תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). 75,000 ש"ח סכומה.

עניינה בטענת התובע כי העירייה הטילה על חשבונו עיקול שלא כדין בשל חוב ארנונה. עיקול המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק.

רקע:

1. התובע הוא אחד מהבעלים של הנכס ברחוב סוקולוב 27 בבני ברק, הידוע כגוש 6122 חלקה 1248.
2. בנכס שלוש קומות והוא מחולק (כיום) לשש יחידות דיור. בקומת הקרקע 3 יחידות דיור בעלות מספרי זיהוי המסתיימים בספרי העירייה בספרות 200, 300 ו- 500. בקומה הראשונה שתי יחידות דיור נוספות שמסתיימות בספרות 100 ו-400. ובקומת הגג יחידת דיור נוספת בעלת מספר זיהוי המסתיים בספרות 101.
3. תביעה זו עוסקת אך ביחידת הדיור המסתיימת בספרות 200 ובאירועים שהתרחשו בעקבות החובות הנטענים ביחס ליחידת דיור זו (להלן: "הנכס").
4. לטענת התובע הוא חי ועובד ברומניה מזה 24 שנים והוא מגיע לישראל פעמיים בחודש.
5. ביום 25.5.17 שלחה הנתבעת (להלן: "העירייה") לתובע מכתב התראה בגין חובות ארנונה והיטל שמירה ביחס לנכס, על סך כולל של 12,623 ש"ח. ההתראה נשלחה לכתובת הנכס ברחוב סוקולוב בבני ברק.
6. על פי אישור המסירה שהוגש לתיק, ההתראה הודבקה על דלת הנכס.
7. ביום 22.11.17 שלחה העירייה לתובע, לכתובת הנכס, "דרישה לתשלום חוב בהתאם לסעיף 4 ו 5 לפקודת המיסים (גביה)" על סך 12,941.90 ש"ח. על פי אישור המסירה שהומצא לתיק, הודעה זו נמסרה לתובע ביד, על ידי פקיד המסירה.
8. משלא שילם התובע את חובו, ביום 17.1.18 הטילה העירייה עיקול בסך 13,223.52 ש"ח על חשבון התובע בבנק איגוד.
9. לטענת התובע, רק ביום 31.1.18 הוא גילה כי הוטל עיקול על חשבונו, זאת לאחר שניסה לבצע תשלום באמצעות המרשתת מחשבונו זה ולא הצליח. לטענתו, משניגש לסניף הבנק לברר מדוע לא הצליח לבצע התשלום, נמסר לו כי הוטל עיקול על חשבונו.
10. ביום 1.2.18 התייצב התובע במשרדי העירייה במחלקת שומה ובעקבות פנייתו הסירה העירייה את העיקול שהוטל על חשבונו. לטענת העירייה, היא הסכימה להסיר את העיקול לפנים משורת הדין, על מנת לסייע לתובע ועל מנת לבדוק את העובדות לאשורן. לטענת התובע, פקידת העירייה מסרה לו כי היא לא מבינה מדוע כלל הוטל עיקול על חשבונו, שעה שלא היה ברישומי העירייה סכום סופי לחיוב.
11. לטענת התובע העיקול הוטל שלא כדין, בהעדר המצאה כדין ובהעדר חוב סופי. בעקבות הטלת העיקול חווה עוגמת נפש רבה ושמו הטוב (שלו ושל עסקו) נפגע.
12. ביום 22.7.18 הגיש התובע את התביעה דנן לפיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, בסך 75,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע.
13. בדיון שהתקיים ביום 28.5.19 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, בין היתר, תיבחן טענת העירייה בדבר חוב שעודנו קיים בגין הנכס מושא התביעה, כי ינסו להגיע להסכמות גם בעניינה של התביעה, וכי ימסרו לבית המשפט הודעת עדכון בדבר תוצאות המגעים ביניהם.
14. בהתאם להודעות הצדדים (הודעת התובע מיום 14.7.19 והודעת העירייה מיום 15.7.19), שילם התובע ביום 10.7.19 לעירייה את החובות בגין תשלומי ארנונה והיטלי השמירה של הנכס בשנים 2017 ו-2018 בסך של 18,099.60 ש"ח.
15. משלא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות שייתרו את ההליך, הוגשו תצהירי הצדדים. מטעם התובע הוגשו תצהירו של התובע ותצהירה של זוגתו, הגב' אטייה קליין (להלן: "גב' קליין"); ומטעם העירייה הוגשו תצהיריהם של הגב' אסתר פיק- מנהלת אגף הכנסות (להלן: "גב' פיק") ומר דוד עבדיאן - השליח שהמציא את מכתב הדרישה לתובע ביום 22.11.17 (להלן: "מר עבדיאן").
16. משנחקרו העדים והוגשו סיכומי הצדדים, בשל התיק להכרעה.

תמצית טענות הצדדים:

עיקר טענות התובע:

1. במהלך חודש נובמבר 2017 הוא התייצב במחלקת השומה של העירייה וביקש לשנות את סיווג השומה של הנכס מ"עסקים" ל"דיור". באותו מעמד ביקש גם לקבל שישה חודשי פטור מחיוב ארנונה בגין "נכס ריק", בעקבות שיפוץ שעשה בנכס בתקופה זו.
2. באותו מעמד, הוא ווידא עם הפקידה מטעם מחלקת השומה בעירייה (שרה), כי לא יינקטו נגדו כל פעולות גבייה עד החלטה בבקשתו וזו הצהירה בפניו כי: "במערכת יש הסבר שקומת הקרקע בנכס עוברת שינוי שומה וכאשר תצא שומה מתוקנת כולל תוספת של מספר חודשי נכס לא ראוי, תקבל בדואר, לכתובת שסיפקת, את דרישת התשלום המתוקנת ועד אז בוודאות לא יפעלו בפעולות גבייה מאחר וזה מצוין במפורש בתוכנה הפנימית בעירייה".
3. באותו מעמד הוא ציין כי כתובתו הרשומה להמצאת דואר היא ברחוב הכנסת הגדולה בתל אביב ולא בכתובת הנכס. בהתאם, ביקש שכל ההודעות תשלחנה לכתובתו זו.
4. להפתעתו, ובניגוד לאמור, ביום 17.1.18, כשהוא שהה ברומניה, הטילה העירייה עיקול על חשבונו. על העיקול נודע לו ביום 31.1.18 וביום 1.2.18 התייצב במחלקת השומה, אצל הגב' שרה, וזו הבהירה לו כי היא אינה מבינה מדוע הוטל העיקול, בהעדר סכום סופי לחיוב. בהתאם מסרה לו הודעה על הסרת העיקול, שהוסר לבסוף לאחר חמישה ימים.
5. העירייה מעולם לא המציאה לו כדין כל התראה בקשר לחיוב ארנונה או בדבר נקיטת הליכים וההודעות שנטען כי הומצאו לו, ואותן לא קיבל, הומצאו לכתובת הנכס ולא לכתובתו ברחוב הכנסת הגדולה בתל אביב, שהיא אף כתובתו הרשומה במשרד הפנים.
6. בנסיבות אלו, בהעדר המצאה כדין ובהעדר חוב סופי, העירייה לא הייתה רשאית להטיל עיקול על חשבונו והעיקול הוטל שלא כדין. הטלת עיקול שלא כדין מהווה פרסום לשון הרע, כהגדרתו בחוק, ומקימה לו זכות לפיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, בסך של 75,000 ש"ח.

עיקר טענות העירייה:

1. התובע לא צירף לתביעתו את בקשתו לשינוי סיווג הנכס ולקבלת שישה חודשי פטור מתשלום ארנונה, אותה הגיש לטענתו בחודש נובמבר 2017, שכן בקשה שכזו לא הוגשה ואינה נמצאת אצלה. לאור העובדה שבשנת 2017 לא הגיש התובע כל בקשה לקבלת פטור מארנונה בגין הנכס, העירייה לא דנה כלל בבקשה זו ולא היה מקום לערוך חישוב נוסף לחוב הארנונה.
2. לטענתה, אף אם הייתה מוגשת על ידו בקשה לשינוי סיווג הנכס, וגם אם לשיטתו נמסר לו כי כל עוד לא תינתן החלטה בבקשתו לא יינקטו נגדו הליכי גבייה, הרי שפקידת הארנונה מסרה לו כי עליו לשלם את כל החוב שאינו שנוי במחלוקת לאלתר – חוב הארנונה בגין החודשים ינואר 2017 עד נובמבר 2017, כפי שמסרה לו פקידת העירייה.
3. בהתאם לרישומי העירייה, בשנת 2017 הגיש התובע ביום 25.4.17 "בקשה לשינוי שומה בנכס" ובפירוט הבקשה ציין, כי "הנכס עבר שינוי למגורים נא להפיק שומת מגורים". עוד ציין התובע בבקשה כי תאריך שינוי השומה הוא מיום 1.4.17 או מיום 1.3.17 (לטענתה לא ברור התאריך שכן צוין על הבקשה תאריך שנמחק). לטענתה, בהתאם לבקשתו מתאריך 1.3.17 סווג הנכס למגורים ושומת הארנונה חויבה בהתאם לנכס המשמש למגורים, כך שעד תום תקופת החוב מושא התובענה, קרי עד לחודש דצמבר 2017, נכס זה סווג כמגורים, זאת למעט חודש אחד (חודש מאי) שמבדיקות שערכה העירייה במקום התברר, כי הנכס שימש לפעילות עמותה.
4. משבקשתו של התובע לשינוי סיווג הנכס מעסקים למגורים אושרה, מהמועד המבוקש על ידו (למעט חודש אחד, כאמור) חובו הנכון היה ידוע לו והיה עליו לשלמו.
5. שעה שהתובע היה מודע לחובו ובהיעדר פירעון החוב, לאחר שהעירייה המציאה לתובע את דרישת החוב פעמיים – ביום 25.5.17 בדרך של הדבקה על דלת הנכס וביום 22.11.17 בדרך של המצאה אישית לידיו של התובע, היא הייתה רשאית להטיל על חשבונו עיקול בגובה סכום החוב (13,223.52 ש"ח) וזה הוטל ביום 17.1.18.
6. העיקול הוטל כדין ודרישות התשלום הומצאו ללקוח כדין. מכל מקום, התובע היה מודע לדרישות החוב, צירפן לכתב התביעה ואף פנה לעירייה מיד לאחר שקיבלן. טענתו כי דרישות החוב לא הומצאו לו אינן נכונות.
7. אומנם כתובתו הרשומה של התובע במשרד הפנים היא ברחוב הכנסת הגדולה בתל אביב, אולם בבקשתו מיום 25.4.17 ל"שינוי שומה בנכס" רשם התובע את כתובתו בכתובת הנכס - רחוב סוקולוב שבבני ברק. בנסיבות אלו המציאה לו העירייה את דרישות החוב לכתובת זו. אם התובע לא היה מקבל בפועל את ההודעות הייתה העירייה ממציאה לו את האזהרות גם לכתובתו הרשומה ברחוב הכנסת הגדולה, אולם משקיבל את הדרישות בפועל בכתובת שהוא עצמו ציין בבקשתו, היא אינה נדרשת לעשות כן.
8. לטענתה, התובע הגיש תביעתו בהיעדר ניקיון כפיים, שכן בעת הגשת התביעה היו לו חובות ארנונה נוספים - הן בגין הנכס מושא התביעה דנן והן בגין נכסים אחרים (יחידות אחרות בנכס שברח' סוקולוב 27 בני ברק). בנוסף, גם לאחר שהוסר העיקול, משלא שילם התובע את חובו, הייתה העירייה זכאית להטיל על חשבונו עיקול (נוסף) מבלי שהיו לו טענות על כך. לפיכך, ממילא לא נגרם לתובע (או לשמו הטוב) כל נזק בגין העיקול שהוטל.
9. התובע אף שילם ביום 10.7.19 את חובות הארנונה לשנים 2018-1017 בסך 18,099.60 ש"ח (לאור ההסכמות שהושגו בתיק). בנסיבות אלו, נשמטה הקרקע תחת טענות התובע, שכן הודה בקיום החוב, וממילא הודה שהעירייה הייתה רשאית לגבותו ולהטיל עיקול לשם גבייתו.

