1. לבית משפט זה הגישה העותרת עתירה למתן צו המורה למשיבים ליתן "תשובה עניינית סופית ומנומקת לבקשת האחמ"ש של העותרים", כן עתרה לקבוע כי המשיבים פועלים בניגוד לחוק עת השתהו במתן תשובה סופית לבקשתה ועוד ביקשה מבית משפט להורות למשיבים "ליתן תשובה סופית לבקשה לאחמ"ש" (רישא לעתירה).

הסעדים המופיעים ברישא לעתירה הם למעשה תקיפה של אי קבלת החלטה בבקשת העותרת להסדרת מעמדה בישראל, בקשה שהוגשה לועדה ההומניטארית מטעמים מיוחדים, לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

2. העותרת הגישה בקשה לועדה ההומניטארית ביולי 2017 להסדרת מעמדה ולטענתה עד היום לא נענתה ולפיכך פנתה בעתירה דנא "כמפלט אחרון" (סעיף י"ג לעתירה) ובו כאמור עותרת "לחייב את המשיב במתן תשובה סופית לבקשת העותרת" (סעיף 5 לעתירה).

3. המשיבים הגישו בקשה לסילוק העתירה על הסף בשל העדר סמכות מקומית לדון בעתירה. לטענתם סעיף 3א1 לחוק הכניסה לישראל קובע כי "הוועדה המקצועית שמונתה על ידי שר הפנים היא ועדה ממליצה בלבד, כאשר הסמכות לקבלת ההחלטה בדבר נתינת היתר שהייה מוקנית לשר הפנים עצמו, ולו בלבד, אשר מקום מושבו נמצא בירושלים" (סעיף 8 לבקשה), משכך לפי תקנה 2 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 מסורה הסמכות המקומית לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, גם אם טרם ניתנה המלצת הוועדה, שמקום מושבה בתל אביב מאחר "שאין בעובדה כי מקום מושבה של הועדה המקצועית בתל אביב כדי להשליך על סוגיית הסמכות המקומית" (סעיף 9 לבקשה).

4. טוענים המשיבים כי ההכרעה בעניין הסמכות המקומית נגזרת ממקום מושבו של מי שמופקד על מתן ההחלטה, קרי, שר הפנים שמקום מושבו בירושלים וכי אין לתת משקל לאופן ניסוח העתירה, כשהיא מתייחסת להעדר המלצת הועדה המייעצת ולחלופין להעדר החלטת שר הפנים, אלא יש לתת את הדעת למהות העתירה ולא לאפשר "פורום שופינג" בגלל ניסוח כזה או אחר של העתירה.

5. תגובתה הלאקונית של העותרת היא כי העתירה מופנית נגד השיהוי של הועדה במתן תשובה ומאחר שמקום מושבה בתל אביב הרי שלבית משפט זה הסמכות המקומית לדון בעתירה, עוד ציינה כי ככל שבהמשך לא תסכים עם החלטת שר הפנים לכשתנתן, אזי תגיש עתירה לבית המשפט בירושלים.

דיון

6. אקדים ואומר כי מקובלת עלי עמדת המשיבים שהסמכות המקומית לדון בעתירה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים ואולם לא ראיתי לקבל את הבקשה לסלק על הסף את העתירה אלא להורות על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בהתאם לסמכותי על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

7. במסגרת הבקשה והתגובה הופניתי להחלטת ס"נ, כבוד השופט ורדי מיום 28.6.18 בעת"מ 5094-06-18 שניתנה בעניין הדומה לענייננו ולנסיבות כאן ובעיקר חשוב לציין כי החלטתו ניתנה אף היא בעניין תקיפת העדר החלטה של הועדה ההומניטארית.

עיינתי בהחלטתו, לאחר שכמובן עיינתי בעתירה בבקשה ובתגובה, והחלטתו מקובלת עלי לחלוטין, הן בתוצאתה – כפי שכבר ציינתי בסעיף 10 לעיל והן בנימוקיה.

8. לא ראיתי טעם לחזור על כל הנימוקים, שכאמור לאחר שעיינתי בעתירה דנא, בבקשה ובהחלטת כבוד השופט ורדי, מקובלים עלי במלואם, אך בכל זאת ראיתי להדגיש כי הבקשה שהגישה העותרת לפי סעיף 3א1 לחוק הכניסה לישראל מחייבת מתן החלטה של שר הפנים - הוא הרשות המוסמכת ליתן ההחלטה (בין אישור ובין דחייה). החלטתו נסמכת על המלצת הועדה המקצועית, אותה הוא רשאי לאמץ או לדחות, ובכל מקרה שיקול הדעת הוא שלו בלבד, וברי אפוא כי הועדה ההומניטארית היא "חוליה בשרשרת שבסופה החלטת שר הפנים וכל ניסיון לפרק "שרשרת" זו לחוליותיה הינו מלאכותי. כך בעיקר, שעה שהמלצת הוועדה הינה חסרת כל נפקות מעשית עבור העותרים מבלי שניתנה החלטת שר הפנים המבוססת על המלצה זו" (סעיף 17 להחלטת כבוד השופט ורדי).

9. לאור האמור אני מורה על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים ולמען הזהירות אני מורה כי צו הביניים מיום 5.8.18 ישאר בתוקפו עד החלטה אחרת ככל שתנתן על ידי בית המשפט אליו הועבר הדיון בעתירה.

ולא אסיים לפני שאצטט את דברי השופט ורדי כי "בלא קשר לכל האמור, מצופה מהמשיבים שיעשו מאמץ לזירוז ההליכים כדי שהעותרים יקבלו מענה לבקשתם".

ניתנה היום, ט"ו אלול תשע"ח, 26 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.