המחלוקת

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף, שעל פי הנטען בסעיף 9 לכתב התביעה נגרם לתובע, כך: "בתאריך 08.08.16 או בסמוך לכך, הלך התובע ברחוב "סקלאר לו" אשר מצוי באור יהודה, בעודו הולך לכיוון האופנוע בדרך לעבודתו [(שם מקום העבודה)] כאשר לפתע, נתקל בבור גדול בין במפר למדרכה, וכתוצאה מכך, נפל על פניו ושבר את אפו (להלן: "האירוע")".
2. ביום 8.8.2016 שבר התובע, כבן 28 כיום, את אפו במה שנחזה להיות תוצאה של פציעה בגין חבלה. המחלוקת היא לגבי מקום אירוע הפציעה ולגבי נסיבות האירוע. התובע טוען לאחריות הנתבעת לאירוע הפציעה, ואילו הנתבעת טוענת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח נסיבות שיש בהן כדי להקים לה אחריות או חבות בקשר עם הפגיעה שגרמה לפציעה.
3. התובע צירף לכתב התביעה כנספח א' צילום שחור לבן שבו תמונת תקריב, שהוא מגדיר "תמונה ממקום האירוע אשר מעידה על המפגע ברחוב "סקלאר לו"" (להלן: "התמונה"). בחזית התמונה ניצב מיכל שנראה כעשוי מפלסטיק, מרובע צר וגבוה, שעליו מוטבעות שנתות. מתברר בדיעבד, שזה מיכל שמן מנוע של האופנוע, שלגרסת התובע הונח על ידו במכוון במקום כדי שניתן יהיה לראות בצילום את הפרשי הגבהים על פי השנתות בסרגל שמוטבע עליו. המיכל מונח על רצועת משטח כורכר מוארכת הצמודה למדרכה. המשטח נמוך מעט מפני האספלט של הכביש - שבקצוות המרוחקים של הרצועה. הרצועה משתרעת בין אבני שפת המדרכה – משמאלו של המיכל, לבין – מימינו - מה שנחזה להיות הגבהת אספלט של פס האטה - כפי שניתן לראותה בחתך, מהצד (מה שמכונה גם "במפר").
4. בשל האופן בו צולמה התמונה, פרטי הרקע של המשטח שבחזית התמונה אינם בפוקוס. עם זאת, כפי שיפורט, מהעדויות שהובאו לפניי, לרבות עיון בצילומים שנשמרו בגוגל-מפ, ועיון בתמונה נוספת שבמהלך הדיון הוריתי לנציג הנתבעת להציג לבית המשפט (תחת מחאה מטעם הנתבעת) - ניתן להבחין שסביר שצולמה ליד פס ההאטה ברחוב איילת השחר [עמ' 30 ו-37-38 לפרו']; זאת, כאשר כיוון הצילום הוא עם כיוון התנועה כשהבית שבו התובע גורס שהתגורר נמצא לצד המדרכה המצולמת בתמונה (היינו בצד השמאלי של התמונה). לא הוכח בענייננו מתי צולמה התמונה, אך ממכלול הראיות לפניי אין לשלול שצולמה בחודש הסמוך לאירוע. מכל מקום, מדובר בתמונה היחידה שהוצגה מטעם התובע ביחס למפגע הנטען, כשיכול להיות שצילם עוד תמונות של המקום, שמשיקוליו - לא מצא להציג [עמ' 24 לפרו'].
5. עוד מצרף התובע כנספח ב' לכתב התביעה "מסלול נסיעה מרחוב "סקלאר לו" ועד למקום עבודתו של התובע", שעיון בו מגלה מעין תרשים זרימה שבו מצוינים רחובות שונים, החל מרחוב "לו סקלאר", בחיצים, דרך מספר שמות של רחובות.
6. ראוי לציין כי, לכתב התביעה שהוגש בנדון ביום 22.7.18 צורפה כנספח חוות דעת רפואית מיום 11.3.18 שהוגשה כחוות דעת מומחה מטעמו של התובע, ומהווה חלק בלתי נפרד מכתב התביעה [ראה סעיפים 8 ו-27 לכתב התביעה]. הפרק "תולדות המקרה" בחוות הדעת פותח במלים: "ב-08.0.0816 בבוקר בצאתו ליום עבודה, נתקל במרצפות משובשות ושבורות ומשפת מדרכה משובשת. מעד ונפל על פניו, שנחבלו קשות ע"י אספלט הכביש. אפו נפגע קשות, והחל דימום. לא איבד הכרתו. הוא לקח מונית למיון ב[שם בית החולים]...". לשון אחר, על בסיס מה שקיבל המומחה מטעם התובע כרקע עובדתי - נפגע התובע מאספלט הכביש, אך כתוצאה ממכשול אחר מזה שמצולם בתמונה.
