לפניי תביעה קטנה על סך 18,055 ש"ח בגין נזק שנגרם לרכבם של התובעים.

טענות התובעים:

1. בבעלותם של התובעים רכב חדש מסוג BMW, אשר הינו נדיר, מיוחד ויקר לליבם של התובעים שכן הוא נרכש בנסיבות מרגשות.

2. ביום 2.4.2018 חנה התובע את רכבו במקום חניה בו משני צדדי הרכב לא חנו מכוניות.

כאשר שב התובע לרכבו הבחין כי רכבו של הנתבע חנה בסמוך לרכבו, וכי דלת הנוסע הקדמי ברכבו של הנתבע נפתחה באופן שגרם לדלת הנוסע ברכבם של התובעים נזק.

התובע המתין עד שהנתבע שב לרכב עם בת לווייתו והציג בפניהם את הנזק.

3. לטענת התובע, הנתבע בחן את הנזק ואישר כי אכן הנזק נגרם כתוצאה מפתיחת הדלת הקדמית של הנוסע ברכבו של הנתבע. בין הצדדים הוחלפו תכתובות ולאחר מכן הפנה הנתבע את התובע לעו"ד מטעמו, ובעקבות ההתנהלות בין הצדדים, נאלץ התובע לפנות לשמאי כדי שיעריך את נזקו.

4. מאחר והנתבע סרב לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו, נדרש התובע להגיש את התביעה בגדרה נתבעו הסכומים הבאים:

750 ש"ח בגין עריכת חוות הדעת.

1,521 ש"ח עלות תיקון הנזק לרכב.

4,784.27 ש"ח בגין ירידת הערך של הרכב.

10,000 ש"ח בגין עגמת נפש.

1,000 ש"ח בגין זמן בטלה.

טענות הנתבע:

5. ביום 2.4.2018 חנה בחניית המתחם המסחרי עם הפנים לכיוון היציאה. כאשר חזר לרכבו לאחר זמן מה, פנה אליו התובע והאשים אותו כי פגע ברכבו. במועד זה אמר הנתבע, כי הוא אינו זוכר שהתובע חנה לידו כאשר חנה במתחם, וכי רכבו חנה רחוק מרכבו של התובע.

הנתבע מודה, כי ראה שריטה קטנה בחלקה התחתון של דלת רכבם של התובעים, אולם הוא אינו מודה בעצם הפגיעה, ולטענתו לא היה במקום שום שריד של צבע שהתקלף.

6. בכתב ההגנה נטען, כי טענתו של התובע, כי בזמן אמת הנתבע אישר כי "הנזק נגרם כתוצאה מפתיחת הדלת הקדמית של הנוסע ברכב הפוגע" היא שקרית וכי גם הנוסעת ברכב טענה באותו מעמד, כי היא לא פגעה עם הדלת ברכב שעמד לצד רכבו של הנתבע.

בנוסף נטען, כי הנוסעת אינה זוכרת שרכבו המיוחד של התובע חנה לידם, ואילו הוא תפס את תשומת ליבם כאשר שבו לרכב.

עוד נטען, כי מדובר במתחם מסחרי ותחנת דלק, ובאותה מידה יכלו לצאת ולהיכנס עוד מספר רב של רכבים עד שהגיע הנתבע וחנה את רכבו; וכי התובע לא הביא כל ראיה וכל טענותיו הינן נסיבתיות.

לבסוף נטען, כי נגרמו לנתבע הוצאות ועוגמת נפש בסך כולל של 15,510 ש"ח.

מהלך הדיון בתביעה:

7. ביום 31.10.2018 התקיים דיון בתביעה, אליו התייצבה הנוסעת ברכבו של הנתבע כעדה, לבקשת התובע.

במהלך הדיון התקבלה הסכמה לברר את התביעה באמצעות מינוי מומחה כדי שיתרשם מהרכבים עצמם ומהמקום בו התרחש הנזק.

ביום 5.11.2018 מונה מומחה בהחלטת בית המשפט.

