תביעת שיבוב בסכום של 9,262 ₪.

1. בתאריך 20.12.17 ארעה תאונה בכניסה הצפונית לאשדוד, בין רכב שבו נהג מבוטח התובעת לבין רכב שבו נהג מבוטח הנתבעת. לטענת נהג התובעת (אלן בוהן) שהעיד לפניי, במקום שלושה נתיבים והוא נסע בנתיב האמצעי כאשר רכב אחר חצה את נתיבו, מהנתיב הימני שלצדו לנתיב השמאלי ביותר כדי לעמוד בפניה שמאלה, ברמזור שהמופע שלו היה אדום. נהג הנתבעת נסע בנתיב השמאלי במהירות, וכדי להימנע מפגיעה באותו רכב שלפתע נכנס לנתיבו, סטה ימינה לכיוון הנתיב האמצעי, לפני רכבו. כך ארעה התאונה – במיקום שבין הנתיב השמאלי ביותר לבין הנתיב האמצעי - כאשר התובע פוגע עם הצד השמאלי של הפגוש הקדמי שלו בפגוש האחורי ימני של רכב הנתבעת. תמונה ת/1 משקפת לדברי העד את הפגיעות בשני הרכבים.

2. גרסת נהג הנתבעת (אביב מורד), שגם הוא העיד לפניי שונה; לטענתו, גם הוא היה בנתיב האמצעי שכיוון נסיעתו 'ישר', ואילו נהג התובעת נסע בנתיב שלימינו. מאחר שהכביש היה פקוק, נהג התובעת ביקש להשתלב מהנתיב הימני לנתיב האמצעי וכך פגע ברכבו, מאחור.

3. הנה כי כן בתאונה אחת טוען כל נהג כי רעהו סטה לתוך נתיבו. בעלי הדין לא הביאו עדים נוספים ואין ראיות נוספות היכולות להטות לטובת גרסה זו או אחרת. בטופס ההודעה של נהג הנתבעת הוא תיאר את האירוע כך: "בעת נסיעה רכב מלפנים בלם ולאחר מכן בלמתי גם אני והנהג שהיה מאחוריי פגע ברכב שלי בצידו הימני". אין בגרסה זו כדי לסתור בהכרח את גרסתו בבית המשפט, וניתן ליישב בין השתיים. בד בבד אין בגרסה של עד הנתבעת כדי לחזק את עדות נהג התובעת שרכב אחר סטה מקצה אחד של הכביש לקצה השני שלו.

ב"כ הנתבעת הציג בבית המשפט את תמונה ת/1 כשהיא בהגדלה (ולאחר מכן הגישה לתיק בית המשפט). לטענתו נראים שם שלושה נתיבים, כשהשמאלי מביניהם – שם ארעה התאונה - אינו ממשיך ישר בלבד, אלא ניתן לפנות ממנו גם שמאלה. לכאורה, נהג הנתבעת לא יכול היה להגיח מנתיב שמאלי יותר ולסטות ימינה, מהטעם שבמקום התאונה לא קיים נתיב עוד יותר שמאלי. דא עקא כי הן נהג התובעת הן נהג הנתבעת תיארו שניהם את מספר הנתיבים והסימון על גביהם באותו אופן: שלושה נתיבים, שניים "ישר" ואחד שפונה שמאלה בלבד (נהג התובעת: בעמ' 2 שו' 24-26, נהג הנתבעת: בעמ' 5 שו' 10-11). נוצרה אפוא סתירה בין תמונה ת/1 המצביעה על כך שהתאונה לא ארעה בנתיב "אמצעי" כגרסת הנהגים כי אם בנתיב השמאלי ביותר הממשיך ישר וגם פונה שמאלה. מכאן שקשה לקבוע ממצא עובדתי על יסוד עדויותיהם של הנהגים.

4. הנטל להוכיח את עילת התביעה קרי, את כל אותן עובדות שעל פי הדין המהותי יש בהתקיימותן כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש על ידו, מונח לפתחו של התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (2007), בפסקה 23). במשפט האזרחי נקבע כי נטל הוא על פי הטיית מאזן ההסתברויות - "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על-פי מאזן ההסתברות..." (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598 (1986)). התובעת לא הרימה את הנטל, ודין תביעתה להידחות.

5. טרם סיום;

בגין התאונה התקיים הליך משפטי נוסף, בבית המשפט לתביעות קטנות באשדוד (ת.ק 20853-04-18 מורד נ' בוהן (2018) [להלן: "ההליך הקודם"]). התביעה שם הוגשה על ידי מבוטח הנתבעת כאן (מורד) בגין השתתפותו העצמית, והיא הוגשה נגד מבוטח התובעת (בוהן). בפתח הדיון אף הצטרפה הנתבעת כאן (לבקשתה) כנתבעת נוספת להליך.

