בפני

כבוד השופט ישראל פת

תובעים

אילנה ישראל

נגד

נתבעים

1.איריס הילה עזרא

2.סלבה מימון

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפניי בסכסוך מתמשך בין התובעת לבין הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ששיאו בהוצאת חפצי התובעת ע"י הנתבעת מדירה שאותה שכרה הנתבעת מנתבע מס' 2 ואשר שימשה גם את התובעת למגורים. התביעה עצמה עוסקת בדרישה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לחפצים שהוצאו מהדירה שלא מידיעתה של התובעת, כמו גם בשל עצם סיום הסכם השכירות בצורה כוחנית ותוך עשיית דין עצמי.

העובדות הצריכות לענייננו בקליפת אגוז:

1. התובעת התגוררה עם הנתבעת בדירה בבעלות הנתבע 2, ברחוב ראול וולנברג 24/6 ברחובות (להלן: "הדירה"), שאותה שכרה הנתבעת מנתבע 2, החל מיום 15.8.17. הנתבעת השכירה חדר ומחסן בדירה בשכירות משנה לתובעת תמורת הסך של 1,500 ₪ לחודש, כאשר לא נערך כל הסכם בכתב בעניין שכירות המשנה וכאשר המשכיר, הנתבע מס' 2, לא היה מודע מלכתחילה להסכם שבעל פה שבין הנתבעת לתובעת. ביתר חדרי הדירה התגוררה הנתבעת עם בנותיה. יצויין כי במהלך 3 חודשים קודם לכן (החל מיום 28.5.17) התגוררו התובעת והנתבעת בדירה אחרת. במהלך חודש מרס 2018 התגלע סכסוך בין התובעת והנתבעת, אולם חרף זאת המשיכו התובעת והנתבעת להתגורר יחדיו בדירה. ביום 21.5.18 התרחש לדברי התובעת אירוע אלימות, שבמסגרתו השליכה הנתבעת נעל על התובעת וקיללה אותה. בעקבות אירוע זה, הגישה התובעת תלונה במשטרת ישראל ואף עתרה לבית המשפט ברחובות להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת (בתיק ה"ט 53785-05-18). הבקשה בעניין התבררה לפני כבוד השופטת סבחת חיימוביץ במעמד התובעת בלבד, ביום 24.5.18. באותו מעמד לא נתן ביהמ"ש צו למניעת הטרדה מאיימת, אלא קבע את הסוגיה לדיון במעמד שני הצדדים ליום 30.5.18. בין לבין, הועברו חפציה של התובעת ע"י הנתבעת באמצעות חברת הובלות לחצריו של אביה, המתגורר בדירה אחרת ברחובות. כאשר התייצבו הצדדים לדיון במעמד שני הצדדים בבקשת התובעת להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת ביום 30.5.18 התברר לביהמ"ש כי הצדדים כבר אינם מתגוררים יחדיו ומכאן שאין צורך בהוצאת צו מעין זה. עם זאת, איפשר ביהמ"ש לתובעת לגשת לדירה בליווי המשטרה ולהוציא את יתר חפציה שעדיין נותרו בה.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובעת השליכו הנתבעים את חפציה מהדירה, באופן שנגרם נזק לחפציה של התובעת, כמפורט בחוות דעת השמאי שהוגשה על ידה ומטעמה. התובעת טוענת כי בהוצאת חפציה מהדירה ללא תיאום עמה וללא מסירת הודעה מראש יש משום פגיעה זכויות היסוד שלה, ובכלל זה: בקניינה ובכבודה. כל זאת, תוך רמיסת הסכם השכירות הבלתי כתוב שעיגן את מעמדה בדירה. התובעת טוענת כי נגרם נזק ישיר לחפציה בשיעור של 23,897 ₪. כן היא תובעת מהנתבעים עלויות נוספות שנגרמו לה בשל אירוע השלכת החפצים, ובכלל זה: עגמת נפש (3,600 ₪), שכר טרחת עורך דין (כ-3,000 ₪), שכר טרחת שמאי (2,000 ₪), רכישת ביגוד חדש (כמעט 1,000 ₪) ועוד. במהלך עדותה (כמו גם בכתב התביעה ובכתב התשובה לכתב ההגנה) הכבירה התובעת בנתונים שחלקם הגדול אינו רלוונטי לאירוע מושא התביעה דנן, ומשכך נמנעתי להתייחס לחלק מהנתונים הללו. עם זאת, מן הראוי לציין את שציינה התובעת כי ביחס לתלונה שהגישה במשטרה על אירוע זריקת הנעל מיום 21.5.18, הרי שהמשטרה החליטה לסגור את התלונה בעניין ובעקבות ערר שהוגש על ידה בעניין פתחה המשטרה שוב בחקירת האירוע. יוער כי לטענת הנתבעת, החקירה נסגרה (והנתבעת אף צירפה אסמכתא לטענתה) ואף החקירה הנוספת, שנפתחה עקב הערר של התובעת, נסגרה. מכל מקום, אין בידי כל נתון עדכני בדבר מצבה של חקירה המשטרה בסוגיה הנ"ל ובכל מקרה היא אינה נוגעת במישרין לתביעתנו.
2. הנתבעת מצידה טוענת כי התנהגותה של התובעת במהלך תקופת מגוריה בדירה היתה בלתי נסבלת (הנתבעת טוענת שהתובעת היתה צורחת ומקללת, ואף שרה בקול רם, משמיצה את בנותיה לידה, צועקת ומדברת באופן לא יפה, עד כדי כך שבנותיה של הנתבעת טענו שאינן יכולות לחיות באווירה כזאת); ולא היה מנוס מהוצאתה של התובעת מהדירה. הנתבעת טוענת כי התובעת השמיצה אותה ולראייה היא צירפה לכתב ההגנה הודעת ווטסאפ ארוכה מאד מיום 21.5.18 (יום השלכת הנעל), שבה התובעת משמיצה אותה, לועגת למנת המשכל שלה, וטוענת כי היא יכולה להפוך את חייה של הנתבעת לגיהנום ולסיוט מתמשך, לגרום להשלכתה של הנתבעת לרחוב ולכך שמחלקת הרווחה תוציא את בנותיה מחזקתה! כן טוענת הנתבעת כי התובעת פגעה ברהיטים בביתה (טענה שלא הוכחשה ע"י התובעת). עוד טוענת הנתבעת כי התריעה מספר פעמים בפני התובעת עצמה ובפני קרובי משפחתה כי על התובעת לצאת מהדירה אולם ללא הועיל. משכך לא היתה לנתבעת ברירה אלא לעשות דין לעצמה ולהוציא את חפצי התובעת מהדירה. עוד טוענת הנתבעת להגנתה כי מעמדה של התובעת בדירה לא היה מעוגן כלל ועיקר ולמעשה היא התגוררה בדירה ללא הסכם וללא ידיעת בעלי הדירה, נתבע מס' 2. לטענתה (המגובה באמרותיו של נתבע מס' 2), כאשר נתבע מס' 2 נחשף לשכירות המשנה של התובעת בדירה הוא דרש את פינוייה של זו מדירתו. באשר לחפצים של הנתבעת שהוצאו מהדירה הרי שאלו לא הושלכו אלא נארזו ונעטפו והטיפול בהם נעשה ע"י חברת ההובלות בעדינות מרובה. יתרה מכך: הנתבעת עצמה מציינת ששמרה על שני כדים שבירים שלא ניתן היה להעבירם בהובלה רגילה. לסיום, טענה הנתבעת כי התובעת התגוררה בדירתה כמעשה חסד שלה עם התובעת והתובעת השיבה לה "רעה תחת טובה".
3. נתבע מס' 2 טען לפניי בקצרה. לדבריו הוא אינו קשור לחלוטין לסכסוך בין התובעת והנתבעת. אין לו כל יריבות עם התובעת, שהתגוררה בביתו ללא רשות וללא הסכמה מצדו. לדבריו, כאשר נחשף לכך שהתובעת מתגוררת בדירתו הוא כעס על הנתבעת, אולם לא פעל נגדה נוכח מצבה. עוד טען הנתבע 2 כי כאשר פנה לתובעת זכה למטר גידופים ממנה והיא אף טרקה את הטלפון בפניו. לסיכום: הנתבע הביע לפניי את תמיהתו על שרבובו לכתב התביעה וטען כי יש לדחות את התביעה נגדו.