ביום 20.11.2018 הודיע המומחה כי טרם בוצעה פניה אליו על ידי הצדדים.

לאחר שניתנה החלטה בענין, התבצעה פניה על ידי התובע.

ביום 11.12.2018 הוגשה הודעה מטעם המומחה, במסגרתה נאמר, כי הנתבע פנה למומחה ומסר שרכבו נמכר ואינו מצוי ברשותו. לשאלותיו של הנתבע השיב המומחה, כי אין באפשרותו לקבוע שהפגיעה נגרמה ממכוניתו הספציפית של הנתבע; וכי אין באפשרותו לקבוע את מועד האירוע (תאריך ושעה).

המומחה הבהיר, כי יש באפשרותו לשחזר את ההיתכנות לגרם הנזק תוך שיחזור עם הצדדים את התרחשות, אך אין באפשרותו לקבוע באם האירוע נגרם על ידי רכבו הספציפי של הנתבע ולא יום ושעה של קרות האירוע.

8. לאחר שניתנה לצדדים שהות לטעון בענין (בכתב), ביום 20.12.2018 ניתנה החלטה, הקובעת, כך:

"מאחר שרכבו של הנתבע נמכר, ולא ניתן לבצע שחזור של האירוע בשטח בתנאים המדמים את נסיבות האירוע הנטענות, איני רואה כל יתרון בבירור התביעה בסיועו של מומחה. זאת, ביתר שאת, כאשר המומחה ציין, כי אין ביכלתו לקבוע כי הנזק נגרם כתוצאה ממכוניתו של הנתבע או את מועד קרות האירוע. אם כך, לאור שינוי הנסיבות... ולאור הבהרת המומחה, כאשר נדרשתי שוב לנוסח הסכמת הצדדים בדיון, ולסיבות שהובילו למינויו של המומחה מלכתחילה, אני קובעת, כי התביעה תתברר בפני בית המשפט מבלי להידרש לסיועו של המומחה".

בהתאם נקבע מועד נוסף לדיון, תוך שנקבע, כי "במסגרת הדיון הצדדים יציגו בפני בית המשפט את כל הראיות שיש בהן כדי לתמוך בטענותיהם".

9. לאחר שהוגשו בקשות ותגובות שונות בענין המצאת מסמכים וזימון עדה (הנוסעת ברכבו של הנתבע), ביום 7.2.2019 הוריתי על זימונה של העדה וקבעתי, כי "לאור הסמיכות למועד הדיון התובע ימציא את הזימון לעדה".

10. ביום 25.2.2019 התקיים דיון בתביעה במהלכו העידו הצדדים. העדה לא התייצבה לדיון והתובע ציין, כי לא שם לב שהוא אמור לזמנה ובתום הדיון יודיע אם הוא עומד על חקירתה (פרוטוקול ע' 2, ש' 11-8).

בתום החקירות הודיע התובע, כי הוא מוותר על הבאתה של העדה לחקירה (פרוטוקול ע' 7, ש' 2).

דיון והכרעה:

11. ראשית, ובטרם אצלול לגופם של דברים, יש לייחד מספר מילים לגבי התכלית של הליך התביעה הקטנה ועל האופן שבו יש לנהל הליך שכזה.

ברע"א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (30.1.2018) קבע בית המשפט העליון, כך:

"בית המשפט לתביעות קטנות נועד לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" - בין היתר, באמצעות "פישוט הליכי הדיון, תוך הגמשת סדרי הדין ודיני הראיות" (רע"א 1868/16 רז נ' האפרתי פיסקה י' (19.6.2016). ברוח זו נקבע, כי בית המשפט לתביעות קטנות רשאי להסתמך על ראיות שאינן קבילות בערכות אחרות... ולקבוע את סדר הבאת הראיות וטענות הצדדים "בדרך שנראית לו".

ברם, הגמישות בכל הקשור לדיני הראיות וסדרי הדין אינה חודרת לתחומי הדין המהותי, ואינה מאפשרת לבית המשפט לתביעות קטנות לקבל את תביעתו של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו".

