ביום 14/11/2108, לבקשת התובעת, ניתן פסק דין באין כתב הגנה, כנגד הנתבע.

ביום 10/12/2018 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסה"ד יחד עם בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה.

בהחלטתי המזמינה את תגובת התובעת נקבע גם: "הבקשה השנייה נדחית על הסף, שכן אם יבוטל פסק הדין אין צורך בארכה להגשת כתב הגנה, וכך גם אם לא יבוטל פסק הדין."

בקשת המבקש נסמכת בתצהיר "בגצ"י", והלכה למעשה אין בנמצא תצהיר ובו עובדות.

תגובת התובעת מיום 25.12.2018 מציינת את עובדות המסירה, ההולמות את פרטיו של המבקש בתצלום תעודת זיהוי שצורף לכתב התביעה, לעניין מענו ושם אמו.

המבקש מתעלם כלל מן ההמצאה הנטענת, שיושמה לידי אמו, בשפרעם.

לא צורף תצהיר מן האם.

ביום 14/1/2019 ניתנה על ידי החלטה, על גבי תגובת התובעת, בה אוזכרה זכות המענה למבקש.

תשובת המבקש בוששה להגיע.

היא הוגשה לתיק זה אך ביום 08.10.2019... כ"תגובה להחלטה מיום 14/01/2019"

התגובה להחלטה, קרי המענה לתגובת התובעת, קובעת כי אם יוותר פסק הדין על כנו, יגרם למבקש עיוות דין, כי המבקש "...לא רכש שום מכשיר ושום קוו טלפוני..." וכי ביקש להאריך המועד להגשת כתב הגנה...

הנה כי כן, בחלוף כ-9 חודשים בין תגובת התובעת למענה הנתבע, נשכח מעם הכותב, כי עוד ביום 13.12.2018 נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה...

לא ניתן לסמוך בקשה לביטול פסק דין, בתצהיר "בג"צי"!

הנמנע מלסמוך עובדות בקשתו בתצהיר לא יישמע בעובדות השייכות.

השיהוי הניכר בין התגובה למענה – מלמד על חזרה מן הבקשה, גם אם במשתמע.

בקשת המבקש נדחית.

המבקש ישא בהוצאות התובעת לשכ"ט עו"ד, בסל 1,000.00 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתנה היום, ל' חשוון תש"פ, 28 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.