א. כללי

1. לפני תביעה כספית אשר הוגשה בגין הוצאות הריסה של בנייה בלתי חוקית, אותה ביצע הנתבע. צו ההריסה הוגש מכוח צו מנהלי שהוצא כדין.

2. הנתבע הינו אחראי לביצוע עבודות בניה בלתי חוקית, במבנה הנמצא בעיסאוויה שבירושלים.

3. התובעת ביצעה צו הריסה מנהלי מאחר שהנתבע, או מי מטעמו, בנה מבנה אשר בעניינו ניתן צו הריסה, אותו ביצעה התובעת בהוציאה סכום כסף גדול בגין ההריסה.

4. ביום 18.9.14 הוגשה בקשה לראש העיר למתן צו הריסה מנהלי, בעניין המבנה שלא נבנה כדין.

5. ביום 5.10.14 הוצא צו הריסה מנהלי לפי סעיף 238(א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה 1965. במועד מתן הצו, הבנייה הייתה בעיצומה.

6. צו ההריסה המנהלי הודבק על המבנה ביום 10.10.14. בצו נקבע, כי התובעת המוסמכת לבצע הצו, תהרוס את הבנייה הבלתי חוקית ותשית את ההוצאות על הבונה.

7. ביום 23.10.14 הוגשה בקשה דחופה מצד הנתבע לבית המשפט לעניינים מקומיים להורות על ביטול צו ההריסה ובקשה להורות על צו עיכוב ביצוע.

8. במסגרת החלטה מיום 27.4.15 נקבע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, כי בקשת הנתבע לביטול הצו נדחית ומניין 30 הימים לביצוע הצו יחל מיום 15.5.15. יודגש כי הוגשו ערעורים על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, אך הם נדחו כולם.

9. ביום 11.8.15 ביצעה התובעת את צו ההריסה המנהלי.

ב. טענות הצדדים

1. התובעת טוענת, כי משבצע הנתבע עבודות בנייה ללא היתר, ומשניתנה החלטה בעניין ב"ש 8102/14, הרי שעל הנתבע לפצות את התובעת.

2. כן נטען על ידי התובעת, כי הנתבע הפר חובות חקוקות מדיני התכנון הבניה ובין היתר סעיפים 145, 204, 212, 211, 213 לחוק התכנון הבנייה וכן חובות חקוקות בדין העונשין - התשל"ז 1977 ובכך פגע בסדר הציבורי והסב לתובעת נזקים. הנתבע, לכל הפחות, התרשל במעשיו ובמחדליו.

3. כמו כן, נטען על ידי התובעת, כי על הנתבע להשיב כספים שהוצאו מהקופה הציבורית וזאת מתוקף חוק עשיית עושר ולא במשפט.

4. התובעת טוענת כי הוצאות ההריסה שולמו מהקופה הציבורית. עלות ההריסה הייתה 26,167 ₪. סכום זה צריך הנתבע להשיב לתובעת.

5. הנתבע מנגד, העלה טענת קיזוז בסך של 50,000 ₪. וזאת, בגין כלי עבודה שנתפסו ולא הושבו לנתבע.

6. כמו כן טען הנתבע, כי התובענה דנן הנה תביעה מופרכת העומדת על יסודות רעועים ואינה מגלה כל עילת תביעה בחוק, כנגד הנתבע ואינה מגלה כל יריבות בין התובעת לנתבע. מטעם זה יש להורות על סילוקה.

7. כמו כן, טען הנתבע, כי לאחר ביצוע ההריסה על ידי התובעת, שילם לנתבעת על פי החלטת בית המשפט סך של 10,000 ש"ח, ועל כן יש להורות על קיזוזו של סכום זה מסכום התביעה.