דיון והכרעה:

1. במסגרת פסק הדין אדרש, בין היתר, לשאלות הבאות: האם החפצים הוצאו כדין? האם אכן נגרם נזק לחפצים? האם ניתן להסתמך על חוות הדעת בעניין? והאם הוכח קשר סיבתי בין העברת החפצים לבין הפגיעה בהם?
2. לבקשת הנתבעת העיד לפניי מר רבינו מתייב, בעל חברת ההובלות שביצעה את ההובלה של חפצי התובעת לדירת אביה. לדברי העד, ההובלה בוצעה לא לפני שהחפצים נעטפו ונארזו באריזות באופן שלא תתבצע בהם כל פגיעה. בהקשר זה יצויין כי במהלך הדיון הציגה לפניי התובעת עשרות תמונות צבעוניות (שרובן נסרקו לתיק הנייר במסגרת התביעה), שבאמצעותן ניתן היה לראות באופן בלתי אמצעי כי הצדק עם העד ואכן החפצים נארזו ונעטפו. עדותו של מר מתייב היתה אמינה וקוהרנטית ואני מוצא כי יש לקבלה. באשר לתובעת הרי שבעדותה לפניי היא סתרה את עצמה. בתחילה היא מסרה כי אינה יודעת האם פעלה בעניין חברת הובלות ולבסוף הודתה שחברה כזאת פעלה בהקשר ושחפציה הובלו באמצעות חברת הובלות. (אני מפנה לשורות 19-20 לעמוד 2 לפרוטוקול). מכל מקום, לא מצאתי שככלל נעשתה פגיעה מכוונת של הנתבעים בחפצי התובעת. נהפוך הוא: אלו נארזו, נעטפו והועברו בצורה מסודרת לדירת אבי התובעת.
3. התובעת הפנתה לחוות דעתו של השמאי מר יעקב פטל, שמעריך את נזקיה כפי שפורטו בסעיף 3 לעיל. עם זאת, במהלך עדותה של התובעת התברר כי מר פטל לא ביקר בדירה, לא ראה את החפצים, לא ביצע בעצמו צילומים של החפצים, אלא הסתמך על דברי התובעת (הדברים עולים אף מחוות הדעת עצמה), ואף הכניס סעיף שלם, שעלותו 9,347 ₪ ושעניינו גניבה של חפצים שנגנבו מהתובעת, לטענתה (ובכלל זה, סכום כסף בסך של 5,447 ₪ בדולרים), ללא שישנם בדל של ראיה או הכרעה שיפוטית בדבר הגניבה. בנסיבות אלו, כאשר מירב חוות דעתו של השמאי מתבססת על נתונים שהומצאו לו ע"י התובעת (ראו למשל שורות 16-20 בעמוד 2 לפרוטוקול) ושלא אומתו על ידו באופן אישי, הרי שלא אוכל לבסס את הכרעתי עליה. לא זו אף זו: התובעת מציגה נזקים שלכאורה נגרמו לחפציה אולם לא הוכח לפניי מה היה מצבם של החפצים עובר להעברתם ע"י חברת ההובלות, כפי שלא הוכח הקשר הסיבתי בין ההעברה לבין הפגיעה בחפצים.
4. כאשר עלי לשקול את משקלן של הראיות שהוצגו ע"י הצדדים הרי שהגעתי למסקנה כי התובעת לא הצליחה להרים את נטל הראייה בדבר הנזקים שנגרמו לחפציה ובדבר הקשר הסיבתי שבין העברת החפצים לבין הנזק שנגרם להם, ככל שנגרם. להשלמת התמונה אציין כי מהתמונות שהוצגו לפני לא נראתה פגיעה ממשית באיזשהו חפץ. יתירה מכך: התובעת טוענת כי החפצים הועברו לדירתו של אביה, מר אטיאס לזר (השם עולה מחוות דעת השמאי), שבהתאם לאמור בכתב התביעה אף הזעיק אותה מיידית על מנת שתצפה בחפצים שהושלכו לפתח ביתו; אולם משום מה ביכרה התובעת שלא להביא את אביה לעדות לפני ביהמ"ש. הכלל הוא כי צד שנמנע להעיד עד מטעמו נזקף הדבר לחובתו, משום שאי העדתו של עד רלוונטי מעוררת מטבע הדברים שאלות, וכך הם פני הדברים גם בנדון דידן.
5. חרף האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת עשתה דין לעצמה בהוציאה את רכושה וחפציה של התובעת מהדירה ללא קבלת אישור ושלא בהתאם לכללים המשפטיים שלעניין. כידוע, פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מתווה את הדרך לפינוי מושכר מאדם היושב בו שלא כדין, ובכלל זה פולש. במקרה שלנו, הגם שהתובעת שהתה בדירה ללא הסכם שכירות כדין, הרי שנוכח תקופת מגוריה הממושכת בדירה (החל מיום 15.8.17 ועד ליום 24.5.18) שנעשתה על דעת הנתבעת ובהסכמתה, לא היה מקום לפינוי התובעת באמצעות עשיית דין עצמי. זאת ועוד: סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, קובע כי בהעדר הסכמה על תקופת השכירות, זו תסתיים על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש. ברי כי הוצאת חפצים מעכשיו לעכשיו, ללא כל התרעה בכתב, ללא הודעה בעל פה על מועד ההוצאה, בהעדרה של התובעת ובניגוד לרצונה, אינה הדרך הנכונה לפתור עניין זה. עם זאת, נוכח התנהלותה של התובעת, ובכלל זה, גידופיה כלפי הנתבעת בהודעת הווטסאפ שצירפה האחרונה (גידופים שלא ניתן להגדירם כפליטת פה גרידא), ובכללם, איומיה של התובעת, המציגה עצמה כמתמצאת בענייני חוק ומשפט, לפיהם תמצא עצמה הנתבעת מחוץ לדירה ובנותיה יילקחו ממנה, מקהים את חומרת התנהלותה של הנתבעת בעשייתה דין לעצמה. עם זאת, הנתבעת נהנתה במשך חודשים מדמי שכירות חודשיים בסך של 1,500 ₪ לחודש, וזאת ללא ידיעת המשכיר/נתבע 2, וקביעה כי חלק מסכום זה יוחזר בנסיבות המיוחדות שלנו לתובעת הינה ראויה.
6. לתוצאה דומה (אם כי בנסיבות שונות – ניתוק החשמל לשוכר) הגיע גם בית המשפט השלום בירושלים בת"א (י-ם) 12058/07, גודניאן אסף נ' דדוש אליהו (ראו סעיף 30 לפסק הדין).

תוצאה:

12. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובעת בסך של 3,000 ש"ח בגין פעולותיה לפינוי של התובעת מהדירה, תוך עשיית דין עצמי וללא כל זכות שבדין. זאת, בסילוק חפציה של הנתבעת בהעדרה וללא ידיעתה. בהינתן שמירב רכיבי תביעת התובעת נדחו אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 500 ש"ח בלבד. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

13. באשר לחלקו של נתבע מס' 2, הרי שנוכח העובדה שלא הוכחה התביעה נגדו ואף נעשו ברכושו פעולות שלא כדין ובניגוד להסכמתו וידיעתו, הרי שהתביעה נגדו תידחה. בנסיבות העניין תשלם התובעת לנתבע מס' 2 הוצאות משפט בסך של 700 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין.