לפניי תביעה כספית בסך 26,346 ₪ לתשלום נזקים שנגרמו , לכאורה , לרכבו של התובע עקב תאונת דרכים.

רקע וטענות הצדדים

1. כפי שנטען בכתב התביעה, התובע היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנהג או המשתמש או הבעלים של רכב מסוג שברלוט (להלן: הרכב).

הנתבע מס' 1 היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה המחזיק או הבעלים של זכות ציבורית למונית שמספר הזכות הרשום הינו 10554 (להלן: הזכות הציבורית), ואשר הושכרה לידי מתווך רכב לצורך השכרתה.

הנתבע מס' 2 היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה הנהג או המחזיק או הבעלים של רכב מונית מסוג מרצדס (להלן: רכב צד ג').

1. לטענת התובע, ביום 18.12.17 בשעה 11:15 או סמוך לכך, בעת שהיה התובע העצירה מוחלטת ברכבו ברמזור אדום בצומת יקנעם, רכב צד ג' שנסע במהירות מופרזת, פגע ברכבו של התובע בחלקו האחורי, ובעקבות זאת, ברח מהמקום מבלי לעצור או למסור את פרטיו (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה, נגרמו לרכב התובע נזקים כבדים כמתואר בחוות דעת שמאי.
2. הנתבע 1 מכחיש את טענות התובע בכתב התביעה. נטען, כי הנתבע 1 לא היה בעל הרכב או הנהג או המחזיק של רכב צד ג'. לטענתו, הנתבע 1 הוא בעל זכות ציבורית למונית שהושכרה למתווך רכב, שהשכיר אותה לבעל הרכב מר גראבה סלימאן.
3. לטענת הנתבע 1, בהתאם לחוק, כאשר נרשמת במשרד הרישוי זכות ציבורית למונית על רכב, נרשם שמו של בעל הזכות הציבורית כבעל הרכב ברישום פורמלי בלבד. נוכח האמור, לנתבע 1 אין כל קשר להפעלת רכז זה שאיננו שלו ואין לו כל אחריות לאירוע הנטען בכתב התביעה.
4. ביום 24.12.18 ניתן על ידי פסק דין בהיעדר כנגד הנתבע 2, בו קיבלתי את התביעה, זאת לאחר שהנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה במועד.
5. ביום 18.3.19 וביום 12.5.19 התקיימו בפניי ישיבות מקדמיות, שלאחריהן הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.
6. ישיבת הוכחות התקיימה בפניי ביום 22.12.19. הצדדים ויתרו על חקירות המצהירים. ב"כ הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל פה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את ב"כ הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות. בהתאם למצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 ינומק פסק הדין בתמצית.
2. הנתבע 1 טוען כי הינו בעל זכות ציבורית למונית בלבד, זכות שאותה השכיר על ידי מתווך לבעל המונית ולכן אין לו כל אחריות על אירוע התאונה.
3. הנתבע 1 מבסס טענתו על מסמכים אשר צירף לכתב הגנתו כגון הסכם שכירות בין המתווך לבין הנתבע 2 (להלן: הסכם השכירות) וכן תצהיר החתום על ידי הנתבע 2, לפיו הוא האחראי לכל עבירה, דו"ח או תביעות כספיות או משפטיות שיוגשו כנגד בעל הזכות הציבורית.
4. בסיכומי התובע נטען כי בהסכם השכירות תוקנו התאריכים כך ש-2016 שונה לשנת 2017, וכי ניתן לראות שהיה רשום 12.1.16 ולא שנת 2017 כפי שתוקן בכתב היד. עוד נטען, כי בהתאם לתיקון פקודת התעבורה משנת 2014, היה על הנתבע 1 להציג רישיון רכב עדכני או רישיון רכב לתקופה הרלוונטית של התאונה שממנו ניתן לראות ששמו של הנתבע 1 רשום בתחתית רישיון הרכב כבעלים של זכות ציבורית בלבד.
5. אין חולק כי הנתבע 2 הוא זה אשר נהג ברכב בעת התאונה ופסק דין נגדו ניתן על ידי. עם זאת, התובע עומד על תביעתו כנגד הנתבע 1, משום, שלטענתו, קיימת זיקה קניינית בין רכב צד ג' לבין הנתבע 1.
6. בניגוד לטענת התובע, אשר טען כי הנתבע 1 הוא זה אשר צריך להוכיח כי אין לו כל קשר למונית, הריני סבור כי הנטל מוטל על התובע, אשר לא הרים את נטל ההוכחה.
7. כידוע, כלל בהליך אזרחי כי "המוציא מחברו עליו הראייה", היינו, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן ההסתברויות. בעל דין נדרש להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד.
8. לצורך הוכחת בעלות על רכב אין חובה להמציא אישור על רישום הרכב על שם הטוען לזכות הבעלות ממשרד הרישוי. הלכה פסוקה היא, כי רישום בעלות בכלי רכב במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (17.6.97); ע"א 1680/03 לוי נ' בר כול, (2.8.04)).
9. יחד עם זאת, שעה שהרכב אינו רשום על שם הנתבע במשרד הרישוי ואין כל אינדיקציה לזיקתו של התובע למונית, הרי שעל התובע להרים את הנטל בעניין זה.
10. התובע לא הציג בפניי כל אסמכתא לכך שרכב צד ג' בבעלות הנתבע 1. הנתבע 1 הציג בפניי הסכם שכירות בין המתווך לבין הנתבע 2 אשר השכיר לו את הזכות הציבורית. כן, הוצג תצהיר מטעם הנתבע 2, לפיו כל תביעה כספית או משפטית או דו"ח שתגיע בקשר למונית הנתבע 2 הוא זה שיישא באחריות להם.
11. יתר על כן, לא הוצג על ידי התובע כי הנתבע 1 הוא מעסיקו או שולחו של הנתבע 2, אשר מכוח זה ניתן להטיל אחריות שלוחית על הנתבע 1.
12. אשר לטענות התובע ,כי התאריכים בהסכם השכירות תוקנו, הרי שטענות אלו לא הוכחו על ידי התובע ולא נתמכו בכל אסמכתא. הצדדים לא חקרו את המצהירים על תצהיריהם, ומשלא נחקרו העדים ולא עלה בידי להתרשם באופן ישיר מן העדים, הרי שאין בידי לקבל טענות אלו.
13. משמצאתי כי התובע לא הוכיח כי הנתבע 1 הינו הבעלים על רכב צד ג', הרי שסבורני כי דין התביעה להידחות.
14. התיקון שנערך בפקודת התעבורה [נוסח חדש] משנת 2014, אפשר לרשום את המונית – הפח על שם בעל המונית – הפח, ובתחתית רישיון הרכב יירשמו פרטי בעל רישיון ההפעלה, כך שניתן למעשה להעביר זכות ציבורית לבעל רכב – פח, זאת מבלי שדוחות תעבורה, עבירות תעבורה יירשמו על שמו של בעל הזכות הציבורית.
15. משכך, הרי שאין להטיל אחריות בגין התאונה נשוא תיק זה על הנתבע 1, זאת לאחר שנקבע כי הנתבע 2 הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה ולא הוכח כל קשר קנייני בין רכב צד ג' לבין הנתבע 1.
16. התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית.
17. התובע יישא בהוצאות הנתבע 1 ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת העתק פסק דין זה ועד ליום התשלום בפועל, שאם לא יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום תשלומו המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, י"ד אדר תש"פ, 10 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.