בפניי בקשה להורות על עיכוב ביצוע צו לסילוק יד ולפינוי  מקרקעי ציבור, אשר הוצא בהתאם לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק  מקרקעי ציבור"), בהתייחס לשני מבני מגורים דרומית לעיר רהט, כמפורט בצו שצורף כנספח א' לבקשה. זאת, נוכח טענות שונות שהעלה המבקש בבקשה, כפי שיפורט להלן.

בתמצית ייאמר, כי בבקשה נטען כי המקרקעין עליהם הוקמו המבנים, מצויים "בחזקתו ובשימושו של שבט אלזיאדנה מזה דורות" (ס' 3 לבקשה), וכי במקרקעין קיימים עשרות מבנים, המשמשים למגורי בני שבט אלזיאדנה, אשר חלקם הוקם לפני שנים רבות.

באשר לשני המבנים מושא הצו, נטען בבקשה כי הם מצויים בתוך מקבץ המבנים כנזכר, וכי "אינם חורגים מגבולותיו" (שם, סעיף 5).

נוכח זאת, נטען כי החזקה במקרקעין, במנותק משאלת מועד הקמת המבנים מושא הצו, "התקיימה לפני עשרות שנים ואין המדובר בפלישה טרייה" (שם, סעיף 7). עובדה זו מלמדת, כך לטענת המבקש, כי איננו בגדר "פולש".

כן הוסיף וטען המבקש כי המבנים הוקמו לצורך אכלוס שני בניו, נוכח נסיבותיהם הפרסונליות כמפורט בבקשה. זאת, לאחר שנאלצו לעזוב את בתיהם הקודמים בשל סכסוך שפרץ בינם לבין אחרים מבני השבט.

באשר למועד הוצאת הצו, נטען כי לפי סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור, הזכות הנתונה בידי המשיבה לפעול להוצאת צו תחומה למועדים הקבועים בחוק, ולצורך טיפול ב"פלישות טריות" בלבד. בנסיבות אלה, כך נטען, יש לפרש את המועד הקובע בסעיף, כך שיימנה מיום תפיסת המקרקעין עליהם הוקמו המבנים, ולא ממועד הקמת המבנים עצמם.

כן הוסיף וטען המבקש כי כלל לא היה מקום להידרש להוצאת צו לפי חוק מקרקעי ציבור, ולכל היותר, המשיבה רשאית לפעול בדרך של הגשת תביעה אזרחית מתאימה.

באשר למאזן הנוחות, נטען כי הריסת המבנים לא תוביל להשבת החזקה במקרקעין לידי המשיבה, כאשר במקביל יוותרו שני ילדיו של המבקש ללא קורת גג וללא חלופת מגורים ראויה, "דבר המהווה פגיעה גסה, קיצונית ולא מדתית בזכות בסיסית ויסודית של התובע ובני משפחתו לקורת גג מעל לראשיהם" (ס' 20 לבקשה). בפרט, נטען כי הדבר נכון על רקע העובדה שלמבקש ולבני משפחתו אין חלופת מגורים מתאימה התואמת את אורחות חייהם (שם, ס' 21).

לצד זאת, טען המבקש כי דרך הילוכה של המשיבה בהוצאת הצו הינה בגדר אכיפה סלקטיבית נגדו.

בנוסף, המבקש טען כי הוחל בהכנת תכנית מפורטת, שתכליתה להכשיר את המבנים במקרקעין, על דרך של צירוף המקרקעין לתחום המוניציפאלי של עיריית רהט, וכי המקרקעין "מהווים כיום חלק ממקבץ 14 העתידי הנמצא בהליכי תכנון מתקדמים מול רשויות התכנון" (שם, ס' 26).

בהקשר זה טען עוד המבקש כי בני משפחתו המורחבת נמצאים בשלבי הסדרה מתקדמים מול הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, ובנוסף, כי עניינם של המקרקעין מונח כיום בוועדה הארצית לתכנון ובנייה "אשר הוקמה לפי חוק הותמ"ל שנחקק בכנסת כהוראת שעה בשנת 2014" (שם, ס' 28).

המבקש הוסיף וטען כי סוכם שתיערך פגישה ביום 22.07.18, בנוכחותו ובנוכחות בא כוחו ונציגי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, על מנת לבחון את הצפי להשלמת הסדרת התיישבות בני השבט בתוך המקבץ, ולחלופין, על מנת לבחון האפשרות להקצות מקום חלופי בתוך השכונה המתוכננת אליה יוכל המבקש ובני משפחתו לעבור.

בהחלטת כב' השופטת טיקטין-עדולם מאותו היום, קבע ביהמ"ש כי הגם שעל פניו לא צורפו לבקשה תצהירי בניו של המבקש שמתגוררים במבנים, יש מקום ליתן סעד זמני בכפוף להפקדה כספית, תוך שבמקביל נקבע מועד דיון, והמשיבה נדרשה להגשת תשובה.

בתגובת המשיבה לבקשה, נטען כי "המבקש (ומשפחתו) הם פורעי חוק ופולשים סדרתיים" (ס' 1 לתשובה), מאחר שמדובר בפלישה שנייה שמבוצעת במקרקעין, שהינם בבחינת מקרקעי ציבור, בפרק זמן קצר, המטריחה את רשויות האכיפה לטיפול בנדון.

המשיבה טענה כי בהתייחס למספר מבנים במקרקעין הוצאו ארבעה צווים לפי חוק מקרקעי ציבור, ובגינן פנה המבקש לביהמ"ש והגיש בקשה להורות על עיכוב ביצוען. ואולם, בהעדר מעש מצידו, הורה ביהמ"ש על מחיקת ההליך (ת"א 15673-11-17 עלי אלזיאדנה נ' מדינת ישראל). הודעת ערעור שהגיש המבקש ביחס להליך כאמור, נמחקה לבקשתו, אחר שהחל בביצוע פינוי עצמי של המבנים (ע"א 44632-11-17).