אם כן, בהתאם, על בית משפט זה לבחון האם התובע הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו והוכיח, במידה הנדרשת, את טענותיו כדי להטיל אחריות על הנתבע לקרות הנזק הנטען על ידיו.

12. כנקודת מוצא אציין, כי לא הוצג בפניי תיעוד לאופן קרות הנזק ולא הוצגה בפניי כל ראיה הקושרת במישרין בין נזקי התובע ורכבו של הנתבע:

12.1 התובע העיד, כי כאשר חנה את רכבו לא היו רכבים מצדדיו (פרוטוקול ע' 2, ש' 17-16); וכי לא ראה שהנוסעת ברכבו של הנתבע פתחה את הדלת ופגעה ברכב התובעים (פרוטוקול ע' 2, ש' 26-25).

עמדתו של התובע, כי הנזק נגרם על ידי רכב הנתבע מבוססת על כך שכאשר שב לחניה רכבו של הנתבע חנה לימין רכבו, וכאשר הנתבע פתח את הדלת של רכבו, נקודת הפגיעה התאימה ל"שפה הבולטת" של הדלת של רכבו (ע' 3, ש' 7-4).

כלומר, התובע העיד, כי לא ראה את התרחשות האירוע ולא ראה את הנתבע, וכי הגיע לרכבו לאחר שהרכב כבר ניזוק.

אם כן, לא ניתן להסתמך על עדותו של התובע, כקושרת בין הנזקים שנגרמו לו ובין רכבו של הנתבע.

12.2 מההתכתבויות שצורפו לכתב התביעה עולה, כי בזמן אמת הנתבע עמד על כך שהוא לא זוכר שראה את רכבו של הנתבע כאשר חנה; כי הוא לא הודה באחריותו כאשר נפגשו בחניה; כי הנוסעת ברכב טוענת כי לא פגעה ברכב התובעים, וכי נתן לו את פרטיו כפי שמחייב אותו החוק (ההתכתבות צורפה כנספח ג' לכתב התביעה והדברים האמורים מופיעים בהודעה משעה 13:05).

12.3 עדותה של הנוסעת ברכב הנתבע לא הובאה בפני בית המשפט, לאחר שהתובע ויתר על עדותה (הדברים פורטו בסעיף 10 לעיל).

13. אם כן, מאחר ולא הוצגה בפניי כל ראיה או עדות לאופן התרחשות אירוע הנזק, על בית המשפט לבחון האם מכלול הנסיבות מוביל למסקנה, כי אחריותו של הנתבע הוכחה במידה הנדרשת.

14. כאמור, התובע מבקש להסתמך על מיקום הפגיעות ברכבים כראיה לכך שהנזק נגרם מרכבו של הנתבע.

בהקשר זה העיד הנתבע, כי לא היו על רכבו של התובע סימני צבע של רכבו של הנתבע ולהיפך; וכי התובע בחן זאת בזמן אמת במקום בו חנו הרכבים (פרוטוקול, ע' 6, ש' 11-6) וכי מאחר ולא היו שאריות צבע על הרכבים, הנתבע סבור, כי הנזק קרה במועד מוקדם יותר למועד הנטען על ידי התובע (ע' 6, ש' 19-17).

הטענה, כי לא היו שאריות צבע על הרכבים לא הוכחשה על ידי התובע, ועל כן, יש קושי להסתמך על מיקום הפגיעות, כשלעצמו, כראיה לכך שהנזק נגרם מרכבו של הנתבע.

15. אוסיף, כי כאשר נשאל הנתבע על ידי בית המשפט האם בזמן אמת בוצעה בדיקה האם דלת רכבו מגיעה לדלת רכבם של התובעים השיב הנתבע, בהגינות, כך:

"הדלת מגיעה למרות שיש מרווח ויש שם מרווח די גדול. אני לא יודע מהרגע שהתובע חזר לרכבו הוא לא הצמיד את הרכב לצד שמאל אלא לחניה שלי ורואים שהוא מחנה על קו הפרדה ואני מחנה רחוק מקו ההפרדה ואני לא יודע אם התובע שיפר עמדות, עד שהגעתי לרכב מה שאפשר היה לראות במצלמות האבטחה וזה שהדלת מגיעה עד לרכבו לא אומר שהרכב שלי הוא זה שפגע בו" (ע' 4, ש' 17-11).

