1. התובעת פועלת מטעם מדינת ישראל להקצאה ושיכון של דיירים בדיור הציבורי עבור זכאי משרד הבינוי והשיכון. על-פי הנטען, מדינת ישראל היא הבעלים של דירה מס' 8 ברחוב זיסו 14, בהרצליה (להלן – הדירה), אשר מיועדת להשכרה כדיור ציבורי.

בשנת 1977 השכירה התובעת את הדירה לדייר החוזי אלי אזולאי ז"ל. הדייר החוזי נפטר ביום 21.12.2017. הנתבע 1 (להלן – הנתבע) הוא בנו של הדייר החוזי המנוח. הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת) היא בת הזוג של הנתבע. הם מתגוררים בדירה, לטענת התובעת – ללא זכות חוקית או הרשאה של התובעת להחזיק בדירה. ביום 4.2.2018 פנה הנתבע אל התובעת בבקשה להכיר בו כ"דייר ממשיך" (נספח ג' לכתב התביעה). ביום 19.3.2018 החליטה הוועדה החטיבתית להקניית זכויות לדחות את בקשת הנתבע, על יסוד הטענה כי הוא אינו עומד בכללים המזכים בדיור ציבורי. הודעה נמסרה לנתבע (נספח ד' לכתב התביעה). בהמשך דנה בפניית הנתבע גם ועדת אכלוס עליונה של משרד הבינוי והשיכון. ביום 27.5.2018 דחתה הוועדה את הבקשה, על יסוד הנימוק לפיו הנתבע לא התגורר עם הדייר החוזי (אביו) במהלך התקופה המזכה להקניית מעמד של "בן ממשיך", וכמו כן – הוא עצמו לא נמצא עומד בדרישות המזכות בדיור ציבורי (נספח ה לכתב התביעה). הנתבעים הוסיפו להחזיק בדירה והתובעת עתרה בתביעה זו לפינוים וכן לחיובם בתשלום של דמי שימוש ראויים (על סך כולל של 26,208 ₪).

1. הנתבע טען כי הוא עלה ארצה עם אביו ואחותו בשנת 1976. בשנת 1977 קיבלה המשפחה את הדירה, מתוקף היותם עולים חדשים. מאז ועד לנישואיו עם הנתבעת בשנת 1994 הוא התגורר בדירה עם אביו. הנתבעים הוסיפו כי יחסיהם לא תמיד התנהלו על מי מנוחות ועל כן הם נפרדו מספר פעמים, אז חזר הנתבע להתגורר עם אביו בדירה. בשנת 2004 עברה הנתבעת להתגורר עם הנתבע (והדייר החוזי) בדירה עד לשנת 2006, אז נפרדו הנתבעים. הנתבעת שבה וחזרה להתגורר בדירה עם הנתבע לאחר פטירת הדייר החוזי. הנתבעים ציינו, כי שוברי תשלום שכר הדירה מופקים על-שם הנתבע. הנתבעים טוענים כי יש לראות בנתבע "דייר ממשיך".
2. סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן – החוק), בנוסחו הנוכחי, לאחר תיקון מס' 3 משנת 2009, קובע כדלקמן:

(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים.

ילדו של זכאי שנפטר מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"דייר ממשיך" "ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי [...]". על-מנת שהנתבע יהא רשאי להוסיף ולהתגורר בדירה, עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד – הוא התגורר עם אביו המנוח תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתו; השני – הוא הוכר כזכאי לדיור ציבורי.

אין מחלוקת כי התנאי השני אינו מתקיים בעניינו של הנתבע. הוא לא הוכר כזכאי לדיור ציבורי. הכרה כאמור אינה באה בגדרו של ההליך המשפטי הנוכחי. משלא עמד הנתבע בתנאי השני, הוא אינו זכאי – מכוח הוראותיו כאמור של החוק – להוסיף ולהתגורר בדירה.

1. במסגרת התיקון לחוק משנת 2009, תיקון שנעשה בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, נקבעו בסעיף 70 לחוק האמור סייג לתחולה והוראות מעבר, כדלקמן:

(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, בנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך", במהלך התקופה האמורה.

(ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות.

בהתאם לאמור, אם ביום 1.8.2009 ("המועד הקובע") התגורר הנתבע עם אביו המנוח ארבע שנים לפחות "בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות", עד למועד פטירתו, הוא יהיה זכאי להוסיף ולהתגורר בדירה, גם אם הוא עצמו לא הוכר באופן עצמאי כמי שזכאי להימנות על זכאי הדיור הציבורי. תנאי המגורים (למשך 4 שנים במקום 3 שנים) הוא לבדו מקנה את הזכות להתגורר בדירה בדיור הציבורי כדייר ממשיך. השאלה האם עמד הנתבע בתנאי זה היא שעמדה במוקד ההליך.

