המדובר בתביעת נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1993 בין כתלי בית הספר בו למד.

טענות התובעת

1. על פי כתב התביעה, הנתבע מס' 1 הוא מוסד חינוכי השייך ו/או מופעל ו/או באחריותה של הנתבעת מס' 2.

הנתבעת מס' 3 היא המדינה, המנהלת ו/או אחראית על מינו המורים ו/או עובדי התחזוקה בבית הספר.

1. לטענת התובע, ביום 9.5.07, בהיותו בן 13 שנים הופנה על ''י אחות ביה''ס לבדיקת ראיה אצל רופאת עינים בקופ''ח מכבי וזאת לאחר שאחות בית הספר מצאה בבדיקת ראיה שגרתית כי הוא סובל מראיה ירודה בעין שמאל.

בבדיקתה של רופאת העיניים התברר כי ראיית התובע בעין ימין היתה תקינה ואילו בעין שמאל ראייתו היתה ירודה, עד 6/60 ולא השתפרה עם תיקון אופטי. כמו כן, נצפתה הפרדות רשתית בחלק עליון ותחתון יחד עם משיכות באזור המקולה ותאי פיגמנט בזגוגית.

1. כבר במועד בדיקתו הנ''ל נרשם על ידי הרופאה המטפלת כי אין המדובר בהפרדות רשתית חדשה אלא במקרה הקשור לתאונה ישנה שאירעה כשנה לפני הבדיקה, במהלך שנת הלימודים 2005 – 2006 בה נחבל התובע מכדור בעין שמאל מחבלה ישירה וזאת במהלך משחק כדורגל שהתקיים בחצר ביה''ס מקיף עין מאהל.

למיטב זכרונו של התובע התאונה אירעה במהלך חודש 4/2006, כאשר בשל היעדרות אחד מן המורים נשלחו התלמידים לשחק כדורגל בחצר בית הספר במהלך שיעור חופשי ללא מורה משגיח ו/או כל גורם אחר מטעם ביה''ס.

1. מאז גילוי הפגם היה התובע במעקב רפואי וביום 16.6.2007 אושפז לצורך ביצוע ניתוח לתיקון הפרדות רשתית שבוצע ביום 17.6.2007. התובע שוחרר עם ראיה של ספירת אצבעות ממטר והמשיך במעקב רפואי אך ראייתו לא השתפרה משמעותית.

התובע נעדר מבית הספר למשך חודשיים וחצי ואף לאחר חזרתו הוא נעדר לסירוגין פעמים רבות לצורך טיפולים רפואיים.

1. מומחה מטעמו של התובע, ד''ר נאיל מזאווי בדק את התובע ובחוות דעתו קבע כי על פי הספרות הרפואית, הפרדות רשתית עשויה להופיע לאחר חבלה ישירה לעין ופרק הזמן מהחבלה ועד להפרדות עשוי לקחת עד חודשים, בכפוף לחומרת החבלה. לטענת המומחה, מצב הרשתית בבדיקה הראשונה אצל רופאת העינים תואם חבלה לעין כשנה קודם לכן.

המומחה קבע כי לתובע נכות בשיעור 25% לפי סעיף 52(1)(א)(8) ונכות בשיעור 5% לפי סעיף 66(3) לתקנות המל'''ל.