בהליך הקודם שני הנהגים העידו, ולבסוף התביעה נדחתה לאחר שבית המשפט קבע שמאחר ששני הנהגים הם העדים היחידים והנזקים משתלבים הן עם גרסתו של נהג זה הן עם גרסתו של הנהג האחר, אין בכוחו להעדיף גרסה אחת על פני אחרת. בנסיבות אלו, ובשל נטל ההוכחה המוטל על התובע, שלא הורם, התביעה נדחתה (כתב התביעה, כתב ההגנה, פרוטוקול הדיון ופסק הדין הוגשו לתיק שלפניי במהלך הדיון).

והנה, התובעת כאן ומי שהיתה נתבעת בהליך הקודם, מגישה תביעה זו בגין אותה תאונה. העדים הם אותם העדים, והראיות אותן הראיות (למעט שרטוטים ששרטטו שני הנהגים במהלך הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות).

מכאן עלתה טענתה של הנתבעת בפתח הדיון לפניי לקיומו של 'השתק פלוגתה' שהרי, בית המשפט לתביעות קטנות הכריע כי אין בכוחו להעדיף גרסה אחת על פני זו האחרת וממצא זה מחייב גם את התובעת. לעומת זאת, התובעת טוענת כי אין למנוע ממנה את יומה בבית המשפט, שהרי הממצא שנקבע בבית המשפט לתביעות קטנות אינו "ממצא פוזיטיבי" אלא ממצא של היעדר הוכחה.

ברי כי המצב המתואר שבו בית משפט דן פעמיים באותה תאונה, שומע את אותם עדים ומעיין באותן הראיות (כמעט) – אינו מצב רצוי. נהפוך הוא; מדובר בפגיעה באינטרס הציבורי המבקש לנצל באופן יעיל את המשאב השיפוטי, עסקינן בהטרדה לא נחוצה של הנהגים עצמם שכבר העידו לפני בית המשפט בגין אותה תאונה, וקיים חשש, אותו יש לשאוף למנוע, כי ההתדיינות כפולה תביא להכרעות סותרות. דוקטרינת "מעשה בית דין", על שני ענפיה, השתק העילה והשתק הפלוגתה, מבקשת להתמודד עם האמור.

השתק עילה אינו מתקיים במקרה דנן מאחר שאמנם עסקינן באותו אירוע תאונתי, אך העילה בהליך הקודם היתה של מבוטח הנתבעת ואילו העילה כאן היא של התובעת. אשר להשתק פלוגתה, נקבע כי כאשר בהליך הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה, במפורש או במכללא, אזי יהיו בעלי הדין (או חליפיהם) מושתקים מלהתדיין לגביה פעם נוספת במשפט חדש, אף אם אין זהות בין שתי העילות. אין לפניי 'השתק פלוגתה', מאחר שאחד התנאים לקיומו היא דיון בפלוגתה והכרעה בה בממצא חיובי, להבדיל מממצא של אי-הוכחה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 585 (1968); ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (2006) בפסקה 24. השוו גם להחלטתה של כבוד השופטת בוסני בתא"מ (ת"א) 23126-08-15 קשר רנט-א-קאר בע"מ נ' מזרחי (2016)).

6. הגם שאין לפניי מעשה בית דין במובן השתק פלוגתה, דין התביעה להידחות לגופה, כמפורט לעיל.

אשר להוצאות; הנתבעת אמנם טענה כבר בכתב הגנתה שבין המבוטחים התנהל הליך קודם. אלא, שהיא לא צירפה לכתב ההגנה את כתבי בי-הדין בהליך הקודם, ואף לא הגישה בקשה ייעודית בעניין השתק פלוגתה. גם התובעת קפאה על שמריה ולא ביררה עם מבוטחה מה היתה השתלשלות העניינים בהליך הקודם, ורק בתחילת הדיון החלה להתגלות התמונה במלואה, כאשר התברר כי התובעת היתה בעלת דין בעצמה בהליך הקודם, דבר שמן הראוי היה להעלותו בכתב התביעה מלכתחילה. טוב היתה עושה התובעת לו היתה מגישה מבעוד מועד לבית המשפט לתביעות קטנות בקשה להצטרף כנתבעת להליך (ולא רק במועד הדיון עצמו) ואף מגישה תביעה שכנגד (שאינה מוגבלת ל"יחיד", ראו טל חבקין ויגאל נמרודי התביעה הקטנה 131-133 (2017)) בגין נזקיה, כך שמכלול הפלוגתאות היו מתבררות במסגרת הליך אחד ולפני בית משפט אחד, בפרט לאור גובה הסכום שבמחלוקת.

בנסיבות אלו אין צו להוצאות, הגם ששקלתי להשית הוצאות לטובת אוצר המדינה בגין ניהול הליך כפול, חלף הגעה להסכמות אשר נהוגות בתביעות מסוג זה.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ט, 23 יולי 2019, בהיעדר הצדדים.