לטענת המשיבה, טרם חלפו חודשים ספורים מאז נמחקה הודעת הערעור, הקים המבקש ארבעה מבנים חדשים על המקרקעין, אשר שניים מהם הינם מושא ההליך דנא. ביחס למבנה השלישי הוצא צו על ידי יחידת האכיפה של משרד האוצר, ואילו ביחס למבנה הרביעי החל הליך אכיפה נוסף שראשיתו בהדבקת התראה, וזאת מאחר שהפלישה התבצעה לאחר שהליך הוצאת הצו דנא כבר החל.

לעניין התנאים הקבועים בחוק מקרקעי ציבור, נטען כי הבקשה לא הוגשה במועד הקבוע בדין, וכי המבקש כלל לא הוכיח זכות במקרקעין, באופן השולל הימנו מתן זכות עמידה לעתור לביטול הצו.

באשר לטענה כי המבקש מחזיק במקרקעין שנים רבות, נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה אין לכך כל נפקות, שכן, הזכות להוצאת הצו מתייחסת לחלוף הזמן מהאקט הספציפי שעומד בבסיס העילה להוצאת הצו. הלכך, נקבע כי אין מניעה לראות בכל אקט של פלישה משום "טריגר" לייזום הליכים של הוצאת צו פינוי לפי חוק מקרקעי ציבור.

בכל הנוגע להליכי התכנון שלפי הנטען מתרקמים במקרקעין, נטען כי אין בכך כדי להוות הצדקה לביצוע פלישה או להפרת חוק, בפרט מקום בו מדובר בפלישה למקרקעי ציבור אשר בהתאם להלכה הנוהגת על בית המשפט לשנס עצמו לפעול למיגורם.

המשיבה טענה כי המקרקעין מוחזקים, בין היתר, על ידי יחידות האכיפה והפיקוח של המדינה באמצעות סיורי שטח, לרבות על דרך של פיקוח מצד מפקחי מרחב השמירה של רשות מקרקעי ישראל וכן מפקחי היחידה לפיקוח על שטחים פתוחים ברשות הטבע והגנים.

לפי הנטען ביום 3.1.18 בוצע סיור פיקוח בסמוך למשפחת זיאדנה, דרומית לעיר רהט, באזור המקרקעין. בסיור זיהה המפקח את הפלישה מושא הצו. עם שובו של המפקח למשרדו, הבחין כי המבנים לא מופיעים על גבי שכבת תצלומי האורטופוטו מהשנים 2016-2017, וכי מדובר במבנים חדשים המצויים בחלקת מקרקעין שהינה מקרקעי ייעוד, נחל.

ביום 12.3.18 מסר מפקח המשיבה על המבקש התראה, תוך שצילם את תמונות המבנים, וביום 14.3.18 הוגשה תלונה במשטרת ישראל בגין הפלישות מושא הצו.

בפתח הדיון שנערך היום, טען ב"כ המבקש כי בפגישה שנערכה בינו לבין מר אילן ישורון מרשות מקרקעי ישראל, הובעה נכונות לאפשר דחיית מועד ביצוע הצו. זאת, בכפוף לכך שהרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגד תודיע מהו הצפי להסדרת אכלוסו של המבקש. ואולם, מאחר שהרשות סירבה לספק מידע בנדון, בשל נהלים פנימיים, לא הסתייע בידי המבקש לקבל אסמכתא בנדון.

ב"כ המשיבה, מצידו, טען כי הדברים הללו אינם משקפים מציאות כהווייתה, וכי המשיבה עומדת על קיום הצו. לבקשת ביהמ"ש, יצא ב"כ המשיבה מאולם ביהמ"ש על מנת לבחון פעם נוספת האם אמנם הוחלפו דברים אחרים מאלו שנאמרו לו. ואולם, גם לאחר שחזר לאולם ביהמ"ש, עמד ב"כ המשיבה על טענתו כי לא קיימת נכונות מצד המשיבה להגיע להסכמה שתכליתה דחיית מועד ביצוע הצו.

דיון

ביריעה זו אדון בטענות השונות שהעלה המבקש, על רקע ההלכות המשפטיות הרלוונטיות, ובשים לב לנסיבות העובדתיות המלוות את ההליך דנא.

עם זאת, תחילה אדרש לטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה, אשר לטענתה שוללות אפריורית את האפשרות להיזקק לטענות המבקש במקרה דנא.

המבקש נעדר זכות מוכרת במקרקעין, וכפועל יוצא, על פניו הינו נעדר זכות עמידה להגיש הבקשה

סעיף 5ב לחוק מקרקעי ציבור מגביל את אפשרות פניית המבקש לבית המשפט "כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור. הוכיח את זכותו כאמור, יבטל ביהמ"ש את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו". 

בע"א 32634-05-10 (מחוזי ב"ש) יוסף אבו ג'אמע נ' מנהל מקרקעי ישראל, קבע כב' ביהמ"ש: "לאור האמור בסעיף 5ב לחוק, השאלה הראשונה והמרכזית העומדת לדיון הינה זכותו של המערער ואחרים במקרקעין נשוא המחלוקת" (ס' 6 לפסק הדין) (השווה עוד: קביעתו הדיכוטומית של כב' השופט פרסקי ברע"א 39072-02-17 שפיר נ' מנהל מקרקעי ישראל - עמ' 2 להחלטה, וקביעתה הברורה של כב' השופטת דברת בס' 8 להחלטה ברע"א 51048-12-16 (מחוזי ב"ש) יונס אבו רביעה ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל).