אני סבורה, כי יש ממש בטענתו של הנתבע, כי לא ניתן להסתמך על כך שהרכבים חנו זה בצד זה, כדי לקבוע כי בהכרח הנזק נגרם כתוצאה מרכבו של הנתבע.

16. טרם סיום ענין זה, אדרש לשתי נקודות נוספות שיש בהן, לגישת התובע, כדי לבסס את אחריותו של הנתבע:

האחת - התובע ביקש להסתמך על כך שהנתבע פנה לחברת הביטוח שלו, כראיה לכך שהנתבע סבור היה כי יש לו אחריות לקרות הנזק.

איני סבורה כי יש בכך ראיה המבססת את אחריותו של הנתבע. הנתבע הסביר, כי התייעץ עם מוקד השירות של חברת הביטוח אך לא פתח פניה או דיווח על האירוע (ע' 5, ש' 12-9).

השניה - התובע טען, כי הנתבע ביקש ממנו להציג דוח שמאי, ואם אכן הנתבע סבור היה כי אין לו כל אחריות, לא היה מקום לדרוש מהתובע דוח שמאי.

בהקשר זה תשובתו של הנתבע בדיון לא היתה ברורה (פרוטוקול ע' 5, ש' 20-17), אך מההתכתבויות שצורפו כנספח ג' לכתב התביעה עולה, כי הנתבע אמר, בזמן אמת, כך:

"... כאשר אתה טוען שמדובר בזנק של אלפי שקלים מן הראוי שלפחות תציג דו"ח של שמאי (או משהו מוסמך אחר) שיאשר את הנזק שאתה טוען לכאורה שנגרם לרכבך על ידי רכבי, כי חברת הביטוח כידוע לך, מבקשת אסמכתאות ולא מסתמכת על מה שאומר מאן דהוא באויר. והכי חמור בעיני, שניסיתי לפעול באזרחות טובה ובדרך ארץ כדי לנסות לפתור מולך מחלוקת שכלל אינני בטוח שאני צד בה ואתה מאיים עלי בסכסוכים משפטיים שיגדילו את הנזק?"

אם כן, בקריאת הדברים בהקשר המלא עולה, כי הנתבע לא דרש שיוצג דוח שמאי, אלא שלאור טענת התובע, כי נגרמו לו נזקים באלפי שקלים, השיב הנתבע, כי יש מקום לתמוך את הטענות בדוח שמאי. בכך אין כדי להסית את מאזן ההסתברויות באופן שייטה לטובת התובע.

17. בנסיבות אלה, כאשר התובע מעיד, כי לא ראה את התרחשות הפגיעה; כי עמדתו של הנתבע כי לא ראה את רכבו של התובע כאשר חנה, וכי הנזק לא נגרם על ידיו הינה עקבית ועולה אף מההתכתבויות מזמן אמת; כאשר לא הובאה כל ראיה נוספת (כאמור, התובע ויתר על עדותה של הנוסעת ברכב הנתבע); כאשר מדובר במגרש חניה פתוח המשרת מספר עסקים וקיימת בו תחלופה של רכבים; וכאשר מכלול הנסיבות אינו מבסס מסקנה, כי קרוב לוודאי שהנזק נגרם כתוצאה מרכבו של הנתבע - איני סבורה שיש בפניי ראיות במידה הנדרשת על מנת להכריע שמאזן ההסתברויות נוטה לטובת התובע באופן המוביל לקבלת עמדתו.

18. אם כך, בהסתמך על כל האמור אני קובעת, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח את תביעתו כנדרש.

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבע בגין ניהול הליך זה בסך 750 ש"ח.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.