דיון והכרעה:

1. דין התביעה להתקבל בחלקה, במובן זה שאני קובע כי נפלו פגמים בהטלת העיקול על ידי העירייה וכי לאור זאת, יש לראות בהטלת העיקול משום לשון הרע (הגם שברף הנמוך) המזכה את התובע בפיצוי. אולם, מצאתי להפחית מסכום התביעה באופן משמעותי מאד.
2. כמצוות המחוקק בכל הנוגע לתובענות המתנהלות בסדר דין מהיר, לא אדרש לכלל הטענות של הצדדים אלא עד כמה שהן חיוניות להכרעה.
3. שתי טענות עיקריות לתובע בדבר הפגמים שנפלו בהטלת העיקול על חשבונו: האחת – כי לא הומצא לו מכתב הדרישה המהווה תנאי להטלת עיקול על פי פקודת המיסים (גביה); השנייה – כי במועד הטלת העיקול, חובו לא היה סופי וחלוט וגם מטעם זה לא הייתה רשאית העירייה להטיל העיקול. אדרש תחילה לשתי טענות אלו, ולאור קביעתי כי העיקול הוטל שלא כדין, אדרש לגובה הפיצוי לו זכאי התובע בגין הטלת העיקול.

טענות התובע בדבר המצאת מכתב הדרישה:

1. העירייה מבססת את זכותה להטלת העיקול, בנסיבותיו של מקרה זה, על הוראות פקודת המסים (גביה) (להלן: "הפקודה"). הפקודה קובעת מנגנון גביה מנהלי מהיר ויעיל לגביית מסים, לצד ההסדר הקבוע בחוק ההוצאה לפועל.
2. אופן פעולת הרשות בבואה לנקוט בהליכי הגבייה על פי הפקודה, הוסדר בפקודה ובתקנות המיסים (גביה) התשל"ד-1974 (להלן: "התקנות").
3. על פי הפקודה והתקנות, תחילת הליכי הגבייה במשלוח דרישה לחייב לפרוע את חובו בתוך פרק הזמן הנקוב בדרישה, תוך מתן התראה שאם לא יעשה כן, יינקטו נגדו הליכי גביה בהתאם לפקודה. ככל שהחוב לא נפרע, נדרשת הוצאת דרישה נוספת לפירעון החוב, על ידי גובה המס שהוסמך לכך. גם כאן, תוך מתן התראה שככל שלא ימלא אחר הדרישה בתוך פרק הזמן הנקוב בהתראה, ניתן יהא לעקל, לתפוס ולמכור את נכסי המיטלטלין שלו, תוך חיובו בהוצאות הכרוכות בכך (ראו תקנות 3-1, וכן טפסים 1 ו-3 בתקנות).
4. סעיף 4(1) לפקודה קובע:

"הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מיסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן".

1. סעיף 12 ב לפקודה קובע כי:

"הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום".