1. מכלול נסיבות מחייב את המסקנה כי הנתבע לא רכש מעמד של "דייר ממשיך":
2. ועדת אכלוס עליונה של משרד הבינוי והשיכון דנה בעניינו של הנתבע וקבעה כי הוא לא התגורר עם הדייר החוזי ברציפות מהמועד הקובע ועד לפטירתו. הנתבע לא עתר בעתירה מתאימה כנגד החלטת הוועדה;
3. משך שנים ערכה התובעת ביקורים בדירה. ממצאי הביקורים תועדו בדו"חות ביקורים ("ביקורי מעגל"). לאחר המועד הקובע, משנת 2010 ואילך, נהגה התובעת להחתים את הדייר החוזי גם על תצהיר, שלפיו הוא גר לבדו בדירה. בכל הדו"חות והתצהירים שהוגשו – משנת 2001 ואילך, אין אינדיקציה למגורים של הנתבע בדירה. בחנתי בעיון את הדו"חות. לא עולה מהם ראשית ראיה למגמתיות, הסתרה או הטעייה של הדייר החוזי: הדו"חות מודפסים מראש, ועל גבם נערכים, בכתב יד, תיקונים. בדו"ח המעגל לשנת 2001, צוין – באותיות מודפסות – כי לבד מהדייר החוזי, גרים בדירה עוד ארבעה בני משפחה: נופר אזולאי, בן אזולאי, ורד אזולאי, דוד אזולאי. נתונים אלו הובאו – כך ניתן להסיק – מדו"ח המעגל הקודם, לפיו הדייר החוזי התגורר בדירה עם בני משפחה. עולה מאותו דו"ח, לשנת 2001, כי בעקבות תחקיר שנערך בביקור, הדייר גר עתה לבדו. אשר לבני המשפחה – צוין בכתב יד: "עברו לגור בדירה בשכירות" (הכתב אינו ברור באופן מספק. מדובר בציטוט בקירוב). עולה מהדו"ח, כי "בן משפחה עימו נערך העדכון" הוא "אזולאי דוד" – הנתבע. הוא אף חתום על הדו"ח. לא הועלתה טענה כי החתימה אינה חתימתו או כי התיעוד בדו"ח לשנת 2001 – שנכתב במעמד הנתבע ונחתם על ידו – אינו משקף את התיעוד הנכון לאותו המועד. אני ער לעובדה כי הדו"חות הוגשו רק בישיבת ההוכחות. עם זאת, מעבר לעובדה כי הם הוגשו בהסכמה (עמ' 9, ש' 23), הרי שניתן היה לדרוש את חשיפתם בשלב הגילוי המוקדם (ובכל מקרה, לעתור להשלמת חקירה ראשית, לאחר הגשתם והעיון בהם וטרם החקירה הנגדית של עדי ההגנה);

דו"ח מעגל לשנת 2003 אף הוא נערך במעמד הנתבע. שם צוין כי הדייר החוזי מתגורר בדירה בגפו, ומספר הטלפון שנמסר הוא של "הבן (דוד)". גם בדו"ח זה מתנוססת חתימתו של הנתבע;

בדו"חות אחרים ישנה התייחסות פרטנית לנתונים שהיו רלוונטיים. התיעוד הובא בכתב יד, כתוספת למסמך המודפס. הובאו התייחסות לחוב דמי שכירות והסדר כספי, התייחסות למצבו הרפואי של הדייר החוזי, התייחסות לפנייה שערך הדייר החוזי לביטוח הלאומי ובהמשך עדכון על אודות קבלת קצבת נכות (קודם לכן צוין כי הדייר החוזי עוסק בתחום האינסטלציה), התייחסות למצבה התחזוקתי של הדירה. גם בתצהירים, שנערכו בשנים 2010 ואילך, יש אזכור הן ל-"בן דוד", אגב ציון מספר תעודת הזהות שלו בכתב יד, הן ל-"אורנה" (ככל הנראה הבת אירן אזולאי) והן ל"נכד" ("לא זוכר מס' טלפון"). נתונים אלו מעידים על תחקיר יזום שערכה הסוקרת עם הדייר החוזי. בתחקיר צוינו פרטים של בני משפחה שעשויים היו לטעון בבוא היום לזכויות בדירה. לו הייתה כוונה לפעול לסיכול אפשרות כאמור או לסילוף התיעוד בדו"חות, יש להניח כי אזכור של אותם בני משפחה היה נעדר מהתצהירים או שהתיעוד היה דל יותר (לדוגמה, ציון הבן "דוד" מבלי להזכיר את "הנכד" (גם נכד עשוי להיות דייר ממשיך; ראו סעיף 1 לחוק). אכן, ראוי כי דו"חות כאמור, שמתבצעים בדירות של דיירים מבוגרים, ייערכו באופן מסודר יותר: בנוכחות של בן משפחה (במיוחד אם מדובר בדייר חוזי מבוגר מאוד) או עד או אגב תיעוד חזותי של הביקור;

במיוחד נכון היה להותיר אצל הדייר עותק של דו"ח וכל מסמך שנערך ונחתם על ידו (התצהיר), לא רק אם יבקש זאת – אלא באופן יזום. בדרך זו, יכול בן משפחה שיבקר בדירה במועד מאוחר יותר לעיין בדו"ח, ללמוד על עצם קיומו של הביקור בדירה ולבחון האם התיעוד בדו"ח מהימן;