במקרה דנא, עיון בבקשה מלמד כי אין בפי המבקש טענה כי הינו בעל זכות מוכרת כלשהי במקרקעין. למעשה, עיון בטענות הכלולות בבקשה מלמד כי המבקש איננו כופר בכך שמדובר במקרקעי ציבור, וכי המשיבה מנהלת את המקרקעין כדין.

למעשה, ב"כ המבקש, בהגינותו, ציין בפתח הדיון היום כי אמנם הוא ער לכך שבית המשפט בוחן תחילה את מידת הזיקה הקניינית של המבקש למקרקעין, וכי קיימות הלכות משפטיות בנדון, אלא שלדבריו "אני יכול לקרוא להם חסם לכל אזרח ישראלי בדואי, במיוחד מהדרום..." (עמ' 1 לפרוט' ש' 29-30).

ב"כ המבקש הוסיף וטען בכנות כי "אם ביהמ"ש כבר מלכתחילה מבקש ממני להתגבר על החסם, אומר שאין ביכולתי להתגבר בשלב זה על החסם, וחובה על ביהמ"ש לבדוק אם הייתה סמכות בכלל למשיבה להוציא את הצו, בטרם השאלה המהותית בנוגע לזיקה" (עמ' 2 לפרוט' ש' 1-3).

בחקירת המבקש, נשאל זה האחרון האם יש בידו חוזה כלשהו עם המשיבה ביחס למקרקעין, והשיב: "כל השטח שנמצא במדינת ישראל הוא שטח מדינת ישראל, מאיפה אני צריך להביא חוזה ? אני חי בישראל. אוטוטו מתחילים להקצות לנו מגרשים..." (שם, ש' 21-22). במענה לשאלת ב"כ המשיבה האם לעת הזו הוקצו לו מגרשים, הוסיף והודה: "עוד לא הקצו, כי התוכניות שלנו נמצאות בותמ"ל, שהבנתי שזה תהליך מתקדם ומזורז. זה על מנת שיהיה הסדר קרוב לכל יושבי הבדואים" (שם, ש' 25-27).

תצרף הדברים עד הנה מלמד כי הגם שהפסיקה קובעת מפורשות כי תנאי לפתיחת שערי ביהמ"ש לצורך הגשת בקשה לפי חוק מקרקעי ציבור, מחייבת הוכחת זכות מוכרת במקרקעין, הרי המבקש, לרבות באמצעות בא כוחו, לא כיחד כי אין בכוחו להצביע על זכות כאמור.

אף העובדה כי לטענת המבקש, הוא ובני משפחתו מחזיקים במקרקעין שנים רבות, איננה מסייעת ליצירת זכות מוכרת. בהקשר זה ייאמר כי הודאת המבקש כי לעת הזו טרם הוקצו לו מגרשים, מלמדת מתוך עצמה כי אין לו זכות קיימת במקרקעין. ממילא, למעלה מן הצורך, ייאמר כי לא הוצגה בפניי כל אסמכתא בדבר היתכנות קרובה אפשרית להקצאת מגרשים כאמור, בוודאי שלא ברצועת המקרקעין עליה שוכנים המבנים מושא הצו.

בפרשת יונס אבו רביעה נ' מנהל מקרקעי ישראל, הוסיפה כב' השופטת דברת וקבעה: "כמו כן, גם אם המבקשים מתגוררים במקרקעין באזור המבנה זמן רב, אין בכך כדי ליצור להם זכויות בעלות במקרקעין. על כן, המדובר, לכאורה, במקרקעי ציבור, אשר המבקשים פלשו אליהם שלא כדין" (ס' 8 להחלטה).

הלכך, מאחר שלא הוכח שהמבקש הינו בעל זכות כמובנו בסעיף 5ב לחוק מקרקעי ציבור, כי אז מטעם זה בלבד יש מקום לדחות הבקשה.

ככל שלמבקש טענות ביחס לדרך הילוכה של המשיבה בנוגע למקרקעין, בכוחו לפעול בהליך משפטי מתאים, אך אין בכך כדי להתיר הקמת מבנים במקרקעין שלא הוכח כי קיימת לו זכות בהם. בפרשת יונס אבו רביעה נ' מנהל מקרקעי ישראל הנזכרת, ביססה כב' השופטת דברת מסמרות בנדון: "המבקשים מלינים על מצבם התכנוני של המקרקעין, כאשר לטענתם מחדלי המדינה בעניין זה מונעים מהדור הצעיר לבנות את חייהם בסמוך למשפחתם. ככל וקיימים קשיים במצבם התכנוני של המקרקעין, הרי שהפתרון הראוי הוא לפעול על מנת להסדיר קשיים אלה, ולא לבנות על מקרקעין שאינם שייכים למבקשים וללא קבלת היתר בניה..." (ס' 10 להחלטה).

אם בכל אלה לא די, ייאמר כי בבקשה נטען שבמבנים מתגוררים שני בניו של המבקש עם משפחותיהם (ס' 1-4 לפרק "נסיבות הקמת המבנים"). ככל שכך, היה על המבקש לצרף תצהירים של בניו שמתגוררים במבנים, אשר לפי טענתו עלולים להיפגע ממתן הצו. לא מחוור כי למבקש, אביהם של בעלי המבנים, זכות עמידה בהגשת בקשה ביחס למבנים המצויים בחזקת אחרים זולתו.

אין צריך לומר עוד כי לא נטען, וממילא לא הוכח, כי למבנים אין היתר בניה. על כן, אף אם נכונה הטענה כי המבנים "אינם חורגים מגבולותיו" (סעיף 5 לבקשה) של המקרקעין שבהחזקת בני משפחתו המורחבת של המבקש, אין בכך כדי להכשיר הקמת מבנים שלא כדין.

הבקשה הוגשה בחלוף מועד הסילוק והפינוי הקבוע בדין

סעיף 5ב לחוק מקרקעי ציבור קובע כי הפניה לבית משפט השלום תהא עד למועד הסילוק  והפינוי הקבוע בצו. במקרה הנדון, מועד הפינוי והסילוק הנקוב בצו הינו 30 ימים מיום 5.6.18, ועל כן זכותו של המבקש לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול הצו פקעה ביום 5.7.18, ואילו הבקשה דנא הוגשה רק ביום 3.8.18.

בהעדר טעמים מיוחדים לאיחור בהגשת הבקשה, על פניו ראויה הבקשה לדחייה, שכן, בית המשפט איננו יכול להתעלם מן המועד הקבוע בהוראות החוק (השווה האמור בסעיף 11 להחלטה בפרשת יונס אבו רביעה).

בפרט נכון הדבר, שעה שהמצהיר מטעם המשיבה טען בס' 13 לתצהירו כי ביום 12.3.18 מסר למבקש מכתב התראה. לפיכך, הגם שהמבקש היה ער לרצונה של המשיבה לפעול בהוצאת צו מתאים, לא פעל להגיש השגה לממונה או לנקוט בהליך משפטי מתאים.

נוכח האמור, בשים לב לעובדה כי המבקש נעדר זכות מוכרת במקרקעין, בצד העובדה כי לא הגיש את הבקשה במועד הקבוע בדין, דין הוא להורות על דחיית הבקשה מטעמים אלו. עם זאת, לבקשת ב"כ המבקש בפתח הדיון (עמ' 2 לפרו' שו' 1-5), ועל מנת שהשלם לא יימצא חסר, נבקש להלן להיזקק ליתר הסוגיות הרלוונטיות והטענות שהעלה המבקש בנדון.

מועד הוצאת הצו בהתאם להוראת סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור

סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור קובע כי אם תפס אדם מקרקעי ציבור שלא כדין, רשאי הממונה כהגדרתו בחוק, להוציא כנגד התופס צו לפינוי וסילוק יד, וזאת בתוך 6 חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה הייתה שלא כדין, ולא יאוחר מ-36 חודשים מיום התפיסה.

בבקשה, כמו גם בתצהיר הנלווה, המבקש לא מפרט אימתי במדויק בנה את המבנים. תחת זאת, טוען המבקש כי "המועד הקובע לעניין הוראות הסעיף, אמור להיות מועד תפיסת השטח שעליו הוקמו המבנים, ולא מועד הקמת המבנים עצמם" (ס' 10 לפרק הטיעון המשפטי) (ההדגשות בקו תחתי במקור).

במועד הדיון היום, הוסיף ב"כ המבקש וטען: "אני לא מדבר על הבניה, ולא משתמש במושג של בנייה טרייה או לא טרייה. אני משתמש במונח של פלישה וברור לכולנו שאין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת שהמבקש שוהה באותו מקום מעל 50 שנים" (עמ' 5 לפרו' שו 3-5).

מנגד, מר יאיר בר לב, המפקח מטעם המשיבה, ציין בתצהירו כי במהלך סיור שערך באזור ביום 3.1.18, זיהה פלישה חדשה, וכי לאחר שחזר למשרדו ובחן את שכבות תצלומי האורטופוטו מהשנים 2016-2017, גילה כי המבנים הללו אינם נצפים בתצלומים הנזכרים.

לדברי המפקח, ביום 8.1.18 חזר למקום יחד עם יחידת יואב, על מנת להדביק התראה. ואולם, כאשר חזר למשרדו, גילה כי קיימת טעות סופר בהתראה.

לפי הנטען, יום לאחר מכן, ביום 9.1.18, הגיע המבקש לשיחה עם המפקח ועם מנהל המרחב ביחידה לפיקוח על שטחים פתוחים. באותה שיחה הובהר למבקש כי מדובר בפלישה, ולבקשתו, ניתן לו פרק זמן של חודשיים, לצורך "בחינת תהליך הסדרה" (ס' 11 לתצהיר). ואולם, מבדיקה חוזרת שביצע המפקח ביום 12.3.18, גילה לדבריו כי המבנים לא פונו, ועל כן, מסר למבקש באותו מועד התראה אשר העתקה, כמו גם תמונות נלוות מאותו ביקור, צורפו כנספח ד' לבקשה ולתצהיר.

מן המקובץ ניתן ללמוד כי המבקש איננו חולק, ולמצער לא טען אחרת, כי בנה את המבנים עובר למועדים הקבועים בסעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור.

מסקנה זו מתפרשת אף מכך שבמועד הדיון היום הודה המבקש כי הרס את המבנים הקודמים שהיו במקרקעין, וכי הקים את המבנים מושא הצו תחתיהם.

לאמור. בבקשה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום 23.11.17 במסגרת ע"א 44632-11-17, בעניין המבנים הקודמים שהקים במקרקעין, צוין כי המבקש החל בביצוע פינוי עצמי של המבנים, "אשר ככל הנראה טרם הסתיים במלואו", תוך שצורפה בקשת בא כוחו למחוק את הודעת הערעור בשל הריסת המבנים כאמור.

נוכח זאת, אם המבנים הקודמים שהיו במקרקעין נהרסו לקראת סוף חודש נובמבר 2017, והמבקש הודה בדיון היום כי בנה את המבנים מושא הצו במקום המבנים הישנים (עמ' 2 לפרו' שו' 16-17), אין זאת אלא כי אמנם מדובר במבנים חדשים שלגביהם ניתן הצו, באופן התואם את הוראות החוק, ובדין לא טען המבקש כי מדובר במבנים ישנים (השווה: ס' 15 לתצהיר המפקח מטעם המשיבה, בשילוב האמור בדברי בא כוחו בעמ' 2 לפרו' שו' 33-34).

חרף האמור. לטענת המבקש, אין כל רבותא למועד בניית המבנים, שכן, לדבריו המועד הקובע לפי סעיף 4(א) לחוק הינו מועד תפיסת המקרקעין, להבדיל מהתאריך בו הוקמו המבנים.

בנסיבות אלה, טען המבקש כי מאחר שהוא ובני משפחתו מחזיקים במקרקעין שנים רבות, ועובדה זו לא נסתרה על ידי המשיבה, כי אז יש לקבוע שהמשיבה לא עמדה בהוצאת צו במועדים הקבועים בסעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור.

טענה זו כבר שימשה יסוד להחלטות שיפוטיות, ונדחתה.

ברע"א 13486-09-16 (מחוזי ב"ש) חוסאם אבו רביעה ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל), נקבע:

"עוד טוענים המבקשים, כי אמנם אין חולק כי הבניה הנוכחית במקרקעין החלה זמן קצר טרם מתן הצו, אלא שלא ניתן להתייחס לבניה זו בפני עצמה ולראות בה 'פלישה טרייה', בהתחשב בכך שהמבקשים מתגוררים במקרקעין מזה זמן רב. יש קושי בטענה זו, שכן הוראות החוק מכוונות אל המעשה הספציפי בגינו ניתן הצו ואין להשלים עם גישה לפיה משהחלה פלישה למקרקעין מסוימים, לא ניתן עוד ליתן צו לסילוק יד בגין פלישות נוספות למקרקעין..." (עמ' 6 להחלטה).

השווה עוד אשר נקבע בע"א 15146-04-11 (מחוזי ב"ש) אלטורי נ' מנהל מקרקעי ישראל, שם דחה כב' ביהמ"ש המחוזי טענה דומה, תוך שנקבע: "..מדובר על חלוף הזמן מאותו אקט ספציפי  שעומד בבסיס העילה להוצאת הצו. אם הסיטואציה הינה, כפי שנקבע עובדתית כאן, של פלישות חוזרות ונשנות, ניסיונות תפיסה, ואף תפיסה בפועל, לזמן כזה או אחר, של הקרקע, על ידי אותו גורם, אין מניעה לראות בכל אקט של פלישה, ובכל תפיסה של השטח, בין בעיבוד, בין בנטיעת שתילים, משום "טריגר", לייזום ההליכים של הוצאת צו פינוי לפי החוק, ומניין המועדים הרלוונטי, יעשה בהתאם..." (השווה האמור בס' 9 להחלטה בעניין יונס אבו רביעה).

הרציונל ברור: חוק מקרקעי ציבור נועד להרחיב את מגוון הכלים המצויים בידי המדינה, במטרה להגן על מקרקעי הציבור מפני פלישות. זאת, בהינתן העובדה כי היקפן הרב של המקרקעין ופיזורן הגיאוגרפי יוצר קושי לבצע פיקוח צמוד על המתרחש בהן באופן תדיר, ועל כן, לא אחת מתרחש מצב בו עובר זמן מעת הפלישה ועד איתורה (השווה: רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון).

בנסיבות אלה, מתן הכשר שיפוטי לטענות המבקשים, לפיהן "המועד הקובע לעניין הוראות הסעיף אמור להיות מועד תפיסת השטח שעליו הוקמו המבנים, ולא מועד הקמת המבנים עצמם" (ס' 10 לבקשה), עלול להתפרש כהקניית חסינות לביצוע עבירות בנייה נוספות בתוך מקרקעין אשר לפי הנטען השליטה האפקטיבית בהם מצויה בידי המחזיק.

בכל ההערכה, בשים לב לטעמים העומדים בבסיס חוק מקרקעי ציבור, והתיקונים שבוצעו בו החל משנת 2005, שנועדו כאמור להרחיב את אופני הפעולה לצורך מיגור פלישות למקרקעי ציבור, ברור כי אין ליתן יד לפרשנות זו. אם לא תאמר כן, יימצא כי הרחבת החוק לא תבטא את המגמה להתמודד באופן ראוי עם היקף הפלישות ואופיין.

קיומם של הליכי תכנון לכאוריים אינם מייצרים מסד למתן סעד כמבוקש

במסגרת הבקשה, הוסיף וטען המבקש, כאמור, כי הוחל בהכנת תכנית מפורטת, שתכליתה להכשיר את המבנים הקיימים במקרקעין על דרך של צירוף המקרקעין לתחום המוניציפאלי של עיריית רהט, וכי המקרקעין "מהווים כיום חלק ממקבץ 14 העתידי הנמצא בהליכי תכנון מתקדמים מול רשויות התכנון" (שם, ס' 26).

כן טען המבקש כי בני משפחתו המורחבת נמצאים בשלבי הסדרה מתקדמים מול הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, ובנוסף, כי עניינם של המקרקעין מונח כיום בוועדה הארצית לתכנון ובנייה, "אשר הוקמה לפי חוק הותמ"ל שנחקק בכנסת כהוראת שעה בשנת 2014" (שם, ס' 28).

המבקש טען עוד כי סוכם כי תיערך פגישה ביום 22.07.18, בין המבקש ובא כוחו לבין נציגי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, על מנת לבחון את הצפי להשלמת הסדרת התיישבות בני השבט בתוך המקבץ, ולחלופין, על מנת לבחון האפשרות להקצות מקום חלופי בתוך השכונה המתוכננת, אליו יוכלו המבקש ובני משפחתו לעבור.

במועד הדיון היום, הוסיף וטען המבקש: "אוטוטו מתחילים להקצות לנו מגרשים, ואני לא סתם כל יום שני במנהל מקרקעי ישראל אצל המפקח שאחראי על השטח" (עמ' 2 לפרו' שו' 22-23). הגם שטרם הקצו מגרשים, טען המבקש "כי התכניות שלנו נמצאות בותמ"ל, שהבנתי שזה תהליך מתקדם ומזורז. זה על מנת שיהיה הסדר קרוב לכל יושבי הבדואים" (שם, שו' 25-27).

בסיכומיו, טען ב"כ המבקש כי המצהיר מטעם המשיבה לא ידע לומר שקיים פרויקט שבדעת המשיבה לקדם במקרקעין בעתיד הנראה לעין, ומאידך, טען כי המבקש ובני משפחתו אמורים להתאכלס "בשכונה שנמצאת בעדיפות יתר של הסדרה. תכנית הנקראת ותמ"ל" (עמ' 5 לפרו' שו' 13).

בפרשת חוסאם אבו רביעה, הנזכרת, התייחס כב' ביהמ"ש המחוזי לטענה דומה ביחס לצו שהוצא מכוחו של חוק מקרקעי ציבור, ודחה אותה, עת קבע:

"גם בקיומם של הליכי תכנון למקרקעין אין כדי להקים למבקשים זכות במקרקעין אלה או כדי להצדיק את ישיבתם בהם כיום. לעניין זה ראה רע"א 4084/14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל, עמ' 6 (פורסם בנבו) (16.12.14)), שם נקבע "ההליכים התכנוניים הננקטים בימים אלה על ידי העיריה - ושאינם בפני - אין בהם כדי להכשיר את פלישתם של המבקשים למקרקעין שבמחלוקת. אשוב ואטעים את החומרה שבה יש לראות את תופעת הפלישה למקרקעי ציבור שלא כחוק, ואת החשיבות במענה הולם מצד הרשויות שלא ליתן ידיהן להנצחתה של פלישה זו".

די בכך כדי לדחות הטענה בנדון.

מעבר לצריך ייאמר, כי המבקש לא פעל לצרף אסמכתאות כלשהן שיהא בכוחן להוכיח כי קיים אופק תכנוני נגלה לעין להכשרת המבנים מושא הבקשה. האסמכתא היחידה שצורפה, שלא על דרך תצהיר, הינה מכתבו של ראש עיריית רהט מיום 11.7.18, במסגרתה מצוין כי המקרקעין בהם שוכנים המבנים צורפו לגבולות השיפוט של העיר רהט, וכי "השכונה כיום נמצאת בותמ"ל בשלבי אישור וקיים כבר אופק תכנוני ולכן אנו מבקשים דחיית ההריסה" (המכתב צורף כנספח ד' לבקשה).

בכל ההערכה, לא זו בלבד שראש העיר לא נחקר על תוכן דבריו שלא נתמכו בתצהיר, על מנת להבין דבריו במדויק, אלא שלא ניתן לקרוא במכתב אלא מה שיש בו, לאמור, כי קיימים הליכי תכנון שאפשר כי בשלב כלשהו יתרקמו. לא הוכח כי מדובר ביותר מאשר הליך תכנוני היולי. ככל שהופקדה תכנית, לא נטען כי היא פורסמה להתנגדויות, ובוודאי שלא נטען כי בינתיים אושרה. ממילא, היתר הבניה איננו בהישג יד מיידי. ואולם, אפילו תאושר התכנית ותתקדם במדרג התכנוני לכדי תכנית מפורטת, לא ברור כי הבקשה להיתר בניה שיגיש המבקש, ככל שיגיש, תהיה תואמת בהכרח את מיקום והיקף המבנים מושא הצו.

טענת המבקש כי לא נערך לו שימוע עובר להוצאת הצו

במועד הדיון היום טען ב"כ המבקש בסיכומיו כי המבקש לא הוזמן לטעון את טענותיו בהתאם להוראת סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור, וכי גם כאשר נערכה פגישה בין המבקש לבין המפקח ומנהל היחידה, הוצגו בפני המבקש שלוש אופציות שונות, ובסוף הישיבה ניתנו לו כחודשיים על מנת לקדם את ההסדרה.

בהקשר זה אציין כי בחקירת המפקח מטעם המשיבה, ציין הלה כי לאחר שזיהה את הקמת המבנים ביום 3.1.18, פנה אליו המבקש, ובעקבות פניה זו תואמה פגישה בהשתתפות מנהל המרחב, מר עודד נחמיה. לדבריו, הפגישה נערכה ביום 9.1.18, ובמסגרתה הועלו בפני המבקש מספר אפשרויות (עמ' 3 לפרו' שו' 19-29; ס' 10 לתצהירו). המבקש לא הכחיש דבר קיומה של הפגישה כאמור.

המצהיר מטעם המשיבה הוסיף וטען כי במהלך הפגישה, לבקשת המבקש, ניתן לו פרק זמן של חודשיים לצורך בחינת תהליך הסדרה (ראה ס' 11 לתצהירו; עמ' 3 לפרו' שו' 30-31), וכי לאחר שהמבנים לא הוסדרו והמפקח מטעם המשיבה זיהה ביום 12.3.18 כי "הפלישה לא פונתה" (ס' 13 לתצהיר), מסר בידי המבקש התראה חדשה, כפי הניבט מנספח ד' לתצהירו.

בנסיבות אלה, מאחר שביום 9.1.18 נערכה פגישה בנוכחות המבקש ובהשתתפות מנהל היחידה, במסגרתה שטח המבקש טענותיו, ומנגד, הוצגה בפניו עמדת המשיבה (השווה: עמ' 3 לפרו' שו' 23-29), לא ניתן לומר כי עמדתו של המבקש לא נשמעה. העובדה כי המשיבה לא קיבלה טענותיו, אינה יכולה להתפרש כאי מתן זכות שימוע.

בחלוף זמן מה, ביום 12.3.18 נמסרה כאמור התראה חדשה למבקש, במסגרתה צוין: "הנך רשאי להעביר לממונה ברשות מקרקעי ישראל את טענותיך לעניין התראה זו בכתב ולצרף מסמכים המוכיחים אותם, וזאת לא יאוחר משבעה ימים ממועד התראה זו" (המבקש לא כפר קיבל את ההתראה, כפי שגם מתפרש מהתמונה הנלווית לנספח ד' לתצהיר שצורף לתגובת המשיבה).