1. לטענת התובע, האחריות לתאונה נשוא התביעה מוטלת על הנתבעים בהיותם בעלי השליטה והפיקוח על המתרחש בתחומי בית הספר והיה עליהם לנקוט באמצעי זהירות למניעת התאונה, דבר שלא נעשה. לטענת התובע, התאונה אירעה בשל רשלנותם של הנתבעים שהתבטאה בהתנהלות חסרת זהירות, ללא פיקוח אחר הנעשה בתחומי בית הספר והתבטאה בשאר סעיפי רשלנות המפורטים בכתב התביעה. כמו כן, על הנתבעים להוכיח כי לא היתה רשלנות מצידם לאור הכלל הדבר מדבר בעד עצמו.
2. על כן, טוען התובע כי על הנתבעים לפצותו בסך של 150,000 ₪ בגין נזק מיוחד ונזק כללי כפי שיעריכו בית המשפט בתוספת הוצאות משפט ושכ''ט עו''ד.
3. בכתב ההגנה מטעמם טוענים הנתבעים 1 ו – 3 כי על התביעה כנגד הנתבע 1 להמחק שכן אינו מהווה אישיות משפטית. כמו כן מכחישים הנתבעים את האירוע נשוא התביעה ונסיבותיו וטוענים כי פגיעה מכדור אינה יכולה לגרום לפגיעה בראיה. לטענתם, גם אם אירע האירוע כנטען בכתב התביעה כנראה שהיה מורה במקום. בכל מקרה, לא מוטלת עליהם כן חבות שכן המדובר במעשה פתאומי שלא ניתן למנוע אותו. כן מכחישים הנתבעים את כל סעיפי הרשלנות הנטענים ואת נזקיו של התובע.
4. בכתב ההגנה מטעמה כופרת הנתבעת 2 בנטען בכתב התביעה. לטענתה, התובע מעולם לא פנה אליה והודיע על האירוע נשוא התביעה ובכך גרם לה נזק ראייתי. יתרה מזאת, האירוע המוכחש אירע כשהתובע היה בן 13, דהיינו בבית ספר יסודי או חטיבת ביניים המצויים תחת שליטה וניהול של הנתבעת 3 המעסיקה גם את המורים בבית הספר. על כן, ככל שמוטלת האחריות על מאן דהוא מלבד התובע, נושאת בה הנתבעת 3 בלבד ודין התביעה כלפי הנתבעת 2 להדחות. כן מכחישה הנתבעת 2 את כל סעיפי הרשלנות הנטענים וכן את נזקיו של התובע.

ההליך

1. במהלך ניהול התביעה מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד''ר אליעזר קראוס שקבע בחוות דעתו מיום 21.1.19 כי נותרה לתובע דרגת נכות בשיעור 25% לפי סעיף 52(1)(א)(8) לתקנות המל''ל בשל מצב לאחר ניתוח הפרדות רשתית בסופו נותרה ראיה ירודה ביותר.

בכל הנוגע לגורם הנזק, טוען המומחה בחוות דעתו כי הפרדות רשתית יכולה להגרם מטראומה באיזור ארובת העין אך גם ממחלה ברשתית. לדבריו, 40% מהפרדויות הרשתית בגיל בו היה התובע בעת התאונה נגרמו עקב טראומה כאשר פגיעה מכדורגל אכן יכול לגרום להפרדות רשתית. לדבריו, במקרים רבים שעה שמדובר בילדים הם מפחדים לספר להוריהם ועל כן מגיעים לטיפול רק כעבור חודשים רבים כאשר ההפרדות הינה כבר כרונית ומסובכת לטיפול. המומחה מאשר כי קיימות גם מחלות שעשוית להביא להפרדות רשתית בילדים אולם בד''כ מדובר בקוצר ראיה גבוה ובסינדרומים מולדים נדירים למדי. שעה שלתובע לא היו ניתוחים קודמים ועינו הימנית תקינה לחלוטין, הסבירות כי הגורם להפרדות רשתית הוא מחלה של הרשתית אינה גבוהה.

1. חרף הוראה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית רק התובע הגיש תצהירים – תצהיר אישי שלו, של אימו גב' ג'ומאנה חביבאללה וחברו של התובע בלאל אבו ליל.
2. ביום 4.11.20 התקיימה ישיבת הוכחות בה נחקרו עדי התובע. חרף המלצתו של בית המשפט בתום הישיבה, לא הגיעו הצדדים להסכמה ועל כן סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בחנתי את העדויות, הראיות שנשמעו לפני וסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, כמפורט להלן.
2. נטל השכנוע הוא "החובה העיקרית במשפט" כאשר אי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897), כאשר:

"... התשובה אם הנטל הורם או לא... טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן ובהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה" (ע"א 941/05 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם, פ"ד סא(3) 350).

1. בסופה של דרך, במאזן ההסתברויות, לא הצליח התובע, לצערי להרים את הנטל ולשכנעני לקבל את תביעתו, שכן גרסת התביעה לא הוכחה ברמה הנרשת במשפט אזרחי. כמו כן, גם לו הייתי מקבל את גרסתו של התובע איני סבור כי קיימת חבות של הנתבעים לאירוע.

טענת ההשתק

1. ראשית, אדון בטענתו של התובע להשתק כלפי הנתבעות 1 ו – 2.
2. לטענת התובע, בהליך מוקדם שהתקיים בגין התאונה נשוא התביעה, ת"א 29121-07-14 (להלן "ההליך המוקדם") שולם לתובע במסגרת ביטוח תאונות אישיות תלמידים פיצוי בגין האירוע נשוא התביעה. על כן מושתקות הנתבעות 1 ו – 2 מכפירה באירוע.

