1. בקשה להורות על פטור מיתרת אגרה, לאור העובדה שלא התקיימו הוכחות.

2. אזכיר כי מדובר בתביעה שנמחקה מחוסר מעש, לאחר שלא הוגש תצהיר תקופה ממושכת, ואף התראה שניתנה על מחיקה לא הועילה לריפוי המחדל. התביעה נמחקה 3.5 חודשים לאחר מתן ההנחיה על הגשת תצהירים. בקשת ביטול שהוגשה - נדחתה.

3. דין הבקשה לדחיה. כאשר נמחקת התביעה מחוסר מעש, חלה אגרה. אפנה בנדון להחלטתי בתיק אזרחי 65405-09-16 פלוני נ' מעיין הציפור. שם דובר במחדל אחר שהביא למחיקה מחוסר מעש, אולם הצד השווה הינו שכאשר נמחקת תביעה מחוסר מעש, להבדיל מסילוק יזום של התביעה ע"י מגישה בטרם 3 ישיבות – חלה אכן יתרת אגרה. להלן ההנמקה כפי שצוינה באותה פרשה (סעיף 8 ואילך):

' 8. ראשית, לטעמי אין מדובר בהחלטה לגביה היה מקום לבקש עיון חוזר (בקשה כזו אף אינה מאריכה כידוע המועד לתקיפה ערעורית של ההחלטה המקורית). ראה למשל דברים שנאמרו ב רעא 1687/17 קואופ ישראל סופרמרקטים בע"מ נ' ליברטי פרופרטיס בע"מ:

"הליך העיון החוזר הוא יציר הפסיקה (זאת, להבדיל מהליך העיון מחדש בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, אשר מוסדר בתקנה 368 לתקנות סדר הדין), וככלל ייטה בית המשפט להפעילו במשורה (רע"א 4472/10 ‏Proneuron Biotechnologies, Inc.‏ נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה י"ח (2010); כן ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 427 (מהדורה שלישית, 2012), להלן בן-נון וחבקין). כך מורנו גם השכל הישר, כדי שלא יהיו הכרעות שיפוטיות משולות לשבשבת; עיון חוזר מהותי הוא איפוא נדיר. בפסיקת בית משפט זה הוכרו שתי עילות אשר בהתקיימן יתאפשר עיון חוזר. האחת, שאין עוררין כי אינה מתקיימת בנידון דידן, עניינה שינוי נסיבות מהותי המצדיק בחינה מחודשת של ההחלטה המקורית. השניה מתיחסת למצבים שבהם נתקבלה החלטה מחמת טעות, והעמדתו של בית המשפט על טעותו תגרום לשינוי ההחלטה (וראו למשל עניין אוקו, אליו כאמור הפנתה המבקשת, בפסקה 5). ודוקו, אין המדובר בטעות שבשיקול דעת, המצריכה על דרך הכלל בירור בערכאת הערעור, כי אם בטעות טכנית באופיה (בן-נון וחבקין, בעמ' 427; וראו למשל, ע"א 9396/00ב קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי, פ"ד נה(3) 537 (2001)). "

9. די בכך על מנת שתידחה הבקשה. עם זאת, ולמען הפיס דעת המבקש, אוסיף בקיצור כי גם לגוף העניין לא שוכנעתי שטעיתי, ולטעמי אין לקבל התזה הפרשנית המוצעת בבקשה.

הבקשה מנסה לדחוק המקרה לגדרה של תק' 5(ב)(2) לתקנות בתי המשפט (אגרות) (להלן "התקנות"). בחלופתה הראשונה, תק' זו פוטרת תובע מיתרת אגרה כאשר "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו" ולפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית. כפי שצוין בהחלטתי, כאן מדובר אפוא בבקשת מחיקה יזומה של תובע, בטרם הסתיימו 3 ישיבות.

10. אלא שבשונה מהילוכה של הבקשה (שהפנתה בנידון להחלטה שניתנה בת.א (ת"א) 31245-07-10 קונסטנטיני נ' הפול) המקרה אכן נכנס לטעמי לתק' אחרת שבתקנות, היא תק' 5(ב)(3) , מכוח נוהגת מזכירות ביהמ"ש לחייב בדרישת אגרה בשיעור שליש בתיקי נזקי גוף, גם אם טרם הסתיימו שלוש ישיבות, משעה שהמחיקה הייתה מחוסר מעש.