7. לבד מגרסה נסיבתית נוספת זו במסגרת טענות התובע בכתב התביעה, במסמכים הרפואיים הראשוניים לא מצוין כלל היכן נפגע, ובכל מקרה - נרשמה גרסה של "החליק", להבדיל - מ"נתקל". כך, במסמך חדר המיון נרשם תחת 'אנמנזה סיעודית': "סיבה עיקרית: חבלה/ נפילה", וכן: "הערות: ברקע בריא. החליק ונחבל האף. לציין לפני כ 5 שנים נפל ונחבל/ שבר באף". בהמשך, תחת 'אנמנזה ובדיקה גופנית' נרשם: "לאחר נפילה וחבלה מסבודדת (כך נרשם) באף...".
8. אפנה כבר עתה לכך, שבחקירתו הנגדית בענייננו נחקר התובע ונשאל, מדוע במסמכים הרפואיים של בית החולים לא מופיעה גרסת הנפילה בגין הבור ליד פס ההאטה, ולא ידע להשיב על כך. ואף שגרס כי כן סיפר בבית החולים את גרסת הבור, לא ידע להשיב מדוע לא פעל לתיקון הגרסה שנרשמה [עמ' 23-24 לפרו']. יש לציין כי לכתב התביעה צורף גם טופס 'בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה' [בל/250] שבו 'תיאור התאונה': "לדברי העובד נאמר: כי העובד נפל בדרכו לעבודה", ותחת 'כתובת מקום התאונה' נרשם: "אור יהודה", בלבד.
9. בכתב ההגנה מכחישה הנתבעת את עצם קרות התאונה, וכן את סעיף נסיבות האירוע הנטען, ובהתאם - גם את העוולות המיוחסות לה בגינו. כמו כן, הנתבעת טוענת לחילופין, שככל שיקבע כי התאונה ארעה, הרי שארעה בגין רשלנותו הבלעדית של התובע, ולחילופין – בתרומת רשלנותו.
10. ד"ר יעל גרוס גרטי, שמונתה כמומחית רפואית מטעם בית המשפט בתחום האא"ג, על מנת שתחווה דעתה בדבר מצבו הרפואי של התובע בגין פציעתו ביום 8.8.2016, מצאה בחוות הדעת הרפואית שנתנה בנדון כי יש לייחס לתובע נכויות כדלקמן:
11. 2.5% בגין שינויים קלים בצורת האף החיצוני לפי סעיף ליקוי 69(1)א לצמיתות.
12. 0% בגין ירידה בחוש הריח לפי סעיף ליקוי 69(3)א לצמיתות.
13. 5% בגין הפרעה בנשימה דרך האף בגין שינויים בחלל האף הגורמים לחסימה חד צדדית קבועה לפי סעיף ליקוי 69(2)ב לצמיתות (סעיף מותאם).

הראיות והעדויות

1. התובע העיד לפניי בקדם המשפט השני בתשובות לשאלות שהצגתי לו בענין נסיבות התאונה. בעדותו מתברר, בין היתר, לראשונה כי בזמן התאונה גר באור יהודה "קרוב למקום התאונה באותו רחוב, באותו צד של הכביש", והבהיר שאת התמונה צילם אחרי שחזר מבית החולים באותו בוקר, וכי מה שמצולם בתמונה הוא בקבוק שמן של האופנוע, שהמדידה עליו מראה סנטימטרים, והראה באצבע על התמונה, שלעמדתו מדובר במעל 10 ס"מ; הכוונה למפלס האספלט בחלקו הגבוה, לעומת מפלס משטח הכורכר שעליו מונח הבקבוק [עמ' 3 לפרו']. ודוק. בקדם המשפט, לרבות - בעת מתן תשובותיו לשאלות בית המשפט, לא מצא התובע לבקש לתקן פרטים שטען בכתב התביעה; לרבות לא – את שם הרחוב בו לגרסתו נפל.
2. לאחר מכן, הוריתי על הגשת ראיות בנדון, כשהעדויות ישמעו בע"פ. התובע בחר להגיש מטעמו עדות בתצהיר. מעיון בתצהירו עולה לראשונה כי, בניגוד לנטען בכתב התביעה, גרסתו היא שאירוע הנפילה היה בעצם ברחוב איילת השחר [מספר...] (ולא - ברחוב סקלאר לו, כפי שנטען בכתב התביעה; גרסה שזנח בתצהירו - ללא הסבר); זאת - מול דירה שכורה ששכר יחד עם בת זוגו דאז (להלן: "בת זוגו"), והם התגוררו בה כבר כחודשיים טרם התאונה הנטענת (החל מיום 10.6.16 – לפי הסכם שכירות שצורף לתצהירו).
3. רק במהלך שמיעת העדויות התברר כי רחוב איילת השחר, יוצא מאותה כיכר באור יהודה ממנה יוצא רחוב סקלאר לו, אך - לכיוון נגדי; וכן – כי לפי מספר הבית ברחוב איילת השחר ועדות התובע בחקירתו, גרסתו היא כי אירוע הנפילה התרחש במרחק של לפחות 200 מ' מתחילתו של רחוב סקלאר לו – בכיוון הנגדי; ליד דירתו, כאמור.
4. עוד צירף התובע לתצהירו טופס 'תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה' [בל/211], שלכאורה הפנה למל"ל בעקבות פגיעה שנפגע ביום 8.8.2016, כשהוא מיוצג על ידי עו"ד. המועד שנרשם בטופס לצד חתימת התובע הוא – יום 21.8.2016, כשבועיים לאחר אירוע התאונה הנטענת. אך מועדים אחרים המוזכרים בטופס מעידים שסביר שסופית הוגש למל"ל רק בספטמבר 2016.
5. באותו טופס, שהתובע אישר בעדותו שמילא יחד עם עורכת הדין, נרשם תחת 'תיאור פגיעה': "בהיותי הולך לכיוון האופנוע נתקלתי בבור גדול בין הבמפר למדרכה, וכתוצאה מכך נפלתי על הפנים ושברתי את האף". באותו טופס נרשם עוד, כי הפגיעה ארעה "בדרך לעבודה – בכתובת: רח' איילת השחר אור יהודה"; לא נרשם מספר הבית שמולו ארעה הפגיעה. גרסה דומה נרשמה בטופס 'תביעה לקביעת דרגת נכות בעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה' [בל/200] שהגיש למל"ל במועד מאוחר יותר.
6. מאידך, התובע סימן באותו טופס, בל/211, שאין בידיו 'תמונות של מקום הנפגע', כאשר לפניי העיד, בקדם המשפט - כי צילם את התמונה ביום פציעתו - אחרי שחזר "מבית החולים באותו בוקר" (של התאונה הנטענת) [עמ' 3 לפרו' קדם המשפט], ולאחר מכן, בדיון - העיד כי צילם את המקום אף לפני שרץ לחפש מונית שתיקח אותו לבית החולים.
7. בתצהירו מצהיר התובע: "כאשר התחלתי לחצות את המדרכה לכיוון השני, איפה שהאופנוע שלי חנה, לפתע רגלי הימנית נתקלה במדרכה הפגומה", והוא מפנה לתמונה שבה מצולם ה"בור במדרכה" [סעיף 7]. אציין כי בתמונה נראים הפרשי גבהים בכביש – בין ראש הבמפר לבין משטח הכורכר, אך - לא נחזית כל פגימה במדרכה.
8. הנתבעת הגישה בנדון ראיות מטעמה, שכללו גם תצהיר שנתן נציג העיריה. בהודעה על הגשת הראיות מטעמה, הודיעה הנתבעת כי היא מתנגדת, בין היתר, לכל עדות שיש בה משום הרחבת חזית; וכן – שהיא מתנגדת להגשת מסמכי המל"ל, מעבר לחילוץ ניכוי התגמולים.
9. תצהיר נציג העירייה מתאר בתצהירו את טענת התובע בכתב התביעה לגבי פגיעה ברחוב "לו סקלאר", כאמור, ומצהיר כי "לא נמצא כל מפגע ברחוב לו סקלאר, כאשר התמונות שצירף התובע כלל לא קשורות לרחוב זה" [סעיף 5 לתצהיר].
10. בפתח חקירתו הנגדית של התובע, הודיעה באת-כוח העירייה מטעמה: "אני מבקשת להתנגד לפני החקירה אדוני לעדויות שמועה, סברה, עדויות שבמומחיות והרחבת חזית". עוד הבהירה באת-כוח התובע שוב כי יש לה התנגדות לשינוי חזית, כשפעלתי לקבל כמוצג נוסף בתיק את התמונה הנוספת – תמונה מרוחקת יותר (לונג שוט) של פס האטה מרחוב איילת השחר, שנציג העיריה אישר בעדותו לפניי, ש"צולמה היום" ושקיבל אותה ממי מעובדי העירייה, לבקשתו. מעדותו נחזה – כי הצילום הזה צולם ונשלח אליו, לבקשתו - ליתר ביטחון, למקרה בו יישאל לגבי גרסת התובע בענין רחוב איילת השחר (להלן: "התמונה הנוספת").
11. בתמונה הנוספת נראה רחוב איילת השחר עם כיוון הנסיעה, במקום שנחזה להיות סמוך למספר הבית שהתובע הצהיר שהתגורר בו, פס האטה. יש לציין כי לצידי פס ההאטה (המוגבה) ניתן לראות מגרעת נמוכה שבה - המשך מפלס הכביש שמוביל לפס ההאטה; וכן – כי האזור שמצידי פס ההאטה בתמונה הנוספת - מכוסה באספלט.