איני מקבל את הטענה.

1. ההלכה בדבר מעשה בית דין קובעת, כי:

"משנתן בית-משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק-הדין, בין על-ידי ערכאת ערעור ובין על-ידי בית-המשפט שנתנו, מחייב פסק הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו".

(ר' פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, בעמ' 4-3).

מקובל להבחין בין שני סוגים של מעשה בית דין; האחד השתק עילה, והשני השתק פלוגתא. ההבדל ביניהם הוא שהאחד מקים מחסום דיוני בפני בעלי הדין או חליפיהם, בגין כל תביעה נוספת בשל אותה עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין שזכה התובע בפסק דין ובין שתביעתו נדחתה; האחר, מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין או חליפיהם המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא, שנדונה והוכרעה פוזיטיבית בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השנייה על עילת תביעה שונה (ר' פרופ' זלצמן, שם, בעמ' 8).

1. בענייננו, טענת התובע מבוססת על תוקף של פסק דין להסכם פשרה שניתן במסגרת ההליך המוקדם ביום 30.4.18. הצדדים באותה תביעה היו הנתבעות 1 ו – 2 וכלל חברה לביטוח שביטחה את בית הספר במסגרת ביטוח תאונות אישיות.

פסק הדין בהליך המוקדם אינו מהווה השתק עילה או פלוגתא.

ראשית, אין המדובר באותם צדדים או חליפיהם שכן המדינה – הנתבעת 3 לא היתה צד לאירוע במסגרת ההליך המוקדם וממילא אינה מחוייבת לו. כמו כן, אין המדובר באותה עילה שכן עילת התביעה בהליך המוקדם היתה ביטוח תאונות אישיות במסגרת חוק חוזה ביטוח ובענייננו מדובר בתביעת נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין. יתרה מזאת, בהסכם הפשרה נשוא ההליך המוקדם לא נקבעה כל קביעה פוזיטיבית בנוגע לאירוע נשוא התביעה. כל שהוסכם שם הוא שהנתבעת 3 (כלל חברה לביטוח) תפצה את התובע בסכום מסויים במסגרת ביטוח תאונות אישיות בו בוטחו תלמידי הנתבע 1. ואכן, הכלל הוא שהסכם פשרה אינו מביא לתחולת השתק עילה או השתק פלוגתא (ע"א 1351-06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון(קסר אלמוטראן) בע"מ (פורסם בנבו).

1. גם אם נתבונן על הטענה במסגרת דיני ההשתק השיפוטי אין בכך כדי להועיל לתובע.

השתק שיפוטי נוצר במקום בו טען בעל דין טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה. או אז הוא מושתק מלהתכחש לטענתו ולטעון טענה הפוכה בהליך אחר (ע"א 513/89 Exin-Lines נ' Interlego, פ"ד מח(4) 133 [1994]; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים, נט(6) 625 [2005]).

בענייננו, לא הודו הנתבעות 1 – 2 בהליך המוקדם בתאונה נשוא התביעה. זאת ניתן ללמוד מכתבי בית הדין שהגישו. כמו כן לא צמחה להם כל טובת הנאה מהעלאת הטענה שכן חברת כלל שילמה לבסוף לתובע את המגיע לו על פי הפוליסה.

האם התרחש האירוע נשוא התביעה

1. התובע מסר בתצהירו את גרסתו לתאונה נשוא התביעה (סעיפים 7 - 10 לתצהירו):

"הריני להצהיר כי למיטב זכרוני התאונה אירעה במהלך חודש 04/06 (זה היה לפני חופשת האביב של אותה שנה) עת שיחקתי יחד ילדי הכיתה כדורגל בחצר ביה''ס (ולא במגרש היעודי) ללא מורה משגיח או כל גורם אחר מטעם ביה''ס.

הריני להצהיר כי שיחקתי עם חבריי בחצר ביה''ס בשל היעדרות אחד המורים וניתן לנו "זמן חופשי'' במהלכו נשלחנו לשחק בחצר ביה''ס ולא במגרש הייעודי.

הריני להצהיר כי אני שיחקתי יחד עם תלמידי הכיתה ללא מורה משגיח או כל גורם אחר מטעם ביה''ס , בחצר ביה''ס שהיתה קטנה וצפופה שאינה מתאימה למשחקי ספורט ושאינה מתאימה למספר הגדול של התלמידים ששיחקו והשתוללו באותה עת בחצר.

