התובעת להגיש את דו"ח המנהל המיוחד לתמיכת טענות התובעת בדבר שגשוגה של חברת רנטקס גרופ בע"מ והעברת פעילותה לחברה אחרת הממשיכה לשגשג עד היום, אך סבורני כי הנתבעת, שבחרה לפתוח חזית זו בשלב כה מאוחר של הדיון ושהחזיקה בידיה מידע על מצב החברות ודו"ח המנהל המיוחד, לא הייתה נמנעת מהגשת המידע אילו היה מכיל דברים הסותרים את עדות הבן. בעדותו של הבן אף נחשפה הסיבה להימנעותו מזימון השותף אליהו כהן או דב רמתי לעדות, הלא היא הסכסוך המשפטי ביניהם. מכל מקום וכאמור לעיל, אף ללא קשר לאיתנותה הכלכלית של החברה שהתפרקה והעברת פעילותה לחברה אחרת, עדיין אין בעצם פירוקה, מכל סיבה שלא תהיה, כדי לגרוע מקביעתי בדבר כושר השתכרותו של המנוח, וזאת לאור ההיסטוריה התעסוקתית שלו כאמור לעיל.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי בסיס שכרו של המנוח ערב פטירתו, ולאחר ניכוי מס הכנסה, עמד על סך של 13,214 ₪. זהו ממוצע שכרו במשך 14 החודשים שקדמו לפטירתו.

באשר לשכרה של התובעת, כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהיר עדותה הראשית (נספח י' למוצג ת/3), ממוצע שכרה בניכוי מס הכנסה עמד על סך של 9,659 ₪.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בדבר הבאת ההכנסה מהשכרת הנכס במסגרת הקופה המשותפת. התובעת היא היורשת היחידה של המנוח וממילא זכאית היא לרשת את נכס ההון של המנוח. בהקשר זה גם יש לציין כי התובעים עצמם לא טענו כי ההכנסה ההונית מהשכרת הנכס הייתה פרי עמלו של המנוח וכי הכנסה זו אבדה עקב התאונה. גם הנתבעת לא הוכיחה כי התקיימו נסיבות המצדיקות התחשבות בטובת ההנאה הנובעת מן ההאצה של העיזבון [ראו: ע"א 5/84 רחל יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, (3.6.1991) פסקאות 8-14].

על כן, שווי הקופה המשותפת לפני הפטירה עמד על סך של 22,873 ₪. לאחר התאונה נותרה הכנסה בסך של 9,659 ₪.

באשר להמשך עבודתו של המנוח עד גיל 70, אציין כי דין הטענה להידחות. בהקשר זה נפסק לא אחת, כי "חזקה היא כי לגבי שכירים, גיל הפרישה מהעבודה הוא בגיל 67 ולגבי עובד עצמאי בגיל 70. כדי שביהמ"ש יסטה מהחזקה בדבר גיל הפרישה, יש להוכיח בראיות של ממש שכך מקובל באותו ענף מקצועי בו עבד הנפגע, או שקיימות ראיות מיוחדות במקרה הנדון המצביעות על כך." [ראו: ת.א (מח' נצ') 34825-04-11 עזבון המנוח ש' ז"ל ואח' נ' איסמעיל ח'וטבא ואח', (2.4.2013); וגם ע"א 8488/08 עיזבון המנוחה רננה סושרד נ' מ"י – משטרת ישראל, (5.6.2012) פסקאות 17-18].

במקרה הנדון, לא הוכחו נסיבות המצדיקות סטייה מהחזקה בדבר גיל הפרישה לגבי שכירים. עובר לתאונה המנוח עבד במשך כעשר שנים כשכיר, תחילה בחברה שהייתה בבעלות ובניהול בנו ובהמשך בחברה שלא הייתה בבעלותו או בשילטתו המלאה של הבן. חרף פועלו של המנוח בחברה בה עבד ערב התאונה, כפי שעלה מעדות הבן, עדיין לא שוכנעתי כי נתקיימו הנסיבות המצדיקות סטייה מחזקת גיל הפרישה לגבי שכירים. בענייננו אף לא נטען וגם לא הוכח כי למנוח הייתה שליטה בדרך אחרת באותה חברה. יתרה מכך, לנוכח העובדה כי המנוח חיסל את עסקו העצמאי והשתלב בעבודה כשכיר שנים רבות לפני התאונה, הרי שהאפשרות כי יחזור לעבוד כעצמאי לכל הפחות שקולה כנגד האפשרות כי ימשיך לעבוד כשכיר בלבד ויפרוש בגיל 67. משהנטל על התובעת להוכיח את טענתה בהקשר זה, פשיטא כי "שקילות" משמעה אי הרמת הנטל.