לאחר מכן, ביום 5.6.18 נמסר למבקש הצו מושא ההליך דנא, בו צוין בסעיף 3 כי הוא רשאי לפנות לממונה לשם העלאת השגותיו ביחס לצו.

המבקש לא טען כי פעל להעביר לממונה את השגותיו בכתב, כפי שנקרא לעשות בנוסח ההתראה או בהתאם לנוסח הצו. אף מטעם זה, קיים קושי להיזקק לטענה כי לא ניתנה למבקש זכות טיעון.

טענת המבקש כי היה מקום לנקוט בהליך אכיפה אחר

המבקש טען עוד כי בנסיבות העניין היה מקום לנקוט בהגשת הליך אכיפתי אחר, זולת הוצאת צו לפי חוק מקרקעי ציבור. לדבריו, היה מקום לנקוט בהגשת תביעה אזרחית, הכוללת סעד לסילוק יד (סעיף 13 וס' 18 לבקשה; עמ' 5 לפרו' שו' 1-2).

בהקשר זה ייאמר, כי תכליתו של חוק מקרקעי ציבור נועדה להגביר את אפשרויות הפעולה של המשיבה נגד מי אשר פולש למקרקעי הציבור. אמנם, לצד חוק מקרקעי ציבור קיימים כלי אכיפה נוספים, אך מדובר באמצעים שונים, שלעיתים מצויים בסמכויות של גופי אכיפה נפרדים, שאינן מוציאות האחת את רעותה. שילוב הכלים האכיפתיים נועד להגביר את יכולת האכיפה ביחס לפלישות למקרקעי ציבור, ובוודאי שאין כוונה בחוק לאיין את עצם השימוש בחוק ולהעדיף על פניו כלי אחר. כל עוד הצו מוצא בהתאם לתנאים הקבועים בחוק, בידי המשיבה הבחירה באיזה כלי אכיפתי לנקוט, ולמבקש אין זכות קנויה כי יינקט נגדו הליך בהתאם לחפצו.

מעבר לצריך ייאמר, כי אם טענת המבקש תתקבל, הרי בהינתן העובדה שדרכן של תביעות לסילוק יד בהליכים אזרחיים להימשך מזה זמן, הרי כל אדם יוכל לבנות שלא כדין במקרקעין בהם יש לו שליטה אפקטיבית, תוך הנחה משתמעת כי הבניה לא תיהרס אלא אחר הליך אזרחי שיימשך זמן רב, ובינתיים, להפיק הנאה מפירות ביצוע עבירות הבניה.

טענת המבקש בדבר אכיפה בררנית

המבקש טען, בנוסף, כי אכיפת הדין נגדו הינה סלקטיבית. בדיון עצמו הוסיף המבקש כי בני משפחתו מחזיקים במקרקעין, ועל כן, "אני מרגיש איפה ואיפה. אני פלישה ולידי לא פלישה" (עמ' 2 לפרו' שו' 14-15).

בעניין זה ייאמר כי לא כל אכיפה חלקית היא פסולה. ברי כי אין בכוחה של המשיבה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק, ועל כן, רק אכיפה סלקטיבית המונעת משיקולים פסולים, דהיינו, כאשר אחרים לא הועמדו לדין באותה עבירה מתוך שרירות, שיקול זר או מניעים פסולים, תתפרש כאכיפה בררנית (בג"צ 6396/96 זקין ואח' נ' ראש עיריית באר-שבע, נג(3), 289).

לשון אחר. אכיפה בררנית הינה אכיפה הפוגעת בערך השוויון, במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא (ראה בג"צ זקין הנזכר). הלכך, נקבע כי "הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית" (שם, שם).

יישום הדברים למקרה דנא מלמד כי לבד מטענה אמורפית בעיקרה, לא פעל המבקש ליצוק תוכן לדבריו, ולהצביע על דוגמאות שונות שיש בכוחן ללמד כי חרף זהות לכאורית בינו לבין אחרים ספציפיים, קיימת שונות בלתי רלוונטית בדרכי האכיפה ביניהם.

אמנם, המפקח מטעם המשיבה ציין בחקירתו כי בשנים האחרונות לא פעל להוציא צווי הריסה נוספים במקרקעין, לבד מאשר בנוגע למבנים המפורטים בבקשה ולגבי אלו אשר פעל המבקש להריסתם בעבר (עמ' 4 לפרו' שו' 8). ואולם, אין בכך כדי ללמד כי נבנו מבנים אחרים במקרקעין שדרשו הוצאת צווים לפי חוק מקרקעי ציבור, מצד היחידה אליה משתייך המפקח.

בכל מקרה, המפקח העיד כי אינו יודע האם נפתחו תיקים אחרים על ידי יחידות אכיפה אחרות (שם, שו' 7). לכן, לא ניתן להסיק כי לא בוצעו פעולות אכיפה במקרקעין. לשם ההמחשה ייאמר כי בס' 6.1 לבקשה טענה המשיבה, והדברים לא נסתרו, כי לגבי מבנה אחד במקרקעין הוצא צו על ידי יחידת האכיפה של משרד האוצר. מכאן ניתן להסיק כי אמנם יחידות אחרות מטפלות בהפרות תכנוניות במקרקעין, ולא הובא מידע ביחס להיקף המבנים אשר אותן יחידות טיפלו בהן.

הטענה בדבר מאזן הנוחות

בעניין זה טען המבקש כי מתן הצו הכרחי, על מנת למנוע "פגיעה אנושה בזכותם הבסיסית של בני המשפחה לקורת גג מעל לראשיהם" (ס' 31 לבקשה; השווה ס' 20-21 לבקשה).