הריני להצהיר כי במהלך ההמשחק הילדים השתוללו ושיחקו בצורה אלימה ודחפו אחד את השני הכל כאמור בשל היעדר כל גורם מפקח מטעם ביה''ס!! בשלב מסויים קיבלתי חבטה חזקה בעין שמאל מכדור."

ניתן לראות כי גרסה זו אינה דומה לגרסת כתב התביעה (סעיפים 9 – 10) שכן נוספו בה אלמנטים של צפיפות, אלימות, פראות תלמידים ושימוש במגרש לא ייעודי. התובע עומת עם תוספות אלו לתצהירו והשיב "זה מה שקרה" (עמוד 4 שורה 29).

חרף טענתו של התובע כי זכרונו מגיע עד כדי מיקומו במגרש בזמן התאונה, כ – 15 שנה עובר למועד שמיעת ההוכחות, מאחר ו"זו טראומה שעברתי" (עמוד 7 שורות 29 – 30), הוא לא זכר, כפי שהיה מצופה לאור הצהרתו, את שמו של המורה שנעדר והמורה שהוציא אותו ואת חבריו לשחק בחצר (עמוד 10 שורות 12 – 15).

1. עד הראיה מטעם התובע מר בלאל אבו ליל תיאר את התאונה בתצהירו באופן זהה לתובע. לטענתו בסעיף 7 לתצהירו, התאונה זכורה לו היטב שכן :

"אני זה שעזרתי לו לשטוף את העין לאחר התאונה. אף יותר מכך, אני הייתי אצל מוחמד כשאמא שלו שאלה אותו אודות נסיבות התאונה לאחר שהבעיה בעין שמאל התגלתה בשנת 2007."

גם עד זה נחקר על גרסתו והתבקש כתובע לשרטט את מקום עמידתם, שלו ושל התובע, על גבי המגרש בזמן התאונה. אמנם, מקום עמידתם כמופיע בשני השרטוטים דומה למדי אולם צד המגרש בו הם ממוקמים הפוך בשני השרטוטים ביחס למיקום בית הספר. בשרטוט נ/1 של התובע בית הספר סמוך למחצית המגרש בה לא שהו התובע וחברו ואילו בשרטוט נ/2 של העד בית הספר ממוקם בחלק הקרוב למחצית המגרש בה שהו.

1. האבחון המאוחר של בעיית התובע והתיעוד הרפואי הקיים מעמידים בסימן שאלה ברור את התכנותו של האירוע או לחלופין את הרלוונטיות שלו לנזק הקיים.

התובע הופנה כאמור לבדיקת רופא עיניים לאחר שביום 5.5.07 (כשנה לאחר האירוע הנטען) בבדיקת אחות בית הספר אובחנה אצלו ראיה ירודה בעין שמאל (עמוד 1 בתיק המוצגים).

בבדיקת רופאת העיניים ד''ר סגול מיום 9.5.07 אובחנה ראיה ירודה והתובע הופנה לבי''ח לבדיקת היתכנות פגיעה ברשתית וצויין "יש אנמנזה לא ברור של חבלה מכדור לפני כשנה ?? (סימני השאלה במקור) " (עמוד 3 בתיק המוצגים).

במרפאת עיניים בבי''ח רמב''ם מיום 31.5.07 נמסר באנמנזה תיאור המכחיש את עצם קרות התאונה: "לציין שמשחק כדורגל – אבל לא היתה חבלה בעין" (עמוד 5 בתיק המוצגים).

ואילו בסיכום אשפוז בבי''ח רמב''ם מיום 17.6.07 במהלכו התקבל התובע לניתוח תיקון הפרדות רשתית (עמוד 9 בתיק המוצגים) תוארו מספר אירועים של חבלה בעין: "משחק קדורגל (כך במקור) מספר פעמים קיבל מכה בראש ע''י קדור (כך במקור)".

התובע נחקר ביחס לגרסה זו ובמהלכה התברר כי במהלך התקופה בה שיחק כדורגל בית הספר אכן היו עוד מספר אירועים בהם נבעט כדור לעינו (עמוד 8 שורות 18 – 19). עם זאת, לדבריו "המכה בתאונה היא המשמעותית והחזקה" (עמוד 8 שורה 23). התובע אף הודה כי לא סיפר לב''כ אודות הפגיעות הנוספות שספג בעין (עמוד 9 שורות 15 – 19).

