22 ינואר 2019

לפני:

כב' הרשמת סימה קרמר

החלטה

1. לפניי בקשה לחייב את התובע, תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, בגין התביעה שהגיש נגדו.
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.
3. נקודת המוצא בבואנו לדון בבקשה להפקדת ערובה הינה הוראת תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן: "התקנות") וכך היא קובעת:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

הנה כי כן, ככל שמדובר בתובע אשר אינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה אלא אם כן הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון במקרה שיפסקו נגדו הוצאות או שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

1. יודגש, כי אין די בהצגת ראשית ראיה לקיומם של יחסי עובד-מעביד כעולה מדברי ההסבר לתיקון לתקנות, כי:

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לתובע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו" [ההדגשה אינה במקור, ס.ק.].

במילים אחרות, על תובע להראות ראשית ראיה לקיומו של החוב הנטען, זאת מעבר לקיומם של יחסי עובד-מעביד.

1. במקרה דנן, הנתבע טען בכתב הגנתו כי לא העסיק את התובע שכן הוא משמש כמנהל פרויקטים המוציא הזמנות לקבלני משנה אשר הם אלה שהעסיקו את התובע. ברם, טענה זו הובאה בעלמא, מבלי שהנתבע ציין את שמותיהם של קבלנים אלה באופן שהיה מקים הגנה ממשית.

ביום 1.1.19 הגיש הנתבע העתק של גב רישיון העבודה בתמיכה לטענתו בבקשה, לפיה אין בעובדה שרישיונות העבודה שצירף התובע לכתב התביעה היו על שמו של הנתבע כדי להצביע על העסקת העובד, שכן הנתבע רק פעל להסדרת הרישיונות מאחר וקבלני המשנה לא יכלו להשיג את הרישיונות. יצוין, כי טענה זו לא נתמכה בתצהיר.

בתשובת הנתבע לתגובת התובע לבקשה הועלתה גרסה עובדתית שונה לפיה, רישיונות העבודה הוצאו לבקשת התובע על רקע היכרותו רבת השנים של הנתבע עם אביו של התובע וכמחווה של רצון טוב. אף טענה זו לא נתמכה בתצהיר.

1. התובע לא צירף ראיות נוספות לכתב התביעה מלבד רישיונות עבודה על שמו של הנתבע – ואלה לחלק מהתקופה הנטענת בלבד. התובע טען בתביעתו כי לא קיבל תלושים ועל כן לא צורפו ראיות נוספות. אכן ניכרת הדלות הראייתית במקרה דנן, עם זאת, אף לפי הפסיקה שהנתבע הביא, רישיונות אלה לכאורה מקימים חזקה לפיה מי שהוציא אותם, העסיק את התובע. היה ביכולתו של הנתבע לסתור את החזקה על-ידי הבאת ראיות משלו או הצגת גרסה עובדתית עקבית הנתמכת בתצהיר. משלא עשה כן, ובמו ידיו החליש הנתבע את הגנתו, מניה וביה יש בכך חיזוק לטענותיו של התובע אף בעניין החוב הנטען.
2. לפיכך שוכנעתי כי בשלב זה לא ניתן לומר כי התביעה משוללת כל יסוד ועל כן הבקשה נדחית. יודגש, כי הקביעות בהחלטה זו הן קביעות לכאוריות בלבד שכוחן יפה לצורך ההכרעה בבקשה בלבד ואין בהן כדי להשליך על ההליך העיקרי.
3. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ט, (22 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.