התקנה מחייבת התובע לשלם שליש מן האגרה החלה (בניכוי האגרה הראשונית) במקרה בו "בוטל נמחק או נדחה ההליך לפני שהחל הדיון בו", בתנאי שאין תחולה לתק' 5(ב)(2) .

11. השאלה אפוא אם יש תחולה בנסיבותינו לתק' 5(ב)(2) – והתשובה לשאלה שלילית.

החלופה הרלבנטית הנה זו הקבועה בתק' משנה (א) . ולשם תחולתה , על פי לשון התקנה נדרש שיתקיימו במצטבר כמה תנאים: א. ההליך בוטל או נמחק. ב. מדובר במחיקה או ביטול יזומים בידי מגיש ההליך – היינו התובע. ג. טרם הסתיימה ישיבת הקדם השלישית בהליך.

התנאי השני בבירור לא מתקיים, שכן מחיקה מחוסר מעש נחשבת כאקט שיפוטי יזום – להבדיל ולא מהיעתרות לבקשת אחד הצדדים.

12. הבקשה מנסה לעגן הילוכה בפרשנות תכליתית של התקנות, לאור כוונת מחוקק המשנה ליצור מתאם בין גובה האגרה , לבין השלב בו הסתיים ההליך – זאת בשים לב לכך שאכן טרם חלפו שלוש ישיבות (לא התקיימו ישיבות כלל). אלא שראשית, השלב בו עסקינן הנו כאמור רק אחד משלושת התנאים המצטברים בתק', שנית פרשנות תכליתית אכן נדרשת, בתנאי שיש לה עיגון לשוני סביר – שאינו מתקיים במקרה זה. בשום אופן לא ניתן להשקיף על מחיקה מחוסר מעש כעל יוזמה של מגיש ההליך, והליכה בדרך זו פשוט "מוחקת" דה פאקטו חלק ממילות התקנה( "בידי מגישו") בניגוד לכוונת תקנה 5(ב)(2)(א) להוסיף תנאי נוסף - שיהא מדובר במחיקה או ביטול יזומים בידי התובע.

13. שלישית, לטעמי אף לו היה עיגון לשוני לפרשנות המוצעת, ספק אם פרשנות תכליתית הייתה מביאה לתוצאה אליה מכוון המבקש. יש הגיון לגופו בהטלת אגרה במקרה של מחיקה מחוסר מעש, גם בשלב בו באה המחיקה בתיק נזק גוף טרם החל הדיון (הפרשנות המקובלת הנה ששלב הדיון הנו שלב תחילת שמיעת הראיות, להבדיל משלבי קדם המשפט). מחיקה – ומחיקה מחוסר מעש בכללה – אינה חוסמת הגישה לערכאות ויכול התובע להגיש תביעתו מחדש. מאידך תג המחיר הדיוני של תשלום אגרה בגין השלב עד כה הנו הגיוני, גם אם טרם הגענו לשלב הדיון. הגשת תביעה בלי שמגישה עושה בסבירות לקידומה גוזלת זמן שיפוטי במעקבים ותזכורות בעניינים טכניים "ורדיפות" מיותרות אחר התובע, שאמור לעשות ביוזמתו לקידום תביעתו, ולעמוד בהנחיות ביהמ"ש ביחס למועדים. לו מדובר על תיקים ספורים ניחא, אך בפועל המצב שונה. מדובר על זמן שיפוטי מצטבר של ממש בתיקים מרובים, בהם לא פועל מגיש התביעה (או הודעה לצד שלישי) בסבירות לשם קידומה לאחר שניתנה ארכה או ארכות הוגנות (כמובן לעתים הנתבע הוא זה שאינו פועל בסבירות, אך כלפיו יש סנקציות אחרות, שהחמורה בהן – מחיקת הגנה לפי תק' 122 לתקנות סדר דין האזרחי – חריפה בהרבה ממחיקה של תביעה מחוסר מעש).

בתיקי נזקי גוף בשלב הדיוני שעובר לדיון , מדובר לרוב במעקבים אחר בצוע המצאות או בקשות לפסקי דין ביחס לנתבע או נתבעים שאינם מתגוננים בזמן סביר ולא מתבקש לגביהם פסק דין, או הגשת חוו"ד בתיק נזקי גוף בו חפצים לטעון לנכות צמיתה ועילתו אינה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים או עמידה במטלות (פשוטות לרוב) דוגמת המצאת כתב ויתור סודיות רפואית.

סמכות המחיקה מחוסר מעש נקבעה בתקנות מתוך ראיה של טובת כלל המתדיינים, לשם חסכון באותו זמן שיפוטי היורד לטמיון לחנם במעקבים ותזכורות ההופכות ביהמ"ש ליומן תזכורות, והיה יכול להיות מוקדש לעניינים שבמהות, לטובת כלל ציבור המתדיינים.

אי קידום תיקים בזמן סביר על ידי בעלי הדין גם יוצר "פקקים מלאכותיים" של עומס כאשר התיקים לא מקודמים כסדרם מתחילים ומסתיימים – כל תיק בהתאם לזמן הסביר שנדרש לניהולו (יכול אמנם להשתנות באופן ניכר מתיק לתיק ובהתאם ליומן ביהמ"ש); ולפתע "מבשילה" יש מאין בפרק זמן קצר כמות גדולה של תיקים. הדבר מקשה על ניהול מערכתי סביר, מעבר לשיקולי עומס אובייקטיביים, ומעבר לתקלות שאכן יכולות לפול לעתים משיקולי עומס או טעויות הן מצד בעלי הדין והן מצד ביהמ"ש (אכן מי שלא עושה – לא טועה; אך בדיוק לשם כך ניתנת התראה על מחיקה מחוסר מעש, בטרם ייעשה מעשה, כדרישת תק' 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל מנת שיידע התובע את שלפניו).

הטלת אגרה בשיעור סביר במקרה שסיבת המחיקה הצפויה הנה חוסר מעש יוצרת משטר המתמרץ את התובע עצמו לעמוד במועדים שנקבעו (טענה שממילא יש לו עניין לקדם תביעתו רחוקה מלתן מענה מספק בחיי המעש, שאחרת אכן לא היה צורך בסמכות המחיקה מחוסר מעש, שלא לחינם נקבעה). בנוסף – יש בהטלת האגרה משום ביטוי הולם לכך שאכן הוקדש זמן שיפוטי (בין זמן רשם ובין זמן שופט) לטיפול ומעקב אחר התיק, ויש אפוא הגיון בתשלום האגרה. המתאם עליו מדובר בבקשה, בין השלב הדיוני לבין גובה האגרה בא אכן לידי ביטוי כאשר המחיקה מחוסר מעש בטרם החל הדיון – תניב אגרה בשיעור שליש (בניכוי האגרה הראשונית ששולמה) ולא בשיעור המלא. אותו מתאם אינו אלא אינדיקציה לכוונת מתקין התקנות ליצור משטר שמתמרץ התנהלות דיונית החוסכת בזמן שיפוטי – שיכול להיות מנותב לטיפול במטלות שיפוטיות נוספות, ובתיקים נוספים. הנחת העבודה ההגיונית הנה שכאשר כל התנאים שווים, ככל שהגיע התיק לשלב דיוני מתקדם יותר, כך הוקדש לו יותר זמן שיפוטי.

ניתן לגרוס שרצוי משטר זה או אחר בדיני האגרות, למשל כזה המעניק יותר שיקול דעת שיפוטי. אולם אין לומר בהקשר השאלה שעוררה הבקשה, כי המשטר שנקבע נעדר הגיון או תכלית. מן העבר השני ניתן לומר (כפי שרמזתי בהחלטתי) כי ניתן לו לתובע "פתח מילוט" בתקנות, אם רואה הוא שלא יעמוד שוב במועדים לאחר שכבר ניתנה התראת מחיקה מחוסר מעש. במקום לבקש ארכות נוספות במקרה שכזה, יכול הוא לקבל החלטה לבקש המחיקה מיוזמתו שאז אכן נשוב למקרה בו דנה תק' 5(ב)(2) לתקנות (בהנחה שטרם הסתיימה ישיבת קדם שלישית)...'

4. הבקשה נדחית אפוא.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ט, 19 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.