1. סוגיה נוספת ומטרידה היא עצם העובדה שהתובע לא דיווח על מצבו ועל התאונה שעבר להוריו ואי שימת לב אימו למצבו.

כאמור, האבחנה של מצב העין התבצעה רק כשנה לאחר התאונה הנטענת. כלומר, אם נקבל את גרסתו של התובע, במהלך שנה שלמה התהלך כאשר למעשה אינו רואה כמעט דבר בעינו השמאלית. התובע נשאל על סבירות הטיעון והשיב תשובה מוזרה ולא סבירה (עמוד 6 שורה 33, עמדו 7 שורות 1 – 4):

"ת: לא הבנתי אז את חומרת המצב. חשבתי שזה בגלל שאני משחק הרבה משחקי וידאו.

ש: לא שמת לב שרק עין אחת בעייתית

ת: חשבתי שכל מי שמשחק הרבה משחקי וידאו זה קורה לו

ש: חשבת שכל מי שמשחק משחקי וידאו יש לו עין אחת שהוא לא רואה בה

ת: כן, גם שאלתי את החברים בבית הספר על כך."

במהלך כל התקופה הרלוונטית היה התובע קטין ובאחריות אימו גב' ג'ומאנה חביבאללה. עדה זו חזרה פעם אחר פעם כי לא הבחינה כי לבנה קיימת לקות ראיה כה משמעותית בעינו השמאלית, או משום שלא ראתה שום סימן לבן בעין או משום שהתובע לא דיווח לה על כך, תוך שהיא נתלית בכך שגם הרופאה הופתעה מכך (עמוד 13 שורות 7 -11, 17 – 19; עמוד 14 שורות 3 – 7).

1. לסיכום פן זה, איני סבור כי התובע עמד ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי להוכחת האירוע נשוא התביעה.

ראשית, מיותר לציין כי כאשר מדובר בתאונה שמועדה המדויק אינו ידוע ושנודע עליה רק שנה לאחר התאונה, קיימים סימני שאלה מרובים ומובנים ביחס למהימנות הטיעון וההתנהלות, והכרה באירוע כגון זה מצריכה זהירות רבה.

הנסיבות של האירוע אינן ברורות ולא הוכחו. בעוד שהתובע תיאר בכתב התביעה משחק כדורגל בחצר בית הספר, בתצהירו הוספו טיעונים נוספים כגון צפיפות או התפרעות תלמידים ולא ברור האם אותו כדור נבעט במהלך המשחק או כחלק מאותה התפרעות.

בנוסף, זכרונו של התובע היה סלקטיבי למדי. בעוד שטען כי הוא זוכר את האירוע כאילו היה אתמול, לא יכול היה לנקוב בשמו של המורה שנעדר והמורה שהורה לו ולחבריו לשחק בחצר כדורגל. גם עדותו של החבר, שאף הוא טען בחקירתו כי הוא זוכר היטב את האירוע, הותירה סימני שאלה. שכן, אין התאמה בין התרשים שביצע לתרשים התובע בנוגע למיקום המגרש.

כמו כן לא שוכנעתי בסבירות טענת התובע והעד מטעמו כי הם זוכרים היטב את האירוע, שהתרחש על פי הנטען כ 12 שנה ממועד הגשת התביעה. החבר זוכר כי עזר לתובע לשטוף אל העין עם מים ולאחר מכן ליווה אותו לביתו; גם התובע לא תיאר אירוע טראומטי. לא ירד דם והפגיעה לא היתה משמעותית, לכל היותר המדובר בפגיעה של כדורגל בראש, אירוע לא נעים אולם לא חמור ושכיח למדי. הפגיעה אינה כזו שתגרום לאירוע להיחרט בזיכרון, וודאי לא בזיכרונו של העד שלא חווה אותה ואני מסופק אם גם בזיכרונו של התובע.

טענת התובע כי לא דיווח על האירוע לאימו וסבר כי המדובר בתופעה "טבעית" בגלל משחקי מחשב אינה אמינה עליי. כך גם טענת האם כי "לא הבחינה" שבנה התהלך שנה שלמה כאשר למעשה אינו רואה דבר בעינו השמאלית. הדבר אינו סביר לחלוטין.