הדייר החוזי נפטר כשהוא בן 71 בלבד. לא הונחה תשתית עובדתית לפיה בגילו הנוכחי, ועוד קודם לכן, בביקורים בשנים קודמות, ניתן היה להוליך אותו שולל: להפנות אליו שאלה על אודות זהות בני המשפחה הקיימים בדירה ולתעד בדו"חות תיעוד שונה. נתתי דעתי לטיעון בדבר היעדר שליטה של הדייר החוזי בשפה העברית. אכן, בלתי סביר לבקש מאדם לחתום על מסמך בשפה שהוא אינו קורא אותה. לכל הפחות היה מקום לציין כי הדייר חתם לאחר שתוכן התצהיר הוקרא לו, ומבלי שהוא דובר את השפה. ניתן היה להצטייד לאותו ביקור עם תצהיר בשפה הצרפתית או לדאוג לתיעוד ההצהרה באופן חלופי. אף שלא נעשה כן, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התיעוד העולה מהתצהירים ויתר הדו"חות אינו משקף את העובדות כהווייתן.

קביעה זו באה, בין היתר, על רקע האמון שמצאתי ליתן בעדות נציגת התובעת, שערכה את הביקורים אצל הדייר החוזי. כך, בין היתר, העידה הגב' מלי צדוק:

"את הדוחות אני ערכתי. אני זוכרת את האדון שנים, ביקרתי אותו שוחחתי איתו הוא תמיד תמיד היה לבד. [...] שיפצנו לו את הדירה שנת לפני שהוא נפטר בערך. רק המנוח היה מעורב בשיפוצים" (עמ' 2, ש' 12-8);

"אני בוודאי זוכרת אותו. ישנם מקרים במידה והדייר לא נמצא, אני מתקשרת וקובעת, כמו במקרה האחרון. המקרה האחרון זה ב-2017 כשרציתי לבצע ביקור בית והגעתי אליו לפחות פעמיים לבית, הוא לא היה. התקשרתי אליו והוא אמר לי שהוא חולה ונמצא בבית של הבן שלו ברחוב רביבים. הוא ביקש שאגיע לשם לבצע ביקור בית ואמרתי לו שזה נוגד את הנהלים, ושאני חייבת לבקר אותו בתוך ביתו. הדירה המדוברת היא ברחוב זיסו, רביבים זוהי דירתו של הבן. שוחחתי איתו טלפונית והוא אמר שהוא נמצא אצל הבן שלו ולאחר מכן קבענו בדירה שלו בעמידר שברחוב זיסו 14 ושם נפגשנו בתוך הדירה, הוא היה לבד" (עמ' 6, ש' 8-2);

"מראה עיניים, לא ראיתי חפצים נוספים, הוא לא הדגיש שזה שייך למישהו אחר. גבר, הייתה ספה בסלון, הייתה חתולה. בדירה ישנם 3 חדרים. אני מכירה את כל הבית. בכל ביקור אני עוברת בכל החדרים ואני חייבת. במקרה האחרון בגלל השיפוץ אז הוא הראה לי את החלונות שהיו בסדר. אני גם חייבת לרשום. אני גם בודקת את החשמל, אני חייבת לבדוק, כתוב לי ואני חייבת לבדוק ולראות. לשאלת בית משפט, האם הוא חשש ממני: ממש לא, איש מקסים וחביב. הוא הרגיש מאוד בנוח וסיפר לי על עצמו, כל הזמן דיבר. הוא לא דיבר על הבן שלו, הוא רק הזכיר פעם אחת שיש לו בן ברביבים אחרי ששאלתי אותו אם הוא לבד והוא אמר שהוא מתגורר לבד. אני יודעת שהוא לבד אבל אני חייבת גם לשאול אותו" (עמ' 7, ש' 21-13);

"ש. באיזו שנה הוא ציין שהבן שלו גר ברביבים?

ת. נדמה לי למיטב זכרוני שבשנה האחרונה הוא הזכיר אותו" (עמ' 7, ש' 23-22);

עדותה של הגב' מלי צדוק מהימנה עליי;