12. עוד אקדים ואציין, כי עולה ממכלול הראיות והעדויות שלפניי, שהפנייה הראשונה לעירייה, הנתבעת, בעקבות פגיעתו של התובע ביום 8.8.2016, לגרסתו – בגין מפגע שהעירייה אחראית לו, היתה במסירת כתב התביעה שהוגש ביום 22.7.2018, כאמור; היינו – כשנתיים לאחר התאונה הנטענת.
13. אמנם, באת-כוחו של התובע טענה בקדם המשפט שנערכה פנייה לעירייה כבר בשנת 2016, אך באת-כוח העירייה הכחישה מיידית קבלת "כל פניה או תלונה על מפגע כזה לעירייה" [עמ' 5 לפרו']. מכל מקום, מבחינת הראיות, התובע לא טען בתצהירו כי דיווח על המפגע לעירייה, ואף אישר בחקירתו שהוא עצמו לא פנה לעירייה לאחר התאונה, לטענתו - כי היה כאוב [עמ' 25 לפרו']; הוא הסתפק לפנייה לעורכת דין שייצגה אותו באותה עת מול המל"ל. מנגד, הצהיר נציג העירייה בתצהיר שנתן בנדון כי "לא היה עד לתאונה הנטענת והמוכחשת וכי התאונה לא דווחה לעיריית אור יהודה ונודע לו עליה רק בעת קבלת כתב התביעה" [סע' 4 לתצהיר], כאשר בחקירתו הנגדית מטעם התובע - לא עומת בענין זה בהצגת ראיה כלשהי לקיומה של פנייה כאמור.
14. בנוסף לשיהוי האמור בפנייה לעירייה, אציין ששינוי החזית שבעקיפין מבקש התובע להתיר לו בנדון, היינו - להעביר את מיקום התאונה מהמקום שנטען בכתב התביעה (רח' סקלאר לו) אל רחוב איילת השחר, סמוך לדירתו, במקום שמרוחק לפחות כ-200 מטרים ממיקום שנטען בכתב התביעה, מעמיד את הנתבעת, העירייה במצב בו, מוצגת לה גרסה חדשה למיקום התאונה רק ביום 5.4.2021 - מעל לארבע וחצי שנים לאחר אירוע פציעתו של התובע. זאת – כשהתובע איננו מסביר בתצהירו, מדוע פעל בכתב התביעה להפנות למיקום אחר, ומדוע שינה את המיקום - רק בעצם הגשת הראיות מטעמו. כשנחקר על כך, "ההסבר" שהוא נותן ב"עדות כבושה" לכך שרח' סקלאר מוזכר בכתב התביעה וגם בתרשים הזרימה הוא - שמרחוב סקלאר הוא לקח את המונית לבית החולים [עמ' 30 לפרו']; התובע לא ידע להסביר בחקירתו מי צייר את תרשים הזרימה שצורף לכתב התביעה מטעמו שמתחיל מרחוב סקלאר, ולא – איילת השחר [עמ' 27 לפרו'].
15. כפי שאגולל ואפרט להלן, מצאתי כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח בענייננו התרשלות מצד הנתבעת או להוכיח קיומה של הפרת חובה חקוקה, שגרמו או לא מנעו את אירוע התאונה או את הנזק; בין היתר - משלא הורם הנטל להוכיח ברמה הנדרשת בדין את נסיבות התאונה הנטענת, ואת טיבו של המפגע שלגרסתו גרם לפגיעתו; ובכל מקרה – לא הוכח שהתממש בענייננו סיכון בלתי סביר שנגרם או לא נמנע בשל מעשה או מחדל של הנתבעת. בנסיבות, התובע לא הרים את הנטל להוכיח את עילת תביעתו – לא בטענת הרשלנות ולא בטענת הפרת החובה החקוקה. בהתאם, בסופו של יום, לאחר דיון ושקילה, מצאתי כי דין התביעה הנדונה – להידחות.

דיון והכרעה

1. אמנם בעדותו לפניי בדיון התובע גורס שירד ברגל ימין מהמדרכה לכביש והסתכל קדימה "ונפלתי פשוט על הפרצוף, לא יכולתי לעצור," [עמ' 19 לפרו']. אך, בנסיבות ענייננו מדובר ב"עדות בעל דין יחידה", בכל הקשור לעצם קרות אירוע התאונה במקום שהתובע מתאר בהרחבת חזית, ובאופן בו אירע, כאמור.
2. כפי שהפניתי לעיל, גרסתו של התובע לגבי קרות התאונה ב"בור" ליד פס האטה, מועלית לראשונה בטופס תביעה למל"ל שבה הוא מיוצג, כשגרסאות קודמות שנתן מיד לאחר פגיעתו במסמכים הראשוניים, לא נחזות (ממה שנחזה שנכתב מפיו במסמכים) ככאלה שתומכות בתיאור נסיבות התאונה שבכתב התביעה ואף לא - בתצהירו.