אמנם, דווח כפי הנראה על אירוע של פגיעה בעין מכדור בבדיקתו של התובע בפני רופאת עיניים, אולם לא מצאתי לייחס לתיעוד זה משמעות רבה. ראשית, אין המדובר בתיעוד הסמוך לאירוע בו ניתן למצוא לעיתים תימוכין לתאונה ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 689, 699-700). כמו כן, תיעוד זה אינו חד משמעי (2 סימני שאלה במקור כפי שנרשם על ידי רופאת העיניים). יתרה מזאת, בתיעוד רפואי מספר ימים לאחר מכן, מכחיש התובע לחלוטין פגיעה בעין מכדורגל; ובתיעוד נוסף סמוך לאחר מכן, הוא מתאר מספר אירועים של פגיעה בעין שמאל מכדור ואף אישר כי היו ארועים כאלו בחקירתו הנגדית. האבחנה שמבצע התובע, שאינו בעל מומחיות בתחום הרפואה, בין הפגיעות הנוספות לזו נשוא התביעה, בכך שהוא טוען כי רק החבלה המתוארת בתביעה היא זו שהביאה לפגיעה בעינו שכן היתה הכי חמורה, וודאי שאינה יכולה להוות ראיה מספקת.

1. על כן, צבר הראיות השליליות וגילוי האירוע המאוחר שאינו סביר, מביאים לכך שהתובע לא עמד ברמת ההוכחה הנדרשת לשם קבלת גרסתו.

שאלת החבות

1. גם לו הייתי מקבל את גרסתו של התובע, איני סבור כי מבחינה משפטית המדובר באירוע מכוחו ניתן להטיל אחריות על הנתבעות.

הרחבת חזית

1. ראשית, יש לקבוע מהי הגרסה.

טענתו של התובע בכתב התביעה היא היעדר פיקוח שעה שהוא וחבריו הוצאו לשיעור חופשי. עם זאת, בתצהירו הוספו עובדות נוספות, כגון צפיפות, מגרש לא ייעודי והתפרעות תלמידים, ככל הנראה על מנת להוסיף נפח לשאלת החבות. הנתבעות התנגדו בפתח חקירתו של התובע להרחבת או שינוי חזית ואני מקבל את טענתן כי התובע לא רשאי היה להוסיף טיעונים אלו בתצהירו.

1. כלל יסודי בדיון האזרחי הוא זה האוסר על הרחבת חזית לפיו:

"לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך." (י. זוסמן,סדר הדין האזרחי [1995], ע' 154 (כן ראו ע"א 618/83 ירדנה גינזבורג נ. מנחם גולדפרב פד"י מב1 עמ' 307;).

וכן:

"משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן: גורן)).

רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחותה (ראו למשל: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 348 (1989); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977); גורן בעמ' 91-94; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 329-332 (מהדורה שביעית, 1995)). יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי סעיף 91-92 לתקנות, והשני הוא שבעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא (ראו למשל: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (1949); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995)).

הרציונאל העיקרי העומד בבסיסה של הלכה זו הוא מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמשנה החזית הוא התובע. מבחינת הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו, ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו.

אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גרסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להתגונן עלולה להיפגע. יוצא אפוא, כי בהלכה זו, כמו גם בהוראות אחרות שעניינן סדרי דין, הפרוצדורה אינה אך קביעת "כללי המשחק", ופעמים רבות יש והיא באה להגן על זכויותיהם המהותיות של הצדדים" (רע"א 9123/05 אדמוב נ. סיטי סטייט (פורסם בנבו).

1. על כן, הרחבת החזית אסורה על פי דין, אלא אם בעל הדין תיקן את כתבי טענותיו או אם בעל הדין שכנגד לא התנגד במועד להרחבת גדר המחלוקת.
2. בענייננו, כתב התביעה, אשר גודר את המחלוקת בין הצדדים, אינו כולל כל טענה של צפיפות, התפרעות תלמידים או מגרש לא ייעודי.

איני מקבל את טענת התובע כי בתצהירו הוא מרחיב את שנטען בצמצום בתצהיר. בכתב התביעה וגם בסעיפי הרשלנות שבו לא נטען דבר לעניין רכיבים חדשים אלו. לא ניתן לטעון כי סעיפי רשלנות לפיהם בית הספר לא נהג בסבירות ולא שמר על בטיחות התלמידים מקנים לתובע את החירות להוסיף טענות עובדתיות המרחיבות את יריעת המחלוקת כאוות נפשו, רק משום שטען לאירוע מסויים בתחומי בית הספר.

