בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

כעולה מתגובת המשיבה, העבירה נעברה בתחום ובסמכות שיפוט של מחוז מרכז.

בעפ"ת 27124-06-10 לם נ' מדינת ישראל (21.08.10) (פורסם בנבו), קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה:

"הכלל הקובע סמכות מקומית מעוגן בסעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי וזה לשונו: "דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם"...סעיף זה קובע את סמכות המאשימה לבחור היכן יוגש כתב האישום, אך אין בו כדי להעניק לנאשם זכות הבחירה לאיזה בית משפט יפנה בבקשה, שמוגשת על ידו, להארכת מועד להישפט".

בב"ש 2984/02 קוטן יוסף נ' מדינת ישראל (03.11.02) (פורסם בנבו). קבע ביהמ"ש המחוזי בנצרת כי בקשות לפי סעיף 230 לחסד"פ יש להגיש לאותו בית משפט שבתחום סמכותו נעברה העבירה, אף אם מקום מגורי הנאשם הינם בתחום סמכותו המקומית של בית משפט במחוז אחר, זאת כברירת מחדל. רק בקיומם של נימוקים מיוחדים תתקבל הבקשה בביהמ"ש בשאזור מגוריו של הנאשם.

לאור האמור לעיל, ובשים לב למקום ביצוע העבירה, ובהעדר נימוקים מיוחדים להגשת הבקשה בביהמ"ש זה, הסמכות המקומית לדון בבקשה נתונה לבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה.

לפיכך, אני מורה על מחיקת הבקשה מחוסר סמכות מקומית.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ' אב תשע"ח, 01 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.