1. על הדייר החוזי מוטלת אחריות להבטיח כי הוא מבין את תוכן הדיווחים שהוא מוסר. עליו להבטיח כי הוא יחתום על מסמך רק לאחר שהוא מבין את תוכנו או שהוא נותן אמון מלא בגורם שהתייצב לפניו. הדייר החוזי הכיר את הסוקרת שערכה את הביקורים בדירתו. בחלק מהביקורים השתתף בנו – הנתבע. הדייר החוזי נפטר, כאמור, בגיל צעיר יחסית, ואין אינדיקציה לחולשה מסוימת שהתובעת, באמצעות הנציגה מטעמה, ניצלה לרעה – על-אף הביקורת הנעוצה בעצם החתמת הדייר החוזי על דו"חות ותצהירים, אף שהוא אינו קורא עברית. בהקשר זה יצוין, כי כלל לא הוכח כי הגב' מלי צדוק ידעה כי פוזיטיבית כי הדייר החוזי אינו יודיע לקרוא ולכתוב עברית (אף כי אפשרות זו קיימת (עמ' 19, ש' 20)). הוא דיבר איתה בעברית "סבירה וטובה, לא עילגת" (עמ' 19, ש' 16) והיא הסבירה לו על מה הוא חותם (עמ' 19, ש' 16-15); אשר לשוני בחתימות – אין די בעצם קיומו של שוני כאמור כדי להגיע למסקנה כי אין מדובר בחתימת הדייר החוזי. הגב' צדוק העידה: "אלי חתום גם על זה ועל על זה" (עמ' 9, ש' 8-7). כאמור, את עדותו של הגב' צדוק מצאתי מהימנה, ומעל לכל – בחינה של מכלול נסיבות העניין, לא רק דו"חות המעגל והתצהירים, מלמדת כי אין מקום להכיר בנתבע כדייר ממשיך; קביעה זו, שהיא באה לידי ביטוי בניתוח המשפטי שלעיל ולהלן, אינה קביעה גבולית;
2. הנתבע הציג מסמכים המעידים על זיקתו לדירה; ניתן היה להציג מסמכים רבים יותר (לדוגמה, הסכמי שכירות נוספים של הדירה ברחוב רביבים, אשר על פי הנטען שם גרה הנתבעת רוב הזמן, בנפרד מהנתבע (ומאביו – הדייר החוזי)). הוצג הסכם שכירות אחד של הדירה ברחוב רביבים. השוכרים על פיו הם הנתבע והנתבעת. הדעת נותנת, כי אם הנתבע גר עם אביו בדירה והוא אינו "שוכר" של דירה אחרת, הוא לא יחתום על הסכם שכירות. נמסר אמנם הסבר מדוע הנתבע נזכר כשוכר בהסכם (עמ' 17, ש' 20-17), אולם ההסבר אינו משכנע. ניתן היה להזמין לעדות את המשכיר, במיוחד כשנטען כי הנתבעת התגוררה בדירה זו בשכירות משך שנים ארוכות (עמ' 10, ש' 19-17). הימנעות הנתבעים מלעשות כן נזקפת לחובתם (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990); ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980));
3. למעשה, שוכנעתי כי בתקופה שקדמה למועד פטירת הדייר החוזי, בתקופה זו התגורר הנתבע בדירה השכורה ברחוב רביבים ולא בדירה. כך עולה מעדותה של הגב' מלי צדוק. כשביקשה הסוקרת לערוך ביקור בדירה בשנת 2017 (ביקור שלמעשה היה אחרון), היא יצרה קשר עם הדייר החוזי והלה הודיע לה כי הוא חולה "ונמצא בבית של הבן שלו ברחוב רביבים" (עמ' 6, ש' 4-2); כך עולה גם מעדותה בהמשך חקירתה הנגדית (עמ' 7, ש' 23-22);
4. גרסת הנתבעים, על אודות המגורים – ביחד או בנפרד (כשהנתבע גר בדירה, עם אביו) – לא הייתה בהירה ומובהקת. התקופות המדויקות של המגורים המשותפים או בנפרד לא הובהרו. קיימים אי דיוקים בדיווחים, בגרסאות ובעדויות. מהעדויות בהליך עולה כי הנתבע התגורר פרקי זמן ממושכים בדירה, עם אביו. זיקתו לדירה הייתה משמעותית. משמעותית – אולם לא בלעדית. הוא חלק את חייו בשתי דירות: דירת אביו; הדירה השכורה ברחוב רביבים (הנתבע היה אחד מהשוכרים החוזיים בה). מגוריו בדירה לא היו רצופים, וההיעדרויות ממנה לא היו קצרות וארעיות במהותן (עע"מ 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 11 (23.6.2014)).

למעשה, כאמור לעיל, שוכנעתי כי בתקופה האחרונה לחייו של הדייר החוזי, חיו הנתבעים יחדיו – כבני זוג וכמשפחה – בדירה השכורה ברחוב רביבים. ראיה לכך מצאתו בעדותה של הגב' מלי צדוק. ראיה משמעותית יותר מצאנו בהתנהלות הנתבעים עצמם, אשר גם לשיטתם – בסמוך לאחר הפטירה הם חיו יחדיו בדירה (דירת המנוח). ייתכן כי פטירת המנוח אפשרה לנתבעים לגור יחדיו בדירה (שהרי נטען כי הנתבעת לא הסתדרה עם המנוח (עמ' 24, ש' 25-22)). אולם הפטירה כשלעצמה לא היוותה גורם לאיחוד בין הנתבע לנתבעת. האיחוד אירע קודם לכן. המשמעות היא, כי לפני הפטירה התגוררו הנתבעים – יחדיו – בדירה השכורה ברחוב רביבים. היינו, לפני פטירת המנוח לא התגורר הנתבע בדירה עמו.