כבר ציינתי כי בנסיבות אלה, מאחר שלפי הנטען בניו של המבקש הם אשר מתגוררים במבנים (ראה ס' 4 לבקשה, בפרק הקרוי "נסיבות הקמת המבנים"), קיים קושי להיזקק לטענה בדבר הנזק שייגרם להם, ללא שצורפו תצהירים מטעמם. כך, אין לדעת האם אמנם בניו של המבקש מתגוררים במקרקעין, וככל שכן - האם קיימות להם חלופות מגורים אחרות.

אין צריך לומר כי בהתאם להלכה הפסוקה, מקום בו היה בכוחו של בעל דין לצרף תצהיר מטעמו, והוא נמנע מלעשות כן, כי יש לזקוף הדבר לחובתו. זאת ועוד. מאחר שלפי הנטען בניו של המבקש הם המתגוררים במבנים, הרי עדותו של אביהם בנדון, לרבות באשר לטענה הנוגעת להעדר חלופות מגורים, הינה בגדר "עדות מפי השמועה", אשר ככלל נאסרת בבית המשפט.

מנגד, ייאמר כי הגם שהמפקח מטעם המשיבה לא ידע לומר בחקירתו האם קיים תכנון מוגדר נגלה לעין לשימוש אחר במקרקעין, אין בכך כדי להכשיר אפשרות פלישה למקרקעי ציבור.

בפרשת יונס אבו רביעה קבע כב' בית המשפט המחוזי כי: "הותרת המבנה במקום, בנסיבות בהן לא קיימות ראיות לכאורה לזכות של המבקשים במקרקעין, יש בו כדי לפגוע באינטרס הציבורי של שמירה על מקרקעי הציבור" (ס' 12 להחלטה). בעניין זה נסמך כב' ביהמ"ש המחוזי על ההחלטה שניתנה ברע"א 2983/15 בוסקילה נ' מנהל מקרקעי ישראל, עמ' 6 (20.5.15), שם נקבע כי תכליתו של חוק מקרקעי ציבור נועד ליתן כלי אפקטיבי למדינה להילחם בתופעה של השתלטות שלא כדין על מקרקעי ציבור.

ביהמ"ש הוסיף וקבע כי הפגיעה במבקשים הינה כלכלית במהותה, שכן ככל שיזכו בתביעתם ניתן יהא לפצותם באופן כספי על עלות הבניה, וממילא, "גם אם תמונות אלה מצביעות על בית מאוכלס, אין בהן כדי להועיל למבקשים, שכן, גם אם אכלסו המבקש 2 ומשפחתו את המבנה לאחר שניתנה להם התראה, הרי שאין להם להלין אלא על עצמם על שבחרו להחמיר את הנזק שעלול להיגרם להם מהפינוי, ובוודאי שאין בכך כדי להקים להם זכויות נוספות" (שם, שם).

ייזכר בהקשר זה כי ההלכות השזורות במארג הפסיקה, מגלמות את חשיבות תפקידו של בית המשפט בשמירה על  האינטרס הציבורי "שלא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי הציבור ולמאבק בהפקרות בתחום זה" (רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל). מתוך שכך, שיקולי מדיניות משפטית מחייבים בחינה מדוקדקת טרם היעתרות לבקשה לעיכוב צו, בפרט אם לא הוכיח המבקש כי הוא נכנס בשערי החוק, הן ביחס לזכותו הלכאורית במקרקעין והן ביחס למועד הגשת הבקשה (השווה הרציונל בסעיף 5ב(ב) לחוק).

זאת ועוד. כבר נקבע כי יש מקום לנקוט בגישה מחמירה עם אלה אשר פלשו למקרקעי ציבור ללא כל זכות שבדין (וכאמור, אין בבקשה טענה לקיומה של זכות מוכרת במקרקעין) (השווה: ע"פ 3413/05 פטיטו נ' מדינת ישראל).

עוד ראוי לציין בהקשר זה כי משנה תוקף יש לאמור נוכח העובדה שהמבקש הודה בדיון כי הרס מבנים קודמים שבנה במקרקעין בשנה האחרונה. בנסיבות אלה, אין למבקש להלין אלא על עצמו אם בנה מבנים נוספים, כאשר היה ער לכך שהדבר אסור וכי המשיבה עומדת על משמר מימוש החוק.

לאור האמור, אף אם ניתן לחוש אהדה לנסיבות הפרסונאליות שמועלות בבקשה, כבר נקבע על ידי בית המשפט העליון "אין בתחושה זו כדי להניע אותנו להנציח קיומם של מבנים שנבנו שלא כחוק או להורות למשיבים שלא לפעול לשם השלטת החוק בנושא זה" בג"צ 2678/91 אלצאנע נ' היועץ המשפטי לממשלה.

סיכום

נוכח כל האמור גם יחד, אחר שהתרשמתי כי המבקש נעדר זכות במקרקעין, ואף לא הצביע על ראשית ראיה לקיומה של זכות מוכרת, ולאחר שמצאתי כי הצו הודבק כדין במסגרת המועדים הקבועים בחוק, וכי לא קיימת עילה להורות על עיכוב הצו, ובהקשר זה ראוי כי ניטול לתשומת ליבנו את הוראת המחוקק לפיה פניה לבית המשפט לא תעכב את ביצוע הצו, אלא אם החליט בית המשפט אחרת (סעיף 5ב(ב) לחוק), מצאתי לדחות את הבקשה לביטול הצו, ומתוך שכך, לבטל את החלטת ביהמ"ש מיום 3.8.18, ולהורות כי המשיבה רשאית לבצע את הצו לאלתר.

בנסיבות העניין, אני מחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בסך 12,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תעביר את הפיקדון שהופקד על ידי המבקש, לידי המשיבה, באמצעות בא כוחה.

לאחר שיוגש כתב הגנה, ייקבע מועד דיון בהליך.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשע"ח, 03 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.