1) לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון לפניי, לא מצאתי טעם לשנות את החלטת בית המשפט מיום 8.8.2018 (מפי כבוד השופטת מ' צ'רקה) שלא מצאה מקום למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן גם: "החוק").

2) המבקש לא הניח לפני בית המשפט תשתית ראייתית שהיא ברמה מספיקה ומשכנעת לפיה המשיב מאיים עליו או מטריד אותו באופן: "בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו" (סעיף 2 בחוק).

3) כפי שניתן להתרשם מטיעוני המבקש והמשיב, התגלעה ביניהם מחלוקת כספית וגם לעניין שכירות, שמקומן להתברר במסגרת ההליכים המשפטיים המתאימים אך לא במסגרת ההליך לפי החוק המוזכר. המבקש טוען כי המשיב מתקשר אליו ומאיים עליו, ומנגד - מטיעוני המשיב עולה כי המבקש הוא זה שיוצר עמו קשר באופן זה שהוא נכנס לחנות שלו (של המשיב) וגם משוחח עמו (שורות 12-11, עמוד 3 בפרוטוקול). בכל מקרה, כאמור, הבקשה אינה מבססת עילה למתן צו מכוח החוק.

4) על יסוד האמור, הבקשה - נדחית.

5) בשים לב למהות ההליך ונסיבות העניין - כל צד יישא בהוצאותיו.

6) מופנית בזאת שימת לבם של הצדדים לכך כי ניתן להשיג על החלטתי דנן בהליך ערעורי בבית המשפט המחוזי בירושלים.

המזכירות - להודיע לצדדים בהתאם.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ח, 20 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.