מגורים למשך פרקי זמן ממושכים, מבלי להוכיח ולבסס את התקופות המלאות, אינם מספיקים כדי לבסס טענה בדבר מגורים רצופים בדירה עם האב. מגורים ממושכים בדירת בת הזוג והילדים (כאמור, דירה שהנתבע היה אחד מהשוכרים החוזיים בה) אף היא שוללת את האפשרות של הכרה בנתבע כדייר ממשיך בדירה. אם מגורי הנתבע בדירה עם אביו לא היו רצופים (אף שזיקתו לדירה הייתה משמעותית), מסקנה כאמור משמיעה שהוא שמר גם על זיקה משמעותית לדירה ברחוב רביבים – הדירה השכורה, שם גרה בת הזוג, אם ילדיו, שם גרו ילדיו (הבן, שהעיד לפניי, התגורר לפרקי זמן – אף הם לא ברורים ומוגדרים – בדירת הסב, היא הדירה). הקשר עם ילדיו היה קשר חם. הנתבע נהג גם ללון בדירה השכורה ברחוב רביבים. באותה התקופה – תקופה שבה לכאורה חיו הנתבעים בפירוד (הנתבע בדירה; הנתבעת בדירה ברחוב רביבים) – אף נולדה לבני הזוג בת.

כל אחד מהנתבעים נתן הסבר לקרע שהוביל אותם לחיות בנפרד. למעשה, קיימים שני הסברים שונים (במ/1; עמ' 24, ש' 5-4). כל אחד מהם גרם להם לחיות תקופה מסוימת בנפרד. אין צורך לפרט את הנסיבות. כשהנתבע גר בנפרד מהנתבעת – הוא התגורר בדירה עם אביו. גם אם מדובר היה בפרקי זמן משמעותיים – לא הונחה תשתית עובדתית לפיה מדובר היה במגורים רציפים של שנים. אם מדובר היה בתקופות של חודשים מעת לעת (כאמור, לא הוכח אחרת, והנטל להוכיח כן מוטל על הנתבעים) – אין די בכך, כלל ועיקר, כדי לגבש מסקנה לפיה הנתבע התגורר בדירה עם אביו משך שנים ברציפות. מסקנה כאמור אינה עולה מהתיעוד הראייתי, היא לא הוכחה, ולמעשה – הוכחה זיקה משמעותית גם לדירה השכורה ברחוב רביבים, באופן שחורץ את גורל התביעה.

1. עוד על חוסר הבהירות, היעדר דיוק וגרסאות לא אחידות בנושא המגורים, כפי שעלו מעדויות וראיות ההגנה, ראו להלן:

כך ציינו הנתבעים בכתב ההגנה: "נתבע 1 עלה לישראל עם אביו ואחותו בשנת 1976. ב-1977 קיבלה המשפחה את המושכר מידי התובעת מתוקף היותם עולים חדשים. ממועד זה התגורר הנתבע עם אביו עד שהתחתן בשנת 1994. נתבע 1 ונתבעת 2 נישאו בשנת 1994. יחסיהם של הנתבעים לא תמיד היו על מי מנוחות ועל כן נפרדו מספר פעמים בהם נתבע 1 חזר להתגורר במושכר. נתבעת 2 עברה להתגורר במושכר עם נתבע 1 ב 2004 והתגוררה שם עד שנת 2006 עת נפרדו בני הזוג. נתבעת 2 חזרה להתגורר עם נתבע 1 במושכר לאחר פטירתו של אביו, אלי אזולאי ז"ל" (פרק ה"מבוא" בכתב ההגנה; ההדגשה אינה במקור);

בדיון הראשון, מיום 19.3.2019, העיד הנתבע: "אני יליד שנת 73. עליתי בשנת 76 לארץ מצרפת, הייתי בן שלוש, עם אחותי. אחותי גדולה ממני. נישאתי בשנת 94. גרנו אצל אבא. יצאנו מהבית ב- 2001. עזבתי את אבא הלכתי לנסות להשכיר דירה אני ואשתי כי אבא שלי ואשתי לא הסתדרו. אני חזרתי הביתה ללא אשתי אחרי ארבע שנים בשנת 2005. מאז אני בבית, לא עזבתי. אשתי גרה בשכירות עם הילדים, אני פרוד ממנה ורק בשנה האחרונה לאחר הפטירה של אבא היא חזרה לגור איתי והילדים גם. לא הייתה לנו דירה בבעלותי או בבעלותה. את החוזה האחרון של אשתי אוכל למצוא, אוכל למצוא את היתר. יהיה רשום שם דבי וורד. היא הלכה לשכור דירה ובחוזה השכירות גם אני רשום כשוכר למרות שלא גרתי איתה. בעל הדירה אמר אם אתם גרושים תלכו לעירייה לשנות את חברת חשמל ובעירייה" (עמ' 2, ש' 22-15; ההדגשה אינה במקור);

בדיון השני, מיום 13.6.2019, הודיעה ב"כ הנתבעים: "[...] הנתבע 1 עזב יחד עם אשתו לתקופה קצרה בשנת 2005 ולאחר מספר חודשים הוא חזר לגור בדירה עם אבא שלו לאחר שיחסיו של נתבע 1 עם הנתבעת 2 עלו על שרטון" (עמ' 4, ש' 8-7; ההדגשה אינה במקור);

הגרסאות אינן זהות. השוני הוא מהותי.

עדת ההגנה, הגב' אירן אזולאי, אחות הנתבע, העידה: "הם לא חיו שנים בנפרד. הם חיו בנפרד אך לא לאורך מספר שנים" (עמ' 10, ש' 21). אם כך הם פני הדברים, כאשר הנתבעת עברה לדירה השכורה ברחוב רביבים בשנת 2005 ו"כל אותם השנים האלו ורד הייתה גרה ברחוב רביבים בשכירות, באותה דירה לאורך אותם שנים" (עמ' 10, ש' 18-7), המשמעות היא – כי הנתבע שלא התגורר עם הנתבעת בנפרד במשך שנים – גר עמה ועם ילדיהם, בדירה השכורה ברחוב רביבים, וממילא – הוא לא גר באופן רצוף בדירה עם אביו. בהמשך שינתה העדה את גרסתה (עמ' 10, ש' 30 – עמ' 11, ש' 1). אין לומר כי עדות העדה תמכה באופן מובהק בגרסת הנתבעים.

גרסת בנם של הנתבעים אף היא לא הייתה בהירה באופן מספק. בחלק מהמועדים הרלוונטיים היה הבן צעיר מאוד. לא הכל הוא זוכר. לא עולה בבירור מהעדות בבית המשפט כמה שנים הוא היה גר אצל הסבא – הדייר החוזי, וכמה שנים היה גר אביו (הנתבע) עמו בבית הסב, כשאמו (הנתבעת) ואחיו גרים בדירה ברחוב רביבים.

גרסת עד ההגנה, מר ברדה, תרמה לעמימות, ולמעשה – חיזקה את המסקנה כי אין לקבל את גרסת הנתבעים על אודות מגורים רצופים של הנתבע בדירה. הוא נשאל מתי התגורר הנתבע בדירה עם אביו והשיב: "תקופה לפני שהוא חלה, כמה שנים לפני כן" (עמ' 14, ש' 27-25). לשאלה היכן הוא גר קודם לכן, הוא השיב: "הוא נע בית הבית של אביו לבין ביתו שכביכול שכר עם אשתו" (עמ' 14, ש' 29). העד העיד כי הבן (שהעיד בהליך) נאלץ לעזוב את הבית ולגור עם הסבא (הדייר החוזי) "בעקבות המריבות בבית" (עמ' 15, ש' 12-11; הוא דיבר על המריבות "בבית" ולא על מריבות בבית האם - הנתבעת. הוא ציין: "בגלל המריבות [...] []הוא לא רצה להיות בבית של ההורים" (עמ' 15, ש' 15). אם קיימות מריבות בין ההורים (הנתבעים), שאילצו את הבן לעזוב את הבית ולעזוב לבית הסבא, משתמע כי ההורים גרו יחד ובנם עבר להתגורר בבית הסבא ולא בבית האב (עם הסבא). מסקנה מתחייבת זו זכתה לחיזוק בעדותו של העד. הוא הוסיף: "הוא עבר לסבא וגר עם הסבא לבד" (עמ' 15, ש' 16); "הבן גר עם סבא לבד המון זמן. והסבא היה מוציא ולוקח אותו לביה"ס" (עמ' 15, ש' 17-16). אכן, העד הבין את המשמעות של דבריו וניסה לעדן את הדברים ולציין כי הנתבע ובנו התגוררו שניהם יחד בדירה "עם אלי" (עמ' 15, ש' 17-16).

בהמשך דבריו הוסיף העד:

"אבא שלו [הנתבע] היה כל הזמן נע ונד בין הבית שלו, שהוא שכר עם ורד לבין הבית של אבא שלו. תקופה לפני שהסבא חלה, אז הוא, דוד חי איתו קבוע שם. אני מעריך ששנתיים, משהו כזה או יותר, פלוס מינוס שנתיים או שלוש" (עמ' 15, ש' 23-20).

חלק זה בעדותו של עד ההגנה (עד שהוא "חבר טוב" של הנתבע (עמ' 14, ש' 31) ו"חבר אישי" של הדייר החוזי (עמ' 15, ש' 5)) הוא החלק המהימן יותר בעדותו של עד ההגנה. חלק זה בעדות מתיישב עם חלק אחר בעדותו של העד, שלפיו בתקופות של מריבות בין ההורים (הנתבעים) העדיף הבן לצאת מ"הבית" (הדירה השכורה ברחוב רביבים, שם גרו הנתבעים יחד) ולעבור ולגור עם הסבא (הדייר החוזי). חלק זה בעדותו של העד מתיישב עם מסקנת בית המשפט, כפי העולה לאחר בחינת כל יתר הראיות והעדויות בהליך המשפטי. עדות כאמור ממחישה יותר מכל, מדוע אין להכיר בנתבע כ"דייר ממשיך".

עדות הנתבעת, לפיה "בן ציון עבר אתנו ב2005 ולאחר מכן עבר לדירה של הסבא שלו, פעם כן ופעם לא, כמו אבא שלו, פעם פה ופעם שם" (עמ' 17, ש' 25-23), תומכת אף היא במסקנה כי הנתבע לא גר ברציפות בדירה. עולה מהעדות, כי הבן עזב את הבית "בתקופה שאנחנו היינו במריבה" (עמ' 17, ש' 29-28), כדי להתרחק מהוריו. היא הוסיפה: "הרוב בן ציון גר עם הסבא ואיתי. הרוב עם הסבא" (עמ' 17, ש' 26). היא לא ציינה כי הבן עבר לגור עם אביו (אצל הסבא). היינו, גם מדבריה עולה כי הבן גר עם הסבא, בעת שהנתבעים גרו ביחד, בדירה השכורה ברחוב רביבים.

הנתבע לא שילם לנתבעת מזונות (עמ' 19, ש' 1). גם נתון זה מחזק את המסקנה כי אם היו תקופות בהן התגורר הנתבע בדירה, בנפרד מהנתבעת, הרי שהיו גם תקופות ממושכות בהן הוא התגורר עמה (בדירה המושכרת על ידי שניהם, ברחוב רביבים).

בתום עדותו של הנתבע הסתבר כי קיימת כתובת נוספת שהנתבעים גרו בה יחד – רחוב גלעד 45, הרצליה. הנתבע העיד: "זו דירה שגרנו שם, יותר נכון ורד גרה שם חצי שנה בערך עד שהיא עברה לרחוב רביבים" (עמ' 25, ש' 2-1). אני מעדיף את חלקה הראשון – הספונטני – של תשובת הנתבע ("גרנו שם"), על-פני חלקה האחר של התשובה, שנמסר לאחר מחשבה והבנה של משמעות התשובה הספונטנית.

1. למען השלמת התמונה, מבלי שיהא בדבר משום היתר להרחבה של חזית המחלוקת, אעיר, כי ככלל גם אם היה מוכח (איני קובע כך) כי הדייר החוזי מסר דיווח שגוי, על אודות מגוריו בדירה לבד, וזאת באופן יזום (קיים אינטרס כללי: שכר הדירה שמשלם דייר יחיד נמוך משכר הדירה שצפוי לשלם דייר שאינו מתגורר לבדו בדירה), ככלל – דיווח כאמור נזקף לחובתו (ראו עע"מ 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 16 (23.6.2014); עע"מ 2732/14 שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 10 לחוות הדעת של כב' השופט מ' מזוז (28.1.2015)).
2. הנטל להוכחת מגורים רצופים בדירה (למעט היעדרויות קצרות וארעיות במהותן) הוא על הטוען לזכאות כ"דייר ממשיך" – הנתבע (עע"מ 2732/14 שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון (28.1.2015)). הנתבע לא הרים את הנטל, אף לא בקירוב.
3. מען הנתבע הוא בדירה. על פי הוראת סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, הרישום של המען במרשם הוא בבחינת כאיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום. הרישום במשרד הפנים תומך אפוא בעמדת הנתבע. עם זאת, אין מדובר בנתון יחיד. הנתבע ציין את כתובת הדירה כמענו במשרד הפנים מאחר והוא אכן התגורר שם תקופות זמן משמעותיות. שם הוא גר לאחר שעלה ארצה, שם הוא גדל, בדירה הוא החל את חייו המשותפים עם הנתבעת, וגם כשהוא חי בנפרד מהנתבעת הוא חזר לגור בדירה. במשך כל חייו הבוגרים הייתה הדירה "בית" עבורו. לעיתים בית יחיד ובלעדי; לעיתים בית נוסף; ולעיתים בית חלופי. בשנים הרלוונטיות לעניינו – 2017-2009 – הוא לא התגורר בדירה באופן רציף (למעט היעדרויות קצרות וארעיות במהותן). יסוד רציפות המגורים בדירה לא הוכח. למעשה – הוכח אחרת. הרישום במשרד הפנים אינו יכול להתגבר על כך.

1. כאשר מדובר בדיור ציבורי, "קיומם של נזקקים אחרים – רבים למרבה הצער – העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק" (רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל, פסקה ו' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין (12.5.2008). היעדר תיעוד בדו"חות המעגל והתצהירים, שלפיהם הנתבע גר בדירה, החלטת ועדת אכלוס עליונה של משרד הבינוי והשיכון, הימנעות הנתבע מנקיטה בהליך המשפטי המתאים (הגשת עתירה מנהלית) והיעדר גרסה בהירה, מובהקת ומוכחת, על אודות תקופת המגורים המדויקות של הנתבע בדירה – כל אלו מחייבים את המסקנה, כי הנתבע אינו "דייר ממשיך", ואין מנוס מלהורות על פינוי הנתבעים מהדירה, על אף ההשלכות הקשות מבחינתם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט נ' סולברג בעע"מ 2653/13 חדידא נ' עמיד החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (19.1.2015):

"המערער איננו "דייר ממשיך" משום שלא התגורר בדירה עם אביו במשך 4 שנים שקדמו לפטירתו של אביו כעולה מביקורי "המעגל" שערכו נציגי "עמידר" פעם ופעמיים בדירה, ומצאו את אביו של המערער מתגורר בה בגפו; בהסתמך גם על תצהיר מאת האב שכך אמר; ולאור תקופת המאסר שריצה המערער בעת ההיא.

אמת נכון הדבר, מצבו של המערער אינו פשוט, אלא שעלינו לשוות לנגד עינינו את כלל הנזקקים הזכאים לדיור ציבורי, אֵלו שקוֹלם לא תמיד נשמע. הקפדה שוויונית בכגון דא על הוראות החוק ונהלי "עמידר" ומשרד הבינוי והשיכון הריהי הכרח בל יגונה, לרווחת הכלל. צרכי עם ישראל מרובים, והמשאבים מועטים. רחמנות יתרה על המערער, כמוה כהתאכזרות אל אחרים הממתינים שנים ארוכות לתורם".

1. הנתבע לא רכש אפוא מעמד של דייר ממשיך. על כן, הוא אינו זכאי להוסיף ולהחזיק בדירה. בנסיבות כאמור, גם הנתבעת – שהזכאות הנטענת להחזיק בדירה היא מכוחו של הנתבע – אינה זכאית להחזיק בדירה.

הסעד הכספי:

1. התובעת עתרה בבקשה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים. שיעור דמי השימוש קבוע בחוות דעת של שמאי. חוות דעת נגדית לא הוגשה מטעם הנתבע. הנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת על ממצאי ומסקנות חוות דעתו, והמשמעות היא כי שיעור דמי השימוש הראויים שנתבע – סך של 3,200 ₪ לחודש – לא נסתר. התביעה כללה תחשיב שמתייחס לחודשים ינואר עד יולי 2018, ובסה"כ סך של 26,208 ₪. תחשיב זה שגוי, שכן הוא נערך על יסוד שיעור דמי שימוש חודשיים על סך של 3,744 ₪ (ראו סעיף 11 לכתב התביעה), נתון שאינו מתיישב עם חוות הדעת. בסיכומי התובעת הובא בחשבון פרק הזמן שחלף מאז הוגשה התביעה, והסכום הועמד על סך של 83,200 ₪, לפי סך של 3,200 ₪ לחודש, לתקופה שעד לחודש מרץ 2020. בסיכומי הנתבעים לא הובאה התייחסות מפורשת ומפורטת לסעד הכספי שנתבע.
2. קיים קושי עם התחשיב שערכה התובעת, בעצם היעדר התייחסות לתשלומים ששילם על-פי הנטען הנתבע לתובעת, במהלך התקופה הנזכרת בכתב התביעה (תשלומים של דמי שכירות התואמים שכירות בדיור ציבורי). לא הוצגו קבלות בגין כל התקופה הנזכרת בכתב התביעה, אולם הטענה בדבר תשלום שוטף לא נסתרה. קבלה אחרונה שצורפה מסתכמת בשיעור של 1,980 ₪ (עבור חודש אוגוסט 2018). לפיכך, שיעור דמי השימוש ייעשה תוך הפחתה של סכום כאמור, באופן שהיתרה לתשלום חודשי מסתכמת בסך של 1,220 ₪. שיעור חוב דמי השימוש עבור התקופה שמיום פטירת הדייר ועד למועד הגשת התביעה מסתכם אפוא בסך של 9,760 ₪ (8*1,220). בנסיבות העניין, כבר בהיעדר התייחסות ברורה מצד התובעת לתשלום או היעדר תשלום של אותו סכום חודשי שנזכר בשוברי התשלום שהציגו הנתבעים – ביחס לתקופה שלאחר התביעה – לא ראיתי מקום להידרש לדרישת התשלום של דמי שימוש ראויים עבור התקופה כאמור. עומדת התובעת על דרישה לגבות תשלום של דמי שימוש ראויים ביחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה – היא זכאית לשוב ולעתור בתביעה כספית.

סוף דבר:

1. הנתבעים יפנה את הדירה וישיב את החזקה בה לתובעת, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, עד ליום 29.10.2020 בשעה 12:00.
2. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת דמי שימוש על סך של 9,760 ₪ בתוך 90 יום.
3. הנתבעים, ביחד ולחוד, יישא בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך-דין על סך של 10,000 ₪. ההוצאות ושכר הטרחה ישולמו בתוך 60 יום.

הערה למזכירות: מוצג במ/1 יוותר בתיק הנייר. אין לסרוק אותו במערכת נט המשפט. הוא יוסיף להישמר במזכירות עד לאחר שפסק הדין יהפוך לחלוט.

המזכירות תשלח את פסק-הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ד' אלול תש"פ, 24 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.