8. כן טען הנתבע, כי התובעת צירפה לכתב תביעתה חשבונית מס מחברת א.ט. שירותים משפטיים בע"מ, אשר הונפקה לזכותה של עיריית ירושלים. מלבד העובדה כי אותה חשבונית מוכחשת ואין בינה לבין אותה הריסה נטענת כל קשר, הרי שיש להבחין כי החשבונית הונפקה עבור עיריית ירושלים ולא עבור התובעת. כידוע, הועדה המקומית לתכנון ובנייה פועלת מכוח הוראות סעיף 19 לחוק התכנון והבניה, ואילו העירייה פועלת מתוקף פקודת העיריות, כאשר אין חולק על כן, כי החוק יוצר הבחנה ברורה בין הועדה המקומית לתכנון ולבניה לבין הרשות המקומית, וכי אין זהות בין שני הגופים, שהינם גופים משפטיים נפרדים שיכולים לתבוע ושניתן לתובעם בהליכים משפטיים כל אחד לפי סמכויותיו וחובותיו שלו.

ג. הכרעה

1. המקור החוקי לביצוע הריסה טמון בסעיף 238א' לחוק. במסגרת רע"פ 5584/03 מאיר פינטו ואח' נ' עיריית חיפה ואח', נאמר, כי סעיף זה מורה שיושב-ראש ועדה מקומית מוסמך לצוות כי בניין שנבנה שלא כדין "ייהרס, יפורק או יסולק".

2. הוראת החוק המסדירה את הוצאתם וביצועם של צווי הריסה מינהליים והפיקוח על תהליך זה מעוגנת בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, המורה כך:

"(א) הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק"

הנה כי כן הסמכות לצוות על הריסת בניין שנבנה ללא היתר או בסטיה מתכנית נתונה לראש הועדה המקומית.

3. יצוין, כי תיקון 116 החליף את פרק י' לחוק התכנון והבניה ועוסק באכיפה ובעונשין בתחום עבירות תכנון ובנייה. תיקון 116 קבע שורת סעדים מסוג אכיפה מינהלית, ביניהם צו ההריסה המינהלי. במסגרת התיקון, בוטל סעיף 238 הנ"ל וסעיף 221 , לאחר תיקון 116, הוא שהחליף את סעיף 238.

4. סעיף 221 לחוק התכנון והבניה מסמיך שלושה גורמים להוציא צו הריסה מינהלי בגין בנייה אסורה. מדובר ברשימה סגורה של גורמים מוסמכים: מנהל היחידה הארצית לאכיפה – היא היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה במשרד האוצר, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה (כהגדרתם בסעיף 203 לחוק התכנון והבנייה). הנה כי כן, יושב ראש ועדה מקומית מוסמך להוציא צו הריסה מנהלי.

5. ההלכה הפסוקה פירשה את תכליתו של סעיף 238א לחוק. נקבע, שטובת הציבור מחייבת שבנייה תיעשה רק לפי היתר. כדי למנוע בנייה ללא היתר, היקנה המחוקק סמכות זו של הריסה מינהלית (רע"פ 6034/99 כהן נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נד(1) 438, 446 (2000)).

6. הוצאות צו ההריסה מוטלות על הבונה מבנה בלתי חוקי . כך נאמר בעניין ע"א (נצרת) 1305-09-13 עינאד חמדאן נ' ועדה מקומית לתכנון מבוא העמקים (להלן: "פס"ד חמדאן"):

"סעיף 245 קובע הוראה כללית באשר לחיוב בהוצאות ביצוע צווי ההריסה השיפוטיים: "הוראות סעיפים 211 ו-213 בדבר גביית הוצאות הריסה יחולו על הריסה לפי סעיף 241, בשינויים המחוייבים לפי הענין". העקרון המנחה כאן הוא כי ביחס לצווים שיפוטיים קיימת ביקורת מיידית של בית המשפט, העוסק בצווים אלה, בטרם ביצוע פעולות ההריסה על ידי הרשות. ביחס לצווים אלה, שכולם נעשו תחת שבט ביקורתו של בית המשפט, קובעים סעיפים 211 ו- 213 כי בית המשפט הוא שיקבע את שיעור ההוצאות.

