לפניי תביעה כספית.

אין חולק כי בין התובע- ספר במקצועו- לנתבעת, נחתם חוזה שכירות (- נספח א' לכתב התביעה, להלן: "החוזה"). מכוח החוזה שכרה הנתבעת חדר במספרה, בו עסקה ב"טיפוח ומריחת לק" (תיעוד החדר בתמונה נ/1). תקופת השכירות נקבעה לשנה, החל מיום 7.2.18, ודמי שכירות נקבעו בסך 1,700 ₪ לחודש.

המחלוקת בין הצדדים מצאה את ביטויה בכתבי הטענות ובעדותם לפניי. לטענת התובע, סוכם בין הצדדים כי במקרה בו תבקש הנתבעת לסיים את החוזה, היא תוכל לעשות כן ובלבד ותודיע על כך חודשיים מראש, או שתשלם סך שווה ערך לאותם חודשיים, קרי- 3,400 ₪. לדבריו, תנאי זה לא נוסח כדבעי בחוזה, אלא סוכם בעל פה, על רקע אמון ששרר בין הצדדים. מכוח אותו אמון אף נמנע התובע מלבקש שטר ביטחון להבטחת ביצוע הוראות החוזה. התובע הפנה להערה הכתובה בתחתית העמ' האחרון לחוזה, בכתב יד, כהערה מס' 4, שם נכתב: "במידה והשוכרת תרצה מסיבה זו או אחרת לצאת לפני מועד סיום החוזה שני הצדדים יגיעו להסכם בינהם זמן ההודעה לא יאוחר מ- 60 יום" (להלן גם: "ההערה"). לשיטת התובע, הוא זכאי לתשלום הסך האמור הן מכוח הסכמה בעל פה והן מכוח ההערה.

ביום 27.6.18 עזבה הנתבעת את המספרה ובכך הופסקה תקופת השכירות. עוד טען התובע כי הנתבעת עזבה את המקום מספר ימים בלבד לאחר שהודיעה על כוונתה לעשות כן, מבלי ששיפצה את המקום ומבלי שהעמידה שוכרת אחרת תחתיה. התובע הגיש את התמונות ת/1 - ת/3 כראיה לכך שהחדר המושכר נותר לאחר עזיבת הנתבע כשקירותיו מחייבים ניקוי, סתימת חורים וצביעה. מכאן תביעת התובע לתשלום סך 10,000 ₪ בשל הפרת החוזה ועגמת הנפש.

רעיית התובע העידה כי היא נכחה בעת עריכת ההסכם וכי ההערה נרשמה בכתב ידה. ככלל, הרעיה מחזקת בעדותה את גרסת התובע. התובע ורעייתו גם יחד מכירים בכך כי ההערה, על פי ניסוחה, אינה מבטאת את ההסכמה הנטענת בדבר חובת פיצוי בסך 3,400 ₪ ומצרים על כך כי נפלה טעות.

מנגד, הנתבעת העידה כי עוד ביום העצמאות, 19.4.18, הודיעה לתובע כי היא מבקשת לסיים את תקופת השכירות. לדבריה, התובע הגיב בכעס ודרש תשלום עבור חודשיים מראש ואף איים לזרוק החוצה את הציוד המקצועי איתו עבדה. הואיל ואין חולק כי הנתבעת הפסיקה את השכירות ביום 27.6.18, בכך עמדה היא בהתחייבותה כלפי התובע מכוח החוזה. הנתבעת מכחישה לחלוטין את טענת התובע לפיה גובשה הסכמה בעל פה לפיה עליה לשלם לתובע סך 3,400 ₪.

לאחר ששמעתי בקשב רב את טיעוני הצדדים ועיינתי בכל הנדרש, מצאתי לקבל את התביעה, באופן חלקי.

אציין כי הצדדים התייחסו בטיעוניהם לסוגיה הנוגעת ליחס פוגעני לו זכתה הנתבעת, לכאורה, על רקע גזעני. אינני נדרש לסוגיה זו, בהיותה בלתי רלבנטית למחלוקת בתיק זה, קל וחומר בגדרי הליך שעניינו בירור תביעה כספית.

ולגופם של דברים. הצדדים חלוקים כאמור הן בשאלה מתי הודיעה הנתבעת על כוונתה לסיים את השכירות והן בשאלה האם התגבשה הסכמה חוזית שבעל פה, בדבר פיצוי כספי בסך 3,400 ₪.

מן החוזה הכתוב נמחקו הערות שונות ומנגד הוספו בו אחרות. נתון זה מחזק ראייתית את הנחת המוצא הטבעית והמקובלת, לפיה החוזה מבטא את אומד דעתם של הצדדים. על הטוען אחרת לסתור. כך מחייבים הגיונם של דברים והשכל הישר. עוד אפנה באנלוגיה להוראת סע' 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע כי בנסיבות בהן ניתן חוזה לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים עדיפות בעיצוב תנאי, הרי פירוש נגד אותו צד עדיף על פירוש לטובתו. כלל זה בדבר "פרשנות נגד הנסח" הוכר עוד קודם לכן בפסיקה (ראו למשל- רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4), 70). לא ניתן לומר כי בנסיבות הייתה לתובע עדיפות בעיצוב תנאי החוזה ואולם גם בהינתן האמור, מקום בו הוא טוען לקיומה של הסכמה חוזית נוספת ושונה, החורגת מן האמור בחוזה, עליו הנטל להוכיח.

בנסיבות, התובע ורעייתו כאחד הם, לצורך בירור מחלוקת-משנה זו. עדות השניים, כבעלי עניין, סותרת את נוסח החוזה. המשמעות היא כי התובע לא הוכיח את קיומו של התנאי האמור ואין הוא זכאי לפיצוי בסך 3,400 ₪ בגין ראש נזק זה. אף לא הונחה לפניי כל ראיה שיש בה לסתור את טיעון הנתבעת לפיו היא הודיעה על כוונתה לעזוב למעלה מחודשיים טרם מועד העזיבה.

עם זאת, התובע הוכיח כי הנתבעת אכן עזבה את המושכר מבלי להעמידו במצב סביר ותקין בו קיבלה אותו. סע' 16 לחוזה מגדיר מפורשות כי השוכרת מחויבת להחזיר את המושכר כשהוא "תקין ובמצב טוב ומסודר" (בכפוף להוראת סע' 9 לחוזה, שאינה רלבנטית לענייננו). עוד התחייבה שם הנתבעת לצבוע את המושכר בסמוך לפני פינוי המושכר. עדות התובע, הנתמכת בתמונות אותן הציג, מלמדת על כי הנתבעת לא עשתה כן.

למרבה הצער, הצדדים לא ביארו בחוזה מהו סך הפיצוי בו תחויב הנתבעת במקרה הפרה יסודית או במקרה של הפרה כאמור לעיל.

סע' 26 לחוק החוזים הנ"ל קובע כי פרטים שלא נקבעו בחוזה או אל פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים ובהעדר נוהג כאמור- לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג. הצדדים לא ביארו בטיעוניהם סוגיה אחרונה זו.

לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי על דרך האומדן כי עלות השבת החדר לקדמותו היא בסך כ 800-1,000 ₪ וכי במכלול נסיבות העניין זכאי התובע, גם בשל עגמת נפש, לסך כולל של 1,200 ₪.

אשר על כן התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע סך 1,200 ₪. הסך ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן לבקש רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי- מרכז, תוך 15 יום.

המזכירות תיידע.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ט, 28 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.