3. התובע אמנם מפנה לתמונה שצילם, אך מדובר בראייה שהתובע אישית "ייצר", וכאמור, לא הוכח המועד בו צולמה, כשבענין זה - קיימות סתירות בעדותו, וגם למול גרסתו בטופס שמסר למל"ל.
4. אבהיר, כי לא די בכך שהתובע מצלם מה שנחזה לכאורה כמפגע; עליו גם להוכיח שבגין המפגע הזה נפגע ביום 8.8.2016; במיוחד בנסיבות ענייננו, בהן לא היתה כל פנייה שלו או מטעמו לעירייה – טרם הגשת כתב התביעה כשנתיים לאחר פציעתו.
5. הנתבעת מצביעה על כך שבעדות התובע מספר פרכות, שיש בהם כדי להוות משקל בבחינת אמינותו או אמינות גרסתו, לרבות – כאמור, גרסאות שונות לגבי המועד בו צילם את התמונה, וכתובות שונות שנתן למיקום התאונה הנטענת.
6. הנתבעת מצביעה על כך שבכתב התביעה, בתביעות למל"ל הוא ממקם את אירוע התאונה הנטענת בשעה 6:30, ואילו בתצהירו – על השעה 6:00 , ובעדות בשעה 6:00-6:30, כשהיה בדרך לעבודתו. זאת, כאשר בטופס תנאי השכר שהציג, הוא אמור להתחיל את עבודתו בשעה 8:00. לטענתה, בהנחה שכעדותו נסיעה מביתו לעבודתו אורכת כעשרים דקות [עמ' 17 לפרו'], אין כל הגיון שיצא מביתו לעבודתו בשעה 6:00 או אפילו 6:30. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את "עדותו הכבושה" של התובע שהיו ימים שהיה אמור להגיע לעבודה מוקדם יותר, כאשר התובע גם בחר שלא להביא למתן עדות מטעמו את מעסיקו שיכול לאשר גם את הענין הזה [עמ' 17 לפרו'].
7. בהקשר של התמיהה לגבי לוח הזמנים הנטען, מפנה הנתבעת גם לכך שהתובע שגורס שנפגע, לכל המאוחר ב-6:30, הגיע לבית החולים רק כשעה וארבעים מאוחר יותר, בשעה 8:11, כאשר התובע מעריך בעדותו את משך הנסיעה לבית החולים כעשרים עד עשרים וחמש דקות [עמ' 22 לפרו'].
8. הנתבעת מפנה לכך שהתנהלות התובע לאחר פציעתו הנטענת תמוהה לשיטתה, כשבחר לא לשתף את בת זוגו, שהוא מאשר שהיתה ישנה בעת האירוע בדירה שהמרפסת שלה ממוקמת מעל האירוע - בכך שנפצע ושהוא זקוק לפינוי, ושלמרות שמדובר בפציעה כואבת ומדממת הוא הולך עם שבר כואב באף, ומחפש מונית במרחק של מאות מטרים, במקום להזמין מונית, אולי בסיועה של בת זוגו.
9. עוד תמיהה שהנתבעת מבקשת לייחס היא היעדר כל חבלה אחרת אצל התובע, למעט הפגיעה באפו של התובע, שום סריטה או חבלה, אף שנפל, לעדותו, על כל הגוף [עמ' 20 לפרו'].
10. אפנה לכך, שהתמיכה היחידה הלכאורית לגרסת התובע המתוקנת בתצהירו, היא הגרסה שהוא מוסר לביטוח הלאומי כחודש לאחר התאונה, בהיותו מיוצג – בשני טפסים שונים.
11. ובכן, אינני מקבל כי ניתן לראות בגרסאות כתובות אלה, משום הסיוע הנדרש לפי הדין לגרסת התובע. כידוע, לפי הדין, ככלל, אין גרסה שנמסרת על ידי התובע מחוץ לבית המשפט יכולה לסייע לו, אלא במקרים חריגים; כגון - "רס ג'סטה", או במה שנהוג לכנות "מסמך ראשוני" שבו גרסה שנמסרת על ידי התובע בסמוך מאוד למועד התאונה. שני מסמכים אלה אינם מסוג החריגים האלה.
12. ודוק. מעיון בתמונה ובתמונה הנוספת אני מעריך שקיימת אפשרות שהמכשול שצולם נמצא ליד ביתו של התובע, ולפי עדות נציג העירייה יכול שמדובר במשטח כורכר שהוסף לו בהמשך אספלט. אך התובע נמנע מכל פנייה לעירייה עד להגשת התביעה, ובחר להביא את גרסתו לגבי המקום והאופן בו נפצע באותו בוקר ב"עדות בעל דין יחידה" בלבד, כשהוא נמנע מהבאת עדים לסיוע.
13. כאן יש להפנות, שלמרות שלשיטתו שיתף התובע את בת זוגו כבר באותו בוקר במידע לגבי מיקום או נסיבות פגיעתו [עמ' 22 ו-27 לפרו'], לא מצא התובע להביאה למתן עדות לתמיכה בגרסתו לגבי נסיבות התאונה; וזאת - במסירת מה שמסר לה באותו בוקר של האירוע הנטען, הן לגבי מה היה המפגע שפגע בו, והן לגבי כיצד נפגע (אם - בבחינת רס ג'סטה, ואם - כגרסה ראשונית).
14. למען הסר ספק, יובהר כי גרסתו הכבושה של התובע לגבי הסיבה מדוע לא הביא לעדות בת זוגו דאז: "אין לי שום קשר איתה ולא רוצה שום קשר איתה" [עמ' 27 לפרו'] איננה מהווה לטעמי הצדקה מבוססת להימנעותו זו; זאת - הן משום שמדובר ב"גרסה כבושה" שלא נטענה מראש בתצהירו, והן - משום שכידוע הבאתם של עדים למתן עדות בבית המשפט איננה תלויה בדבר, וניתנת לאכיפה.
15. אזכיר כי לפי הדין, הימנעות התובע מהבאת העד, כשהתובע היה לגרסתו - עד יחיד לאירוע התאונה הנטענת, ומאשר כי מסר לבת זוגו את סיפור התאונה כבר באותו בוקר בטלפון מבית החולים, ומאשר כי הוא הראה לה את המפגע שלגרסתו גרם לתאונה, נחזית בחירתו שלא לעמוד על הבאתה, כהימנעות מהבאת ראיה. "שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב" [ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם; 27.7.08); גם: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595 (1990)).
16. התובע מוחזק כמי שמודע לגרסא הראשונית שמסר בבית החולים, ולכך שתוצג לו כראיה לעימות גרסתו, ובהתאם – לכך שלעדות בת זוגו יש לה משמעות. אזכיר, כי לפי הדין, ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736, 760 (1980); מצוטט ב- ע"א 2275/90 בנין דור בע"מ נ' רוזנברג פ"ד מז (2) 605, 614 (1993)). בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה [ראו: יעקוב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה 1649-1650 (2003)].
17. אם כן, בנסיבות של השאלות המתעוררות בענייננו - יש לזקוף לחובת התובע את ההימנעות מלזמן למתן עדות עדים שבעליל עולה שהם רלוונטיים לענייננו, היינו – לכל הפחות, את בת זוגו, אם לא גם - את מעסיקו [ר' ע"א 620/74 מור נ. פלונית פ"ד ל(1), בעמ' 223; ע"א 240/77 כרמל נ. פרפורי פ"ד לד(1) 702, 705; ו-ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. מתתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651, 656].
18. כסיכום ביניים, אבהיר כי התובע לא עמד בהרמת נטל הבאת הראיה הראשונית להוכיח את צורת התאונה והמנגנון שלה. בענין זה מסר התובע ב"עדות בעל דין יחידה" גרסה שאין לה תמיכה במסמכים הראשוניים. הוא מציג תמונה שצילם, אך עד להגשת הראיות ממקם אותה ברחוב אחר. בשל התיקון למקום התאונה שהתובע נדרש לו רק בעת הגשת הראיות, ובשל תמיהות נוספות שעולות בקשר עם לוח הזמנים העולה מעדותו, והמנעותו מפנייה לעירייה בסמוך לאחר קרות התאונה הנטענת, אין זה המקרה שבו ניתן להסתפק ב"עדות בעל דין יחידה"; כשמתברר שקיימת עדה רלוונטית לחיזוק גרסתו, שהתובע נמנע מלהביאה למתן עדות.
19. כידוע, מידת ההוכחה והשכנוע בענייננו הינה זו הנוהגת במשפט האזרחי, כלומר, על התובע הנושא בנטל השכנוע להטות את מאזן ההסתברות לטובתו, להראות שגרסתו עדיפה על גרסת הצד שכנגד, או הינה בגדר אפשרות קרובה יותר [א. הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, 212 – 213].
20. בהקשר זה, אציין כי בענייננו לנתבעת אין גרסה לתאונה. אין מחלוקת, כי הנתבעת איננה יודעת כיצד נפגע התובע ובעצם נודע לה על טענותיו רק כשנתיים לאחר אירוע התאונה. ועל כן אין לדרוש ממנה להקים גרסה סותרת. די בכך שהנתבעת מקימה במהלך הדיון ספק לגבי מעורבתו של המפגע שהתובע מצלם - בעצם פציעתו.
21. הנתבעת אינה חייבת להוכיח היעדר התרשלותו, מקום בו התובע איננו מקים בעדותו תמונה ראשונית מוכחת מה אירע, ונמנע מהבאת עדים רלוונטיים.

האחריות

1. למען שלימות התמונה אתייחס לספקות העולות ממילא בשאלת האחריות, גם אם היתה גרסת התובע בקשר "לבור" – מתקבלת בענייננו.
2. אפנה לכך, שבתמונה שמציג התובע נחזה כי מדובר בפס האטה בהקמה. מעדות נציג העירייה עולה כי לא הופנתה כל תלונה במועדים הרלוונטיים בהקשר לפס ההאטה שהתובע טוען כי נפגע בו [עמ' 36 לפרו'].
3. כפי שיפורט להלן, עולה ספק לגבי הגדרתו של "הבור" – כמפגע. נציג הנתבעת הבהיר בעדותו לפניי כי עקרונית פס ההאטה שעיריית אור יהודה מניחה ברחובותיה הוא הגבהה שנראית בחתך מעין גבעה שטוחה של אספלט, שמגיעה - לפי התקן - לגובה של כ-8 ס"מ מעל מפלס הכביש [עמ' 38-39 לפרו']. עוד הסביר, כי לפי התקן, באורח מכוון, מותירים משני צידי פס ההאטה רצועות אספלט נמוכות, כי חיוני לאפשר מעבר מים; רוחב הרצועות כ-40 ס"מ [עמ' 39-40 לפרו']. הנציג מבהיר כי על מה שרואים בתמונת התובע, הוסיפו שכבת אספלט דקה (מעל לכורכר; מבלי קשר לאירוע שאירע לתובע), כי זה התקן שמשמש ברחובות העיר [עמ' 42 לפרו']. עיון בתמונה הנוספת מאשר שכך הם פני הדברים גם כיום – שכבת אספלט משני צידי פס ההאטה.
4. אם כן, המפרט שמשמש בעיר אור יהודה בענין עיצוב פסי ההאטה, התקן, הוא תעלה לצד כל פס האטה, שהיא המשכו של מישור הכביש, שנוצרת בין שפת המדרכה לבין ההגבהה של פס ההאטה, שהיא גבעה מתונה, שנועדה לעכב את מהירות המכוניות, ושמגיעה בשיאה ל-8 ס"מ. התובע העיד לפניי בקדם המשפט שמעיון בתמונה הוא מבין מצילום השנתות על בקבוק השמן שההפרש בין המשטחים הוא מעל 10 ס"מ [עמ' 3 לפרו']. עיון בתמונה מלמד כי נראה כי מדובר בהפרש של כ-10 ס"מ, ונציג העיריה עצמו אף מפנה לשנתות בקבוק השמן, כראייה לכך שמדובר (לפי מה שהוא רואה) על הפרש שקרוב ל-8 ס"מ, ולא מקבל את הערכת ב"כ התובע כי מדובר בהפרש גדול יותר [עמ' 39 לפרו'].
5. לשון אחר, בגין היעדרה של שכבת האספלט (מעל לשכבת הכורכר עליו הונח הבקבוק), ההפרש בין המפלסים (מפלס שיא הגובה ומשפלס משטח הכורכר) - טרם השלמת שכבת האספלט – היה כ-10 ס"מ; ולא – 8 ס"מ.
6. היינו, לא עולה בענייננו ששיעורם של הפרשי הגובה בין התקן שהעירייה אישרה לבין המצוי בשטח - עולה על המידה של 2.5 ס"מ. מידה זו נחשבת על פי הפסיקה כסף שממנו ראוי לשקול להתחיל ולראות בהפרש גבהים - מפגע [ר' ענין ע"א 4344/97 כהן ג'ני נ. עירית רמת גן תק-מח 98(1) 1213, שקובע כי רחובות ומדרגות אינם "משטח סטרילי"].
7. בנסיבות כאלה, ה"בור" לו טען התובע הוא בעצם - בור מתוכנן; חלק מתקן. אנשי המקצוע של העיריה עצבו יחסי מידות לפס האטה לפי תקן מאושר, שחזקה שלאישורו נלקח בחשבון איזון האינטרסים בין הנדרש להאיט את המכוניות, לבין הנדרש על מנת לחצות את הכביש (במקרה חירום, שמאן דהוא נאלץ לעשות כן – שלא במעבר חציה ודווקא על גבי פס האטה). בהקשר זה נהנית העיריה מ"חזקת כשירות המעשה המינהלי". גם כיום, אילו התובע היה חוצה את הכביש בבוקר באופן בו לגרסתו חצה ביום פגיעתו, היתה רגלו נקלעת ל"בור", שהוא תיקני.
8. ואז נותרת השאלה, האם בשל ההפרש של שכבת האספלט הדקה שטרם הונחה בעת התאונה כעולה ממכלול הראיות (שנחזה להיות עד כ-2.5 ס"מ), יש לייחס לעירייה התרשלות באי-גידור הרצועות שמצידי פס ההאטה או באי-שילוט. אציין כי התובע לא מצא להביא חוות דעת מומחה בטיחות מטעמו, אף שלכאורה היו בידיו כל המידות הנדרשות על מנת להתייחס לסוגיית הבטיחות (ויכול היה למדוד את מידות פס ההאטה גם לאחר השלמת האספלט, אך לא מצא לנכון לבדוק אותו לאחר שסיים את מגוריו במקום; עמ' 32 לפרו').
9. עוד אציין, כי חציית הכביש במקום בו התובע חוצה מדי יום משך חודשיים ימים, דווקא מעל פס האטה, במיוחד אם כגרסת התובע – טרם הושלם), רק משום הנוחות (משום שזה בינו לבין המקום בו החנה את אופנועו), יש בה משום אשם תורם משמעותי, בעצם ההסתכנות בהסתבכות בהפרשי הגבהים, שגם בשל צורתם, המרקם שלהם וצבעיהם - ניכרים לעין. בהקשר זה אפנה לעדות התובע בקדם המשפט: "נפלתי, לא שמתי לב, הלכתי לעבור למדרכה השנייה כדי להגיע לאופנוע ונפלתי. אני גר שם, רק התעוררתי ולא שמתי לב" [עמ' 3 לפרו'].
10. ככלל, בבואנו לבחון את השאלה האם מי מהנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, יש לשים את הדגש על מהותה ומאפייניה של הפעילות שהתובע נפגע במסגרתה והסיכונים הכרוכים בה. סטנדרט הזהירות שיש להציב – ומכאן גם הסטייה ממנו – הוא נגזרת של הסיכון, ואת הסיכון יש לבחון לפי הפעילות הרלוונטית. הצבעתי קודם לכן על כך שהמנגנון של פס ההאטה על פי התקן יוצר סיכון למי חוצה את הכביש רגלית באותו מקום, אך נחזה כי מדובר בסיכון מחושב.
11. בנסיבות ענייננו, אין צורך בהכרעתי בסוגיית האחריות לגופה; אך אזכיר כי לא כל סיכון מקים אחריות. כפי שהיטיב כב' השופט חשין לחדד ולהבהיר בענין ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז ב (3) 345, 349 (10.6.93), "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח') [פורסם בנבו]".
12. עוד אזכיר, כי לצורך הערכת סבירותה של פעולה מסוימת או מחדל מסוים שנעשית על ידי מי שנטען נגדו שהוא מזיק יש לשקול את "ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון" [ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם פ"ד מט(1) 102, 107 (1995); ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1) 16, 21 (2004)]. בענייננו, לא הגענו לבחינת הסבירות, אך אני מוצא להעלות ספק לגבי קיומה של האחריות ושיעור האחריות שהיו מוטלים לו נדונו בענייננו על בסיס קבלת גרסת "הבור".
13. לסיכום. אני מוצא כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי נזק הגוף שנגרם לו הוא תוצאה של התממשות של סיכונים בלתי סבירים שלא קיבלו מענה מאת מי מהנתבעת. בנסיבות, נחזה כי התובע היה הגורם היעיל יותר למניעת פציעתו. בהתאם, לא הרים התובע את הנטל להוכיח את עילת תביעתו – לא בטענת הרשלנות ולא בטענת הפרת החובה החקוקה.
14. המסקנה העולה מהמפורט בפסק דין זה, היא שדין התביעה הנדונה להידחות.
15. בכל הקשור לשאלת הנזק, לא מצאתי כי נדרשת הכרעתי בנסיבות, במיוחד כאשר התובע עצמו לא התייחס בסיכומים מטעמו לראשי נזק ופרטיהם, והנתבעת טוענת לזניחת טענות. יש לציין כי המל"ל הכיר לתובע נכות בשיעור 16.7% לצמיתות בגין תוצאות פגיעתו ביום 8.8.2016, בדרכו לעבודה, וכי שולם לו מאת המל"ל סך כולל של 52,378 ₪ (במהלך שנת 2017).
16. אשר להוצאות, בבואי להכריע בשאלה זו, נתתי את דעתי, בין היתר, לשיקולים הבאים: לכך שנחזה שהתובע נפצע בבוקר יום 8.8.2016, להיקף המחלוקת בין הצדדים ומורכבותה; וכן לכך, שהתביעה נדחתה בנסיבות של אי-הרמת הנטל.

סוף דבר

אני פוסק כי התביעה הנדונה - תידחה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

5129371

זכות ערעור - כדין.

ניתן היום, י' אב תשפ"ב, 07 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.