הוצאות אלה תגבנה בהליך אזרחי, כלשון סעיף 211[א]"

7. במסגרת פס"ד חמדאן נאמר, כי המקור החוקי לחיוב בהוצאות הריסת מבנה בלתי חוקי, נובע מהכלל "אין חוטא נשכר" וכן מהחוק עשיית עושר ולא במשפט:

" איני סבור כי העדרה של הוראות שיפוי לעניין זה בסעיף 238א' יחשב משום "הסדר שלילי". שכן, העיקרון המנחה כאן הוא שאין ליתן לחוטא לצאת נשכר. לטעמי, אף אין מקום להשית על הציבור כולו את תוצאות חטאיו של עבריין תכנון ובניה. העדר הוראת שיפוי לעניין זה יכול ותחשב, לכל היותר, כלקונה, אשר מן הדין למלאה בתוכן על פי הוראות הדין הכללי ובכך להלום את כוונת המחוקק ורוחו של החוק. לעניין זה סבורני, כי אכן ניתן למצוא מענה לחוסר בהוראת שיפוי, על פי דין חובת ההשבה הכללית שעל פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ז – 1979 או על פי ההוראה הפרטנית בסעיף 5 לחוק זה, הקובעת את דין הפועל לשמירת עניין הזולת – (ראה לעניין זה פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' מהדורה 2, 1998 בעמוד 83, וכן בפרק 17 לעניינו השבה מחמת "שאין חוטא יוצא נשכר" – שם החל מעמוד 594)."

8. באשר לסמכות החוקית לביצוע ההריסה, יודגש, כי הנתבע נקט בשורה של הליכים משפטיים כנגד ההריסה ונדחה בכל הערכאות, לרבות בבית המשפט העליון. בהחלטה בעניין רע"פ 4975/15 אברהים אבו דיאב נ' יו"ד הוועדה המקומית, אשר ניתנה בבית המשפט העליון, נאמר, כי בקשת רשות הערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 17903-06-15 מיום 6.7.15, בגדרה נדחה ערעורו של הנתבע על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בב"ש 8102/14 – נדחית.

9. באשר לטענה של חוסר יריבות, הרי שלא מצאתי בה כל ממש. היריבות בין הנתבע לבין התובעת הינה מכח סעיף 238 לחוק התכנון והבניה כמפורט ולא מכוחה של חשבונית זו או אחרת.

10. באשר לחשבונית הנטענת, לא ברור מה הנתבע מבקש לטעון וכיצד הדבר מסייע בהגנתו;

11. ראשית, הנתבע מכחיש הכחשה גורפת את עניין החשבונית וטוען כי החשבונית מוכחשת ואין בינה לבין אותה הריסה נטענת כל קשר. מצד שני, הנתבע מבקש לטעון כי החשבונית מעידה שאין הפרדה בין העירייה לבין הועדה המקומית. מדובר אפוא בסתירה לוגית שאין ליישבה, שכן לא ניתן מצד אחד להכחיש את החשבונית, ומצד אחר לומר כי החשבונית מעידה שאין הפרדה בין העירייה לוועדה המקומית. תקנה 72 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מורה אותנו כי "בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו".

12. שנית, החשבונית אינה בהכרח מעידה שההפרדה בין שני הגופים כישויות משפטיות שונות, לא נשמרה. ייאמר, כי הועדה המקומית הינה גוף תכנוני, אשר אמון על ההוראה לבצע את ההריסה. ואולם, אין מניעה שההריסה בפועל תתבצע על ידי העירייה עצמה שהנה בבחינת שלוחתה של התובעת וזאת שעולה מנוסח סעיף 238 לחוק התכנון והבניה.

13. שלישית, "חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין. כך למשל, כל עוד החזקה לא נסתרה – הרשות פטורה מלהוכיח, שאכן קוימה התייעצות במקום שבו נדרשה הרשות לקיים התייעצות (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417, 419 (1990) (להלן: עניין מחמוד)); שהחלטה מסוימת מכוחה הרשות מתיימרת לפעול אמנם התקