הבקשה והעובדות הנדרשות

1. בפני בקשה למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל), ובהתאמה, למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי.
2. המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 17.5.16 (להלן – התאונה). ממקום התאונה פונה המשיב לבית החולים, שם אובחן כי הוא סובל מחתך באצבע 2 בכף יד שמאל. הפצע נתפר ונחבש והמשיב שוחרר לביתו. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה, ולאור כך העמיד עצמו המשיב לבדיקה בפני ועדה רפואית של המל"ל. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי לא נותרה למשיב נכות רפואית כלשהי עקב התאונה. המשיב הגיש ערר על קביעה זו, וביום 17.5.15 קבעה ועדה רפואית לעררים (להלן – ועדת הערר) כי למשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור של 7% בגין קישיון נוח לפי סעיף 44(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956.

טענות הצדדים

1. המבקשים טוענים כי עברו הרפואי של המשיב לא עמד במלואו בפני הועדות הרפואיות של המל"ל (הן הועדה מהדרג הראשון והן ועדת הערר). נטען כי המשיב נפגע בתאונת דרכים קודמת ביום 12.4.12, בה נפגע באותו איבר, היינו באצבע 2 בכף יד שמאל, וסבל מפצע מעיכה עם שבר פתוח של הגליל הדיסטלי, והוא אושפז ונותח (להלן – התאונה הקודמת). לטענת המבקשים, פציעה זו גרמה להגבלה בכיפוף האצבע הפגועה, והמסמכים הרפואיים המתעדים מגבלה זו לא עמדו בפני ועדות המל"ל, למרות חשיבותם.
2. המבקשים מוסיפים וטוענים כי התאונה הקודמת הייתה ידועה למל"ל (להבדיל מאשר לוועדות הרפואיות), שכן המשיב הצהיר על אודותיה בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה ומשכך היה על המוסד לביטוח לאומי להזמין את תיקו הרפואי של המשיב ולבחון את עברו הרפואי והקשר הסיבתי בין הפגיעה הקודמת לבין מצבו כיום. לאור כך, סבורים המבקשים כי התקיימו נסיבות המצדיקות מתן היתר להבאת ראיות לסתור.
3. המשיב מדגיש כי רק במקרים חריגים ייטה בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור וכי אין זה המקרה לעשות כן. נטען כי המשיב לא הסתיר את פגיעתו בתאונה הקודמת והנושא הובא לידיעת המל"ל במסמכים שהוגשו במסגרת התביעה לתשלום דמי פגיעה. עוד נטען כי התאונה מושא התביעה הותירה במשיב פגיעה לא קלה, לעומת התאונה הקודמת שלא הותירה כל נכות.
4. המבקשים השיבו לטענה זו וטענו כי אין לראות בגילוי פרטים בדבר התאונה הראשונה כמקיים את הדרישה לגילוי פרטים בתום לב, שכן הגילוי נמסר בטופס תביעה לדמי פגיעה אשר אינו מועבר לוועדות הרפואיות. בהקשר זה נטען כי דווקא בטופס התביעה לקביעת נכות (שהוא שעמד בפני הועדות הרפואיות), ציין המשיב כי לא סבל בעבר ממגבלות או כאבים דומים. לאור כך, נטען כי המשיב נהג בחוסר תום לב תוך ניסיון להסתיר ולהטעות את הועדה בכל הנוגע לעברו הרפואי.

דיון והכרעה

1. כידוע, סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי משנקבעה לתובע, טרם תחילת שלב הבאת הראיות, נכות על פי דין בשל פגיעה שנגרמה בתאונת דרכים, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה בבית המשפט. על התכלית העומדת בבסיס הוראות הסעיף עמד כב' השופט א' ריבלין ברע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח 1996 בע"מ (19.9.06). ראו:

"סעיף 6ב' לחוק הפיצויים נועד בעיקרו של דבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע.. לתכלית הדיונית מצטרף גם רציונל נוסף של צדק מהותי. החלת אותה דרגת נכות, אשר נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בתביעה שהוכרה על ידו כתאונת עבודה, גם בתביעה שמתבררת בבתי המשפט, עשויה לתרום לאחידות ראייתית ועובדתית."

1. עם זאת, מאפשר סעיף 6ב' הנ"ל להתיר הבאת ראיות לסתור את הקביעה על פי דין. בפסיקה נקבע כי מדובר באפשרות השמורה למקרים חריגים ונדירים (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (8.4.13)). סוגי המקרים בהם תותר הבאת ראיות לסתור, מחולקים לשתי קבוצות עיקריות: הראשונה עניינה טעמים משפטיים, כגון שההליך נגוע בפגם מהותי, כדוגמת תרמית או בטלות מעיקרא, אך גם אי מתן זכות טיעון והיעדר מודעות של הגוף הקובע לעובדות רלוונטיות. הקבוצה השנייה עניינה טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון שחל שינוי נסיבות או שנתגלתה נכות נוספת (ראו ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4), 505 (1985)); ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית), בעמ' 774). עם זאת יצוין כי רשימת המקרים בהם תותר הבאת ראיות לסתור אינה סגורה והנטל להוכיח התקיימותו של חריג מיוחד זה מוטל כמובן על הטוען לו.
2. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי סבור אני שבענייננו מתקיים החריג להתיר הבאת ראיות לסתור. אנמק מסקנתי להלן.
3. המבקש נפגע בתאונה קודמת באותו איבר ממש (אצבע מס' 2 של יד שמאל). התאונה הקודמת גרמה לחבלה לא קלה, שכללה שבר מעיכה שהצריך ניתוח ובעקבותיו הודגמו מגבלות בתנועת האצבע. הוועדות הרפואיות לא הזכירו תאונה זו והחומר הרפואי הקשור בה לא היה בפניהן (ראו פירוט המסמכים שעמדו בפני הוועדות כעולה מהטפסים). מדובר אפוא במסמכים רלוונטיים שלא היו בפני הועדה, והיעדר התייחסות להשפעה אפשרית של התאונה הקודמת יכולה, בנסיבות מסוימות, להוות נימוק משכנע להבאת ראיות לסתור. ראו:

"אף כי על דרך הכלל לא תינתן רשות להביא ראיות לסתור קביעותיה של וועדה רפואית, נפסק בעבר כי יתכנו מקרים בהם יהיה מקום להיעתר לבקשה לצורך סתירת קביעה בדבר קשר סיבתי. כך למשל כאשר מתברר כי לא היו בפני הועדה עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע או כי היה לו עבר רפואי רלוונטי והועדה לא התייחסה להשפעותיו האפשריות על סוגיית הקשר הסיבתי" (רע"א 2703/17 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (7.5.17); ההדגשה שלי – י.ט.)

1. יתרה מזו. במקרה זה, לא רק שלא קיימת התייחסות למצב הקודם, אלא שעובדה זו, כך דומה, לא הייתה ידועה כלל לוועדה. בעניין זה טוען המשיב כי פירט על אודות התאונה הקודמת בטופס התביעה לדמי פגיעה. המבקשות טוענות כי טופס זה אינו מובא לידיעת הוועדה הרפואית. אין בידי כלים להכריע במחלוקת זו, אך כאמור, אין מחלוקת שהוועדות השונות לא התייחסו כלל לתאונה הקודמת והמסמכים בנושא לא עמדו בפניהן. נתון זה הוא בעל משקל כשלעצמו לצורך הכרעה בענייננו ודי בכך. כמו כן היעדר התייחסות לנתון כה חשוב, מתיישב היטב עם המסקנה לפיה הועדות לא היו מודעות לתאונה הקודמת.
2. נתון משמעותי נוסף הוא שבטופס תביעה לקביעת דרגת נכות (מיום 4.12.16) ציין המשיב כי לא סבל בעבר "ממגבלות דומות או כאבים דומים" (סעיף 5 לטופס). הצהרה זו דומה שאינה מדויקת, שכן במסמך מיום 27.8.12 צוין כי בעקבות התאונה הקודמת, המשיב סובל מ"הגבלה בכיפוף אקטיבי ופסיבי...בפרק DIP של אצבע 2 יד שמאל". ודוק: פרק DIP הוא הפרק הבינגלילי המרוחק, והוא שנמצא בעל הגבלה בוועדת הערר והוביל לקביעת נכות. אכן, המשיב ציין פרטים בדבר התאונה הקודמת בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה ואולם, מידע זה, כאמור, לא נמסר על ידו לוועדות לקביעת נכות, ומנגד נמסר להן מידע שגוי ומטעה, לפיו מעולם לא סבל ממגבלה או כאב דומה. לאור כך, אין לראות בגילוי בשלב המוקדם כמספק, אלא יש לקבוע כי המשיב הסתיר מידע רלוונטי מהוועדות. לקביעה זו השלכה לעניין משקל החומר שלא עמד בפני הועדה (ראו בעניין זה יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 502, ה"ש 328 (מהדורה שלישית, 2005)); ראו גם:

"כאשר הנפגע אינו פורש ביוזמתו את כל החומר הרפואי שיכול להיות רלבנטי בפני הגוף האמור לקבוע את נכותו, יכול מחדל זה לחזק את המסקנה שלפיה לאותו חומר יש משקל פוטנציאלי בכל הנוגע לקביעת הנכות". (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נגד אבי בוטרשווילי (8.4.13)).

1. סיכומו של דבר. בפני הוועדות לא עמד בסיס עובדתי מספק לצורך קבלת החלטה מלאה והיא לא עיינה במסמכים רלוונטיים. עמדו אף בפניה הצהרות שגויות ומטעות מטעם המשיב. תמונה עובדתית זו הביאה לקביעה חלקית ובלתי ממצה בדבר השפעת התאונה הקודמת על מצבו של המשיב כיום. ברי כי אין בידי לקבוע שלו היה מובא בפני הוועדה מלוא המידע הרלוונטי והנכון, הייתה החלטתה בהכרח שונה. ואולם, יש בידי לקבוע כי לו הייתה מובאת בפניה מלוא התמונה, היה בידה לקיים דיון מלא וענייני, דבר שנמנע ממנה. לכן נותר בלב בית המשפט ספק בדבר נכונות הקביעה, שיש בו להצדיק הבאת ראיות לסתור. ראו:

"גם אם יש בהחלטה לאפשר למשיבים להביא ראיות לסתור כדי להאריך ולהכביד על ההליך, בניגוד לשאיפת המחוקק בנדון, בסופו של יום, המטרה היא להפיג את הספקות המרחפים מעל קביעותיהן של הועדות הרפואיות שליד המל"ל, וככל שמצבו הרפואי של המבקש תואם קביעות אלה, יש להניח שהן תיוותרנה על כנן" (רע"א 6023/14 פקיה נ' אספיר, (30.12.14)); וראו גם: רע"א 15677-11-17 פלוני נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (9.11.17))

1. לפיכך, אני מקבל את הבקשה ומתיר למבקשות להביא ראיות לסתור וזאת על דרך מינוי מומחה אורתופד על ידי בית המשפט. בשכרו תישא המבטחת. החלטה בדבר זהות המומחה ושאר ההוראות האופרטיביות תינתן בנפרד.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אדר א' תשע"ט, 21 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.