תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 22.12.15 בכביש 4. התובעת טוענת לנזקים בסך כולל של 9,626 ₪ בגין עלות תיקונים ושכר שמאי, ובניכוי השתתפות עצמית והשבה.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

התובע טוען כי התאונה ארעה בשל פגיעה מאחור שנפגע על ידי רכב הנתבעים.

הנתבע 1 מאשרים את הפגיעה ברכב התובעת אולם מכחישים את הנזק שנתבע. הנתבע 2 טוען כי לא נהג ולא היה ברכב הנתבעים בעת קרות התאונה, וכי לא התיר את השימוש בו לנתבע 1.

כאשר נסיבות קרות התאונה לא שנויות במחלוקת, וכאשר רכב התובעת נבדק למחרת התביעה על ידי השמאי שערך את חוות הדעת שצורפה לתביעה (וחקירתו של השמאי לא התבקשה ולא נסתרה על ידי חוות דעת נגדית) שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות קרות התאונה, את נזקיה ואת אחריותו של הנתבע 1 – נהג רכב הנתבעים – לאמור לעיל.

שוכנעתי גם כי הנתבע 2, כפי שטען, לא היה מעורב בתאונה. מהעדויות מתברר כי מי שנסע לצדו של הנתבע 1 הוא דודו (אביו של הנתבע 2), שנפטר בינתיים, וכי הוא זה שעשה שימוש ברכב בדרך קבע והוא זה שביקש מהנתבע 1 לנהוג ברכב ולהסיעו לבדיקה רפואית.

משכך, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על שכם הנתבע 1 ועליו לשאת בתוצאות הנזקים שנגרמו.

לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 9,626 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 374 ₪, את שכר העד בסך 400 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪.

התביעה נגד הנתבע 2 נדחית, ובנסיבות – ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ה' אדר ב' תשע"ט, 12 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.