1. מכאן, שכתנאי לנקיטת הליכי גביה והטלת עיקולים על פי פקודת המיסים (גביה), על העירייה להמציא לתובע מכתב דרישה וההתראה (בתאם לנוסח המפורט בתוספת לתקנות). המצאה זו יכולה להיעשות במסירה לידי החייב, במשלוח בדואר רשום או בהנחת מכתב הדרישה במקום מגוריו או מקום עסקו הרגיל (לפי העניין).
2. לטענת התובע, העירייה לא המציאה לו את מכתב הדרישה וההתראה בהתאם להוראת סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גביה) ועל כן לא הייתה רשאית להטיל עיקול על חשבונו. כמפורט להלן, מצאתי לדחות טענה זו.
3. העירייה טענה וצירפה ראיות לכך שמכתב הדרישה הודבק על דלת הנכס ביום 25.5.17, וכי ביום 22.11.17 מסרה לו את דרישת התשלום בידו, באמצעות השליח – מר עבדיאן. זאת בהתאם להוראות סעיף 4 ו-5 לפקודת המיסים (גביה). לעניין זה אף נחקר מר עבדיאן ועדותו לא נסתרה.
4. התובע אף צירף את ההתראות מיום 25.5.17 ומיום 22.11.17 לתביעתו, ומלבד אמירה כללית בכתב התביעה כי העירייה "מעולם לא המציאה לו כדין כל התראה בקשר לחיוב שהוא כלל לא הכיר", לא טרח לפרט טענתו ואף לא הבהיר כיצד הגיעו לידיו ההתראות אותן צירף לכתב התביעה אם אלו לא הומצאו לו.
5. לעניין זה אוסיף, כי התובע הודה בכתב התביעה כי הומצאה לו בחודש פברואר 2017 התראה בדבר תשלום חוב ארנונה בסך של 6,173.30 ש"ח (סעיף 8 לכתב התביעה) אותה אף צירף לכתב התביעה. התראה זו נשלחה לכתובת הנכס ברחוב סוקולוב בבני ברק (ולא לכתובתו הרשומה ברחוב הכנסת הגדולה) והגיעה לידיו.
6. גם העובדה שהתובע התייצב במשרדי העירייה בסמוך למועד משלוח ההתראה מלמדת, כי דרישת התשלום וההתראה הגיעו לידיו והומצאו לו (ראו עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 25-19). דומה, כי לא בכדי נמנע התובע מלציין בכתב התביעה את המועד המדויק בו פנה למחלקת השומה בעירייה וציין כי "במהלך חודש נובמבר 2017 התייצב במחלקת שומה". במכתבו למבקרת הפנים של העירייה, מיום 2.12.18 (ת/7 לכתב התשובה), נמנע התובע לחלוטין מלציין כי התייצב בעירייה בחודש נובמבר 2017. התייצבותו במשרדי העירייה בסמוך לאחר קבלת מכתב ההתראה מלמדת, כי ההתראה הומצאה לו והגיע לידיו. מכל מקום, משהתייצב במשרדי העירייה בוודאי היה מודע להתראה בדבר נקיטת הליכים. אינני מקבל את טענת התובע כי לא היה קשר בין הגעתו למשרדי העירייה לבין מכתב הדרישה והתובע אף לא סיפק הסבר לכך שפנה לעירייה דווקא במועד זה.
7. אציין, כי אין מחלוקת, שהעירייה לא המציאה את מכתבי הדרישה וההתראה לכתובתו הרשומה של התובע ברחוב כנסת ישראל (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 24-16), אולם היא עשתה כן לאור העובדה שבבקשתו "לשינוי שומה בנכס" ציין התובע את כתובתו בכתובת הנכס (שברחוב סוקולוב שבבני ברק).
8. בבקשתו מיום 25.4.17 ("בקשה לשינוי שומה בנכס" – ת/5) רשם התובע את שמו כ"בעל הנכס" בכתובת שברחוב הכנסת הגדולה אך הוסיף את שמו כ"מחזיק הנכס" בכתובת הנכס שברחוב סוקולוב. הגם שאני מקבל את טענת התובע, כי אין בכך להוות בקשה מפורשת מצדו לשנות את כתובתו להמצאת מסמכים (כנטען על ידי העירייה), דומה שהעירייה הייתה יכולה להסתמך על כך בהתאם לאמור בתקנה 3(ב)(ו) לתקנות (הקובעת את דרך ההמצאה של אזהרה לפני פריצה): "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) עד (ה), ניתן לשלוח לחייב אזהרה בדואר רשום; אזהרה כאמור תישלח למענו של החייב כפי שמסר לאחרונה, ויראו אותה כאילו הגיעה לידי החייב ביום השישי שלאחר היום שבו נשלחה".
9. לאור זאת שבפנייתו האחרונה ציין את כתובתו (כמחזיק) ברחוב סוקולוב (לטענתו בשל טעות) ולאור זאת שכחודשיים קודם לכן ההתראה בדבר תשלום חוב התקבלה אצלו בכתובת זו, לא מצאתי פסול בהתנהלות העירייה לעניין זה.
10. עם זאת אציין, כי באופן תמוהה, העירייה כתבה בדרישות החוב שכתובתו של התובע היא ברחוב הכנסת הגדולה (ולא בכתובת הנכס) ולא הובהר מדוע השליח המציא את האזהרה בכתובת הנכס, שעה שטען כי הוא אינו עורך בדיקה, אלא ממציא את הדואר לכתובת הרשומה על פני המסמך.
11. על אף האמור, לא מצאתי שיש בתמיהה זו כדי לשנות את מסקנתי. משמצאתי כי האזהרה וההתראה הומצאו לתובע בפועל וכי, למצער, התובע היה מודע להן בזמן אמת ואף פנה לעירייה בעקבות המצאתן לידיו.
12. אוסיף לעניין זה, כי לא מצאתי לקבל את טענת התובע שלא ניתן היה להמציא לו את ההתראה מיום 25.5.17 עקב שהייתו בחו"ל באותו מועד. התראה זו הודבקה על דלת הנכס בכתובת האמורה ומ- "תעודת בירור פרטים על נוסע" (נספח ת/10 לכתב התשובה) עולה, כי התובע שהה בארץ בסמוך למועד ההדבקה (ראו גם עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 32-28). התובע אף לא התייחס לכך בכתב התביעה ואף לא הבהיר כיצד הגיעה ההתראה לידיו. עוד ראו עדותו: "אני מגיע לנכס פעם בחודש לגבות משכורות, אני כמעט ולא מקבל דואר בנכס...".
13. טענתו כי ביום 22.11.17, בו נטען על ידי העירייה כי המציאה לו בפועל את ההתראה באמצעות שליח, הוא כלל לא שהה בנכס אלא היה בטורניר טניס באילת, לא נטענה בכתב התביעה והתובע לא נתן טעם טוב לכך (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 20-16). טענה זו אף לא הוכחה, שעה שלא הוכח מתי נסע לאילת, באילו ימים שהה באילת ומתי התקיים הטורניר לקבוצת הגיל בו השתתף (והאם התחיל ביום הראשון של הטורניר). האישור המקורי על קיום הטורניר לא צורף, זהותה של מי שחתמה על האישור לא הובהרה והיא לא הוזמנה לעדות, ולא הובאו ראיות בדבר הימים בהם שהה ב"מלון ספורט באילת" הגם שהיה בידו לעשות כן.
14. אוסיף, כי בכתב התשובה ציין התובע כי הוא שהה באילת החל מיום 21.11.17 ואילו מתצהירה של זוגתו (הגב' קליין) עולה, כי שהה באילת רק החל מיום 22.11.17. כך שגם אם התובע טס לטורניר באילת, לא מן הנמנע כי הוא טס לאילת לאחר שהומצאה לו האזהרה.
15. מנגד הצהיר מר עבדיאן: "בתאריך 22.11.17 הגעתי לכתובת וביצעתי מסירה אישית של דרישת התשלום לידיו של מר רז הוכמן, זאת לאחר שוידאתי עם התובע את זהותו, ושאלתי אותו לשמו והוא גם שאל אותי בנוגע למהות הדרישה שבידי".
16. לסיום אציין, כי לטענת העירייה, ביום ההמצאה אף בוצעה ביקורת ביחידה אחרת בנכס הממוקם ברח' סוקולוב 27, אף היא בקומת הקרקע (ביקורת לגבי נכס מס' 300- נספח ג' לכתב ההגנה). ממסמך הביקורת, שהכין עו"ד לוי גבריאל, עולה כי נציגו של התובע שהציג בפני החוקר את הנכסים, טען בפני החוקר כי "הוכמן גר במקום". גם ממסמך זה ניתן ללמוד כי התובע גר בכתובת הנכס במועד הרלוונטי, וכי גם אם לא היה גר בו, ההתראה נמסרה לגורם אחר מטעמו אשר יידע אותו בדבר קבלת האזהרה. כל זאת למעלה מן הצורך, לאור קביעתי שההתראות הגיעו לידי התובע בפועל, כאמור.
17. לאור כל האמור, מצאתי לבכר גרסת העירייה כי ההתראות הומצאו לתובע וכי התובע ידע על ההתראות בזמן אמת, על פני גרסת התובע בדבר אי המצאת ההתראות.
18. למעלה מן הצורך אוסיף, כי שמתי ליבי לטענת העירייה בדבר טעותו של ב"כ התובע בדיון מיום 28.5.19, שמסר כי התובע נמצא בחו"ל, שעה שהתברר כי התובע היה בארץ והתייצב לבסוף לדיון. מכל מקום ב"כ התובע נתן הסבר לטעותו ואין בה כדי להשפיע על תוצאות פסק הדין.

הפגמים בהטלת העיקול

1. על אף האמור והגם שדחיתי את טענת התובע כי העירייה לא המציאה לו את מכתב הדרישה וההתראה (ולמצער כי היה מודע להן), מצאתי כי נפלו פגמים בהטלת העיקול.
2. לטענת התובע במועד בו הוטל העיקול חובו טרם התגבש ואף נמסר לו מפורשות שכל עוד לא ייקבע סכום החוב הסופי העירייה לא תנקוט נגדו בהליכי גבייה. עדותו זו של התובע לא נסתרה והעירייה נמנעה מלזמן לעדות את הגברת שרה - הפקידה שלטענת התובע מסרה לו דברים אלו. טענת העירייה כי הגב' שרה נמנעה מלמסור עדות בשל "בעיה דתית" (עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 33) לא הובהרה ומכל מקום אין בה להצדיק את אי התייצבותה. מכאן שאל מול עדותו של התובע בעניין זה, העירייה לא הציגה עדות נגדית (למעט עדות שמיעה של הגב' פיק, שלא הייתה נוכחת בשיחה ואינה יכולה להעיד על תוכנה). העובדה שהעירייה הסכימה לבטל העיקול מיד עם פנייתו של התובע, מבלי לסייג הסכמתה זו בכל דרך, יכולה אף היא לתמוך בטענות התובע לעניין זה.
3. די בכך כדי לקבל את טענת התובע לעניין זה.
4. אוסיף, כי לטענת התובע, במועד בו הוטל העיקול טרם התבררה בקשתו לפטור בגין נכס ריק ולשינוי סיווג הנכס למגורים. העירייה טענה, כי התובע לא הגיש כל בקשה לעניין זה בחודש נובמבר 2017 (כטענתו). לטענתה, בהתאם לרישומיה בשנת 2017 הגיש התובע בקשה אחת בגין הנכס בתאריך 25.4.17 "בקשה לשינוי שומה בנכס" ובפירוט הבקשה ציין התובע כי "הנכס עבר שינוי למגורים נא להפיק שומת מגורים". עוד ציין התובע כי תאריך שינוי השומה הוא מיום 1.4.17 או מיום 1.3.17 (לטענתה לא ברור התאריך שכן צוין על הבקשה תאריך שנמחק).
5. מהראיות שצורפו לתיק עולה (נספח ת/5 לכתב התשובה), כי התובע אומנם לא הגיש בקשה (כנטען בשנת 2017) אולם הוא הגיש בקשה לפטור מארנונה (בגין נכס לא ראוי לשימוש) ולשינוי שומה בנכס, ביום 11.12.16, בה ציין כי תאריך השינוי המבוקש הוא החל מיום 1.9.16 – הכוללת גם את חודשים ינואר ופברואר בשנת 2017. העירייה לא התייחסה לבקשה זו בכתב הגנתה.
6. לכתב התשובה צורף גם מכתב העירייה מיום 19.1.17, שכותרתו "פטור בגין נכס ריק/לא ראוי" (נספח ת/8 לכתב התשובה), בו הודיעה העירייה לתובע כי:

"ניתן זיכוי בגין נכס ריק מתאריך 1.10.2016 עד תאריך 1.12.2016.

נכס לא ראוי מתאריך 1.12.2016 עד תאריך 31.12.2016.

כשהנכס ישמש בפועל למגורים- נבצע השינוי בהתאם.

על פי פקודת העיריות נכס ריק זכאי לפטור מארנונה לתקופה של 6 חודשים מיום ההודעה בעירייה. באם חל שינוי במצב הנכס, נא להודיע מיידית, למחלקת השומה בעירייה".

1. ביום 25.4.17 התייצב התובע במחלקת השומה והגיש בשנית בקשה לשינוי שומה בנכס, כשתאריך השינוי המבוקש הוא מיום 1.4.17. בפירוט הבקשה צוין:

"הנכס עבר שינוי למגורים. נא להפיק שומת מגורים".

1. ביום 25.5.17 שלחה העירייה לתובע התראה בגין חיובי הארנונה לשנת 2017 בסך 12,623 ש"ח. לא ניתן להבין מהתראה זו בגין אלו חודשים מדובר ומה סכום החיוב החודשי - האם בקשתו של התובע שהוגשה כחודש לפני כן, נתקבלה אם לאו ומה עלה בגורל בקשתו למתן פטור לחודשים ינואר ופברואר.
2. בנסיבות אלו, טענת התובע כי סבר שהחוב אינו סופי נחזית להיות סבירה.
3. לטענת העירייה, בקשת התובע אינה עוצרת את הליכי הגבייה וכי הגב' שרה מסרה לתובע כי עליו לשלם לאלתר כל חוב שאינו שנוי במחלוקת. איני מקבל טענה זו, שעה שלא מצאתי כי נשלחה לתובע דרישת תשלום על החוב שאינו שנוי במחלוקת. העובדה שמיד עם קבלת ההתראה פנה התובע למחלקת שומה בעירייה כדי להסדיר את העניין, יכולה להעיד (מחד) שהתובע אכן קיבל לידיו את ההתראה, אולם יש בה גם להעיד, כי התובע ביקש להסדיר את חובו. הדעת נותנת, כי אם הגב' שרה הייתה דורשת מהתובע לשלם (בינתיים) את החוב שאינו שנוי במחלוקת, הדבר היה מקבל ביטוי ברישום פנימי, לפחות לצרכי גיבוי. רישום שכזה לא הוצג ויש בכך לחזק את טענת התובע כי במועד זה טרם ניתנה החלטה לעניין בקשתו וכי הוא לא נדרש לשלם הסכום שאינו במחלוקת. כאמור, העירייה נמנעה מלהעיד את הגב' שרה ועובדה זו משמשת לחובתה.
4. העירייה צירפה לכתב הגנתה את פירוט החוב שבגינו הוטל העיקול (נספח א לכתב ההגנה). מסמך זה נערך רק בשנת 2018 וממנו עולה כי החוב המדובר הוא בגין החודשים ינואר 2017 עד חודש נובמבר 2017 כולל. עולה ממסמך זה כי העירייה לא ביצעה לבסוף שינוי בחיוב לחודשים ינואר פברואר 2017 וזאת מבלי שציינה בפני התובע מדוע לא זכה לפטור ומדוע בוצע חיוב לפי שומת עסקים חרף בקשתו.
5. אוסיף (ועל כך להלן), כי לא הובהר כיצד זה מכתב הדרישה מחודש מאי 2017, כלל דרישה לתשלום סכומים שטרם הגיע מועד פירעונם.
6. לאור האמור, מצאתי לקבל את טענת התובע כי העיקול בוצע עוד בטרם בוצע לנכס שומה סופית. טענה זו אף מתיישבת עם טענת התובע כי משהתייצב בעירייה לאחר קבלת ההודעה בדבר הטלת העיקול, טענה בפניו הגב' שרה, כי היא אינה מבינה מדוע הוטל העיקול כאשר בפועל עדין לא נקבע סכום סופי לחיוב ועם הסכמתה להסיר העיקול מבלי לסייג זאת בתנאי כלשהו או בהסתייגות כלשהי.
7. למעלה מן הצורך אציין (כמפורט להלן), כי הגם שהצדדים לא טענו לעניין זה, דומה שהעיקול אף הוטל שלא בהתאם למועדים שנקבעו לכך בדין.
8. מחוקק המשנה קבע תנאי סף לנקיטת הליכים לפי הפקודה על ידי רשויות ומועצות מקומיות. באכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות) (הוראות שעה), התש"ס-2000 (להלן: "האכרזה"), נקבע שמקום שרשות מקומית נוקטת בהליכי גביה לפי פקודת המיסים, המועד לפירעון החוב הינו בתוך 25 ימים ממועד הדרישה (סעיף 3(1) לאכרזה), ואין להמציא דרישה לגבי הסכום השנוי במחלוקת, או לנקוט בפעולות גבייה, כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערעור וערר, ואם הוגשו ערעור או תובענה אחרת, כל עוד לא ניתנו פסק דין או החלטה סופית שאינה ניתנת עוד לערעור.
9. על פי סעיף 2(א) לאכרזה, לא ניתן להתחיל בהליכים לפי פקודת המיסים (גביה), ובכלל זה להוציא דרישת תשלום, ובהמשך התראה על ידי גובה המס, בטרם חלפו המועדים להגשת השגה, ערר וערעור:

"על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי העניין (להלן- הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת- כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד..".

1. מכאן, שכל עוד לא חלף המועד להגשת השגה על החיוב בארנונה, וככל שזו הוגשה, כל עוד לא חלפו המועדים להגשת ערר וערעור, לא ניתן לנקוט בהליכים לפי פקודת המיסים (גביה), ובכלל זה להמציא דרישה והתראה לתשלום החוב, ובהמשך נקיטת הליכי גבייה, וירידה לנכסי החייב.
2. בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 נקבע שהשגה על חיוב בארנונה ניתן להגיש בתוך 90 יום ממועד קבלת הודעת התשלום, מהטעמים שפורטו בחוק (סעיף 3(א)(1) וערר על החלטת מנהל הארנונה ניתן להגיש לוועדת הערר בתוך 30 יום ממועד המצאת התשובה, ועל החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (סעיפים 6(א)ו-(ב) לחוק הנ"ל.
3. לעניין תנאי הסף לנקיטת הליכים לפי פקודת המיסים נקבע בפסיקת בתי המשפט:

"תנאי הסף לפתיחה בהליך גבייה מנהלי הינם: קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ולא שולם בתוך חמישה עשר ימים מיום פירעונו (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה) בהתאם להוראות סעיף 3(1) לאכרזה), ולאחר פרק זמן זה נשלחה לחייב הודעת תשלום בה הוא נדרש לשלם את חובו תוך חמישה עשר יום נוספים (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראות סעיף 3(1) לאכרזה), במידה ולא פרע החייב את חובו, עם מתן כתב הרשאה לגובה (לפי פקודת המיסים (גביה), או צו הרשאה חתום כדין (לפי פקודת העיריות) נתונה בידי הרשות האפשרות להפעיל את סמכויותיה לשם גביית החוב. ... צמצום מסוים לסמכויות אלו ניתן למצוא בסעיף 4 לאכרזה הקובע כי נקיטת הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה) תעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ובמידה והנישום נקט באחד מן ההליכים הללו, הרשות מנועה מלנקוט בהליכי גבייה עד למתן החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד" (עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.2011) פסקה 9).

1. יוצא, אפוא, כי זכותה של העירייה לנקוט בהליכים לפי פקודת המיסים (גביה), כפופה לכך שחיובי הארנונה על פי דרישות התשלום הדו חודשיות שהומצאו לתובע, הפכו לחוב סופי, כמשמעותו של מונח זה בפקודה ובאכרזה.

חיובי הארנונה מתגבשים לחוב סופי בחלוף המועד שנקבע בדין לצורך הגשת השגה עליהם. היינו, בחלוף 90 ימים מהמועד שנקבע לפירעון חיובי הארנונה בהודעות הדרישה התקופתיות, ובכפוף לכך שלא הוגשה השגה על חיובים אלה.

1. בענייננו, גם מבלי להידרש לפנייתו הנטענת של התובע לעירייה על מנת לקבל שומה מתוקנת, הרי שעיון בפירוט החוב בגינו הוטל העיקול (נספח א' לכתב ההגנה) מלמד כי החוב כלל בחובו גם חיובים בגין חודשים שטרם חלפו 90 ימים מהמועד בו ניתן היה להגיש השגה עליהם. העיקול, שהוטל ביום 17.1.18 כלל חובות כפי שהצטברו גם לאחר 17.10.17 (מבלי שאדרש למועד המצאת החשבון התקופתי לתובע ולמועד שליחת מכתבי ההתראה).
2. יש אף לתהות כיצד בחודש מאי 2017 נדרש התובע לשלם סכום הכולל גם דמי ארנונה עתידיים בגין חודשים מאוחרים יותר. ככל שעסקינן בדרישה עתידית שטרם הגיעה מועד התשלום בגינה (ומכאן נראה שנכתב במכתב הדרישה לגבי הסך של 3,717 ש"ח – "ארנונה, השלמת חיוב") הרי שסכום זה אינו מהווה סכום סופי לחיוב במועד משלוח הדרישה וההתראה.
3. בנסיבות אלו אף מצאתי, כי העירייה נקטה נגד התובע בהליכים לפי פקודת המיסים (גביה) בטרם התקיימו תנאי הסף (לפחות לגבי חלק מהחודשים וחלק מהחוב) ובטרם ניתן היה לראות בסכום החוב כחוב סופי, כמשמעות מונח זה לפי הפקודה והאכרזה. לפיכך, העיקול על חשבון הבנק (כפי שהוטל) הוטל שלא כדין.
4. למעלה מן הצורך אוסיף, כי יש אף לתהות האם העירייה פירטה בדרישת התשלום את מלוא הנתונים הנדרשים על פי דין (ראו סעיף 7א לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976; וכן עת"מ (מחוזי חיפה) 3024/06 אמישראגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' עירית חדרה , פסקה 14 מיום 15.4.07). אולם משהצדדים לא טענו לעניין זה, לא אדרש לכך.
5. סיכומו של דבר - לאור האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי העיקול שהטילה העירייה על חשבון הבנק של התובע נעשה שלא כדין.

לשון הרע, פיצוי ללא הוכחת נזק ושיעור הפיצוי:

1. הטלת עיקול על חשבון בנק עשויה להוות פרסום לשון הרע, שכן העיקול מציג את בעל החשבון כמי שאנו פורע את חובותיו והדבר עלול לבזותו או לפגוע במשלח ידו. מידע אודות הטלת עיקולים יכול למצוא דרכו לחברות הנותנות שירותי אשראי ולפגוע בשמו של התובע בפני הבנק ומוסדות פיננסיים אחרים. לפיכך הטלת עיקול שלא כדין יכולה באופן עיוני לעלות לכדי הוצאת לשון הרע (ראו לעניין זה, בין היתר: תא (מח' ת"א) 22407-08 רונית הר-פז זיו נ' בטוח לאומי – סניף רמת גן (7.10.09); ע"א (מח'-י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.11)).
2. מצאתי לקבוע, בנסיבותיו של מקרה זה, כי הטלת העיקול על ידי העירייה מגיעה לכדי 'לשון הרע' (גם אם ברף הנמוך של עוולה זו). עם זאת, נוכח האמור לעיל וכמפורט להלן, מצאתי להפחית את סכום הפיצוי הנתבע באופן משמעותי ביותר.
3. טענותיו של התובע בדבר הנזקים שנגרמו לו נטענו בעלמא, ללא תימוכין וללא ראיה לנזק בפועל. המדובר בטענה הנעדרת כל ביסוס ותשתית מינימליים ואין אפשרות להידרש לה.
4. נזק מוכח, אם כן – אין לתובע. על כן בחר התובע לתבוע פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, מכוח סעיף 7(א) לחוק, בגין הפגיעה בשמו הטוב.
5. כאמור, מהבחינה העיונית הדבר אפשרי אולם כל מקרה ונסיבותיו. בענייננו, נתתי דעתי למספר נתונים ונסיבות לעניין זה:
6. עסקינן בעיקול על סכום שאינו גבוה, שהוסר מיד עם פנייתו של התובע. השפעתו של עיקול זה על מעמדו של התובע בבנק לא הובהרה ולא הוכחה.
7. עוד יש לזכור, כי העירייה הייתה רשאית להטיל עיקול בגין חובות התובע (לאחר מכן) ולו הייתה עושה כן לא הייתה לתובע כל טענה בעניין זה. מכאן דומה שהחשש ששמו הטוב ומעמדו בבנק יתערערו בשל הטלת העיקולים לא הדירה שינה מעיניו. התובע לא פרע את חובו לעירייה, אלא במהלך ההליך (ולטענת העירייה לתובע אף חובות נוספים). לכך אוסיף, כי לא קיבלתי את טענות התובע בדבר המצאת האזהרה ומכל מקום מצאתי שהתובע ידע על האזהרה בפועל ולא הסדיר את חובו.
8. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי הטלת העיקול אינה מזכה את התובע בפיצוי כלל וכי אין המדובר בתביעה שיש לדחותה מהיותה תביעה בגין מעשה של "מה בכך" – תביעה פעוטת ערך (De Minimis) על פי סעיף 4 לפקודת הנזיקין. עם זאת, הפגיעה שנגרמה לתובע אינה מן החמורות ומעשה העירייה (הטלת העיקול בגין חוב אמתי) אינו חמור אף הוא. המעשה אכן מיותר ויתכן שאף רשלני אך לא מצאתי (ולא הוכח) כי היה מלווה בכוונת זדון או כי הסב נזק של ממש.
9. לפיכך, הגם שמצאתי לקבוע, כי התובע צלח את הרף אותו מעמיד סעיף 4 לפקודת הנזיקין, מצאתי להעמיד סכום הפיצוי בנסיבות אלו ברף הנמוך.
10. אשר לטענת העירייה בדבר תחולתן של ההגנות הקבועות בחוק, לרבות "הגנת תום הלב", "פרסום מותר" ו"אמת בפרסום": על מנת לחסות תחת הגנות אלו היה על העירייה להוכיח כי הטילה את העיקול כדין, משקבעתי כי העיקול הוטל שלא כדין, ממילא אין העירייה יכולה ליהנות מההגנות שבחוק. הגנות שאף לא הוכחו לגופן.
11. אשר לגובה הפיצוי: ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח' (14.8.01) נפסק כי:

"לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם- לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 הנ"ל) ... על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק- הרכושי והלא רכושי שנגרם לניזוק (ראו ע"א 492/89 סלונים נ' דבר בע"מ).

בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים..".

1. הפיצוי בגין לשון הרע, הוא "פיצוי תרופתי" וככלל בית המשפט אינו פוסק "פיצוי עונשי" אלא במקרים חריגים (עניין אמר לעיל):

"פיצוי החורג מעבר לפיצוי התרופתי – בין שהוא פיצוי נומינלי ובין שהוא פיצוי עונשי – מחייב הצדקה מיוחדת...

גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות... בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטוים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על-פי אמות-מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק. הגדלת הפיצוי בשל טעמים הרתעתיים ומחנכים מעבר לנדרש להשבת המצב לקדמותו תערער את האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנאבקות על הבכורה במסגרת דיני איסור לשון הרע".

1. לא מצאתי כי נסיבותיו של מקרה זה מצדיקות חריגה מכלל זה או כי יש בהן להצדיק פסיקת "פיצוי עונשי".
2. בהתאם לפסיקה: "פסיקת הסכום נעשית בדרך של אומדן ותוך שעל בית המשפט להביא בחשבון מגוון שיקולים ובהם עוגמת הנפש שנגרמה מהפרסום, הנזק שנגרם לנפגע מהפרסום, תפוצת הפרסום, היקף הפגיעה, הקשר בין הנפגע לבין קהל היעד אליו היה מיועד הפרסום, כמו גם את התנהגות המפרסם" (ת.א. (ת"א) 50978-03-19 מיכאל רכס מקסים נ' עודד רומנו (17.2.21).
3. סכומי הפיצוי שנפסקו על ידי בתי המשפט בתביעות ללא הוכחת נזק על פי סעיף 7א' לחוק, במקרים בהם הוטלו עיקולים מכוח פקודת המיסים (גביה), מתפרסים על מנעד רחב למדי (החל מ-3,500 ש"ח ועד לעשרות אלפי שקלים במקרים החמורים). ראו לדוגמא עניין גסלר שצוטט על ידי התובע בכתב התביעה, שם נפסק פיצוי בסך 5,000 ש"ח.
4. שקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הנסיבות הקשורות להטלת העיקול מושא התביעה, ובכלל זה: גובה העיקול; מועד הטלת העיקול; מועד ביטול העיקול (מיד עם פנייתו של התובע); הנזק שנגרם לתובע ועסקו (דבר שכלל לא הוכח); מהות הפרסום ותפוצתו; פוטנציאל הפגיעה בשמו הטוב של התובע (מסירת ההודעה לבנק אחד בו התנהל חשבונו של התובע); העובדה כי נמצא שהיה קיים חוב בפועל, שעה שהוכח כי התובע אף שילם חלק מחובותיו בגין הנכס באיחור (ראו לעניין זה התשלום ששילם התובע ביום 10.7.19 בגין חיובי ארנונה לשנים 2017 ו-2018); ודחיית טענות התובע בדבר ההמצאה.
5. לאחר ששקלתי כל אלו, אני סבור כי נסיבותיו של מקרה זה מצדיקות פיצוי ברף הנמוך. לפיכך מצאתי לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 4,000 ש"ח.

סוף דבר:

1. התביעה מתקבלת באופן חלקי ביותר. אשר להוצאות: בשים לב לכל האמור, לסכום התביעה לעומת תוצאות פסק הדין, לדחיית טענת התובע בדבר המצאת האזהרה ובשים לב להחלטותיי במהלך ניהול התיק ולהתנהלות הצדדים במהלך ניהול התיק, מצאתי לחייב העירייה (הנתבעת) לשלם לתובע הוצאות משפט, גם זאת על הצד הנמוך.
2. לפיכך:
   1. העירייה (הנתבעת) תשלם לתובע פיצוי בסך של 4,000 ש"ח.
   2. בנוסף תשלם העירייה (הנתבעת) לתובע הוצאות משפט בסך של 1,879 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ש"ח.
   3. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, ב' ניסן תשפ"א, 15 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.