הטענה לזכאות התובעת לקבלת פיצוי עבור הוצאות טיפולי השיניים שהמנוח הוציא תקופה קצרה לפני התאונה, עדיף לוּ לא הייתה נטענת. הוצאה ממין זה אינה נחשבת לראש נזק בר פיצוי בעקבות התאונה.

חישוב הפיצויים:

לאור כל האמור לעיל להן הפיצויים המגיעים לתובעת:

אובדן הכנסה בעבר: מיום התאונה ועד היום חלפו להם 40 חודשים. שווי ידה אחת לפני הפטירה עמד על סך של 5,718 ₪ (סך הקופה המשותפת 22,873 ₪ חלקי ארבע ידות: ידת המנוח, האלמנה, משק הבית והחיסכון). על כן, שווי ההפסד החודשי בגין הכנסת המנוח = 13,214 ₪ פחות הידה שלו 5,718 ₪. היינו, 7,496 ₪.

מכאן, סך ההפסד לעבר 7,496 ₪ x 40 חודשים = 299,840 ₪ . לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית מאמצע התקופה (25.10.2019) ועד היום, כך שמתקבל סך של 305,068 ₪.

אובדן הכנסה בעתיד: 7,496 ₪ x45.1787 מקדם היוון עד גיל 67 = 338,660 ₪.

אובדן פנסיה בעבר ובעתיד: 12.5% מסך אובדן ההכנסה לעבר ולעתיד = 80,466 ₪.

אובדן הכנסה מקצבת הזקנה: הלכה פסוקה היא, כי "במקרים שבהם ניתן פיצוי בגין קצבת זקנה, כפוף הדבר להיוון ולקיזוז הסכומים שאותם הניזוק היה אמור להפריש כדי להיות זכאי לקצבה ..." [ראו: רע"א 1698/17 פלוני ואח' נ' קרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (23.03.2017); ע"א 9209/03 עז' המנוח יניב ניסן ז"ל ואח' נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, (16.11.2008), פס' 15 וכן ע"א (מח' חי') 19951-03-17 פלוני נ' עזבון המנוח פולני ואח', (7.7.2017) פס' 77.ג].

על כן, ואף אם אקבל טענת התובעת בדבר גובה קצבת הזיקנה החודשית, הרי שיש לקזז מההפסד את חלקו של העובד/המנוח, שהיה מופרש משכרו כדי לזכות בקיצבה במשך כל שנות עבודתו. התובעת לא הוכיחה מהו מחיר הזכייה בקצבה. מנגד, הנתבעת לא העלתה כל טענה בסיכומיה בהקשר זה. בנסיבות, דומה כי לא ניתן לדחות דרישת התובעת כליל [ראו: ע"א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית, (6.12.2017) פס' 96], אך יש להפחית את שווי דמי הביטוח שהיו משולמים לרכישת הזכאות לקצבת הזיקנה. בדרך כלל אלה סכומים זעומים [ראו: ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, (12.3.2018), פס' 32]. אך מנגד בהינתן משך תקופות התשלום למל"ל לרכישת הזכאות כאמור במשך כל שנות עבודתו בעבר ושנות עבודתו בעתיד אלמלא הפטירה, ובהינתן שכרו הגבוה של המנוח, אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה, בדרך אומדנא, בסך של 50,000 ₪.

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים: בהתאם לתקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, התובעת זכאית ל- 25% מהסכום המקסימלי משוערך להיום. על כן, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך של 45,869 ₪.

הוצאות קבורה: התובעת העמידה דרישתה לפיצוי בגין הוצאות קבורה, מצבה ואבלות על סך של 20,000 ₪. יודגש, כי הדין מכיר בפיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה בלבד, ואינו מכיר בהוצאות שונות המוצאות בתקופת האבל והשבעה [ראו: ת.א (מחוזי חיפה) 15620/07/16 פלוני ואח' נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ, (30.5.2019); ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח בוסקילה ז"ל, (12.2.1985); ע"א 9603/10 עיזבון המנוחה גולן ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (21.6.2011); הוראת סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין), הקובעת כי ניתן לכלול בסכום הפיצויים המגיעים לעיזבון "סכום להוצאות קבורה". והוראת סעיף 81(2) לפקודת הנזיקין, לפיו הוצאות אבל אינן בנות תביעה על פי הוראות הדין]. מכאן, אני פוסקת לתובעת סך של 15,000 ₪ וזאת בגין הוצאות קבורה ומצבה.

אובדן שירותי בעל לעבר ולעתיד: התובעת טענה, כי המנוח היה איש משפחה מסור ותרם תרומה ממשית בחייה בכלל ולבית בפרט; הוא ניהל את רוב משק הבית, כולל קניות ובישולים ומאז פטירתו היא נאלצת לקנות אוכל מוכן, דבר הכרוך בעלויות גבוהות. עוד נטען כי המנוח דאג לתחזק את הבית, לבצע שיפוץ או עבודות בנייה או תיקונים הכל בעצמו בשתי ידיו המיומנות ומבלי להיעזר באנשי מקצוע (ראו: סעיף 7.ז. במוצג ת/3). בעדותה בפניי התובעת מסרה כי המנוח עשה הכל, בישל, החזיק את המשפחה, היה סבא מדהים, פרנס והיה איש תחזוקה מדהים, בעוד שמאז התאונה היא נאלצת להביא בעלי מקצוע הביתה, לקנות אוכל מוכן, לעבוד שעות עבודה נוספות כדי שתוכל להתפרנס, וזאת מלבד המחסור הרגשי (ראו עמ' 34 בתמליל ש' 9-19 ועמ' 35 ש' 1-24).

בהקשר זה ראוי תחילה להפנות לע"א 6550/20 עזבון המנוח ריאד סלאמה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (3.5.2021), פס' 7, לפיו נשללה הטענה שיש לגלם בראש נזק זה גם פיצוי על ההפסד הרגשי הנובע ממות המנוח. אביא להלן דבריו של כב' השופט י. עמית: "לבסוף אציין כי איני מוצא ממש בטענת המערערים ולפיה הגיעה העת לגלם בראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל פיצוי על ההפסד הרגשי הנובע ממות המנוח, באשר לפי הפסיקה הקיימת, פיצוי התלויים בראש נזק זה הוא פיצוי ממוני ביסודו אשר תלוי בהפסד כלכלי ממשי המגולם בנסיבות המקרה (ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה מרמש נ' שלזינגר, פ"ד סד(1) 54, פסקה 5 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (2010); ו רע"א 6914/14 פלונית נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, [פורסם בנבו] בפסקה 7 (7.12.2014))." (ההדגשה של הח"מ ואינה במקור).

לאחר שמיעת עדויות התובעת ובנה, עלה כי המנוח נהג לעבוד ולהשקיע מאמצים רבים בעבודתו. על כן, ובהינתן גיל התובעת במועד פטירת המנוח, בהינתן אופי ומהות העזרה שניתנה על ידו (בעיקר עזרה בבישולים ובתחזוקת עבודות הבית) ובהתחשב בכך כי בזקנתו תרומתו של המנוח במתן השירותים לבני משפחתו ממילא הייתה פוחתת, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה סך של 50,000 ₪.

ניכויים: מהסכומים הנ"ל יש לנכות את קצבת השאירים המשולמת לתובעת בעקבות התאונה. על פי חוות הדעת האקטוארית (מוצג נ/3), שהתובעת לא חלקה עליה כלל, גובה התגמולים כאמור מגיע לסך של 390,766 ₪.

סך הפיצוי המגיע לתובעת אם כך = 494,300 ₪ (סכום עגול).

לסיכום:

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 494,300 ₪ בצירוף 15.21% בגין שכ"ט ובצירוף סך של 1,204 ₪ בגין הוצאות משפט (אגרה והוצאות עדים).

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"א, 23 יוני 2021, בהעדר הצדדים.