1. התובע הפנה בסיכומיו לפסק הדין ברע''א 2874/08 עירית הרצליה נ' אברהם יצחק (פורסם בנבו), אולם לא ניתן ללמוד מן האמור שם שהתייחס לחוסר פירוט של גרסת התביעה באופן שאיפשר להשלים עובדה זו במהלך ניהולה, לענייננו.

אין המדובר בענייננו בחוסר פירוט, שכן לא ניתן לטעון כי מובנית במשחק כדורגל התפרעות גרידא של תלמידים, כי המגרש אינו יעודי וכי קיימת צפיפות. לו רצה התובע לצמצם, יכול היה לתאר את האירוע ככולל רכיבים אלו (להם הוא קורא בסיכומיו "כיתת ירי"), ללא כניסה לפירוט יתר. השמטתם לחלוטין מכתב התביעה אינה מאפשרת לו להכלילם בתצהיריו תוך שהוא טוען כי כתב התביעה "תמציתי", ללא שקיבל רשות לכך או ביקש לתקן את כתב תביעתו.

1. עוד יצויין, כי טיעוניו העיקריים של התובע בשאלת האחריות בסיכומיו הם התפרעות, צפיפות וקיום המשחק במגרש לא ייעודי, קרי אותה הרחבת חזית נטענת, כאשר הטענה המקורית בדבר היעדר פיקוח נדחקה לקרן זוית.
2. על כן, לא רשאי היה התובע להרחיב את חזית התביעה, כאמור לעיל. האירוע, כפי שנטען בכתב התביעה, הוא משחק כדורגל ברחבת בית הספר ללא פיקוח במהלכה נבעט כדור אל פניו של התובע ועל בסיס עובדות אלו אמורה להתברר שאלת החבות.

עוולת הרשלנות

1. הצדדים אינם חלוקים כי במערכת יחסים בין תלמיד למוסד חינוכי קיימת חובת זהירות מושגית. המדובר בהלכה פסוקה מושרשת ואין טעם לחזור עליה (ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (פורסם בנבו) ;ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (פורסם בנבו).
2. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, השאלה הנשאלת הינה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 840 (2001) . השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק , ואם התשובה על כך היא בחיוב, נשאל האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

בכל הנוגע למוסדות חינוכיים הגישה היא כי לאור אופי החניכים וגילם, על המוסד החינוכי לצפות כי בהימצא תלמידים בחצר בית הספר, הם עלולים להשתטות ואף לנהוג באלימות אחד כלפי השני:

"מריבות וקטטות בין ילדים, גם בגילאי כיתות ח', אינן תופעה בלתי מוכרת. על כל הורה ומורה חלה חובת צפיות לגבי התרחשויות כאלה ומוטלת עליו חובה לנקוט אמצעי פיקוח סבירים למניעת סיכוני בטיחות מסוימים הקשורים בכך" (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ''ד לה(2) 764; דנ"א 2571/94‏ ‏עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי (פורסם בנבו).

1. בכל הנוגע להפרת חובת הזהירות, אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק, ורק אם לא נקט באלה, מתגבשת אחריותו של המזיק (ע"א 437/87 צחי כהן נ' חברת החשמל לישראל בע''מ, פ''ד מד(1), 807). סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
2. עם זאת, משעסקינן בקטינים, ההלכה היא כי גם הצבת מורה לא עשויה למנוע פעולות פתאומיות המאפיינות התנהגות ילדים.

כך, בעניין דניאלי נאמר:

"ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים.

כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח".

עוד נקבע שם כי הצורך בפיקוח ומידתו הם:

" פועל יוצא של הנתונים, כגון : גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו, וכיוצא באלה".

1. הלכה זו מלווה מאז ועד היום את הפסיקה בכל הנוגע לאירועים פתאומיים שאינם צפויים בשטחי המוסד החינוכי בגדרם נדחות התביעות.

בת"א (מחוזי ת"א) 2035-11-14 מ׳ מ׳ נ' כלל חברה לביטוח בע״מ (פורסם בנבו) אירע דום לב לתובע עקב קטטה במהלך הפסקה; ת"א (שלום ת"א) 15460-05-15 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) דחיפתו הפתאומית של תלמיד בזמן ריצה בקבוצה בשיעור ספורט; ת''א 19116-02-15 פלוני נ' משרד החינוך תקיפת תלמיד במהלך ויכוח במשחק כדורגל; תא (ת"א) 1225/00‏ ‏ בית עדה עידן נ' עיריית קרית אונו (פורסם בנבו) תלמיד ניסה לדלג מעל ספסל עליו ישבה התובע בעת הפסקה; תא (י-ם) 5166/03‏ ‏ אחמד ראזם נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו) תובע שהוכה על ידי בן כיתתו; ת"א (חיפה) 16762-06 זאניש תום נ עיריית קריית מוצקין(פורסם בנבו) תלמידת גן שהוכתה על ידי שני ילדים; עא (י-ם) 2191/08    אשר יצחק נ' משרד החינוך (פורסם בנבו) זריקת אבן על ילד במהלך שיעור התעמלות; תא (ת"א) 46210/06 ‏ ‏ פדלון ניסים נ' משרד החינוך והתרבות (פורסם בנבו) ילד נכנס לכיתה בריצה ונתקל בכיסא; תא (חי') 13768/02  עאסלה ניסים נ' מועצה מקומית עראבה (פורסם בנבו) ילד שנדחף על ידי חברו ללא שהיה פיקוח.

1. אם ניישם הלכה זו לענייננו, השאלה שתישאל היא האם עצם הצבת מורה משגיח על התלמידים בזמן השיעור החופשי עשויה היתה למנוע את המקרה – כי בעת משחק הכדורגל ייבעט כדור ויפגע בתובע. התשובה לשאלה זו, לדעתי היא שלילית.

המדובר, גם לגרסת התובע, באירוע פתאומי שלא היתה לגביו ידיעה או סימנים מקדימים. כמו כן, התובע וחבריו לא היו קטינים רכים בשנים אלא נערים כבני 13, מעבר לגיל האחריות הפלילית. יתרה מזאת, בעיטת כדור הינה ליבו של משחק הכדורגל. ברור כי המדובר בפעולה שאינה חריגה וודאי מורה לו היה במקום אינו אמור ואף לא היה מונע אותה.

על כן, גם לו היתה מתקבלת גרסתו של התובע לאירוע לא היתה מוטלת בגינו חבות בנזיקין. אציין כי התובע בסיכומיו מדגיש באופן מכוון את הצפיפות, ייעודיות המגרש והאלימות (הרחבת חזית שאינה נלמדת בשום אופן מכתב התביעה ומצאתי בנסיבות המקרה לאסור אותה), שכן אף הוא מבין שהיעדר פיקוח כשלעצמו, כפי ענייננו אינו מביא להטלת אחריות לאור הפסיקה וההלכה בנושא.

סוף דבר

1. על כן, דין התביעה להדחות.
2. בכל הנוגע לפסיקת הוצאות משפט ושכ''ט עו''ד, במסגרת הוראות המעבר חלות על תביעה זו תקנות סדר הדין האזרחי, תשע''ט – 2018 המחייבות את בית המשפט במסגרת פרק יח להן לפסוק הוצאות משפט ושכ''ט עו''ד לצד הזוכה בהליך.

התקנות מעגנות במידה רבה את הפסיקה הקיימת בנושא ולפיה:

"שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10 נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005) (להלן: עניין סיעת ביאליק)). בפרט, ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (שם, עמ' 615). כמו כן, בהתאם לפסיקה, שימוש לרעה בהליכי משפט אף עשוי להביא לפסיקת הוצאות על הצד הגבוה."

(רע"א 7650-20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם ביום 28.12.20).

1. הנתבעות לא פעלו במסגרת סעיף 155(א) לתקסד''א, תשע''ט – 2018 המורה לבית המשפט לפסוק הוצאות משפט "ובלבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצירף מסמכים התומכים בכך".

בנסיבות אלו איני עושה צו להוצאות משפט.

1. בהליך התקיימו 2 ישיבות בית משפט, מתוכן ישיבת הוכחות אחת. על כן, בכל הנוגע לשכ''ט עו''ד, המדובר בתיק שדרש השקעה נמוכה מהממוצע לתיק מסוגו.

בנסיבות אלו, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים שכ''ט עו''ד בשיעור של 5,000 ₪ כ''א, המשקף לדעתי את הסכום הראוי בתיק זה.

הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הנתבע בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

54678313

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לצדדים

ניתן היום, כ' אב תשפ"א, 29 יולי 2021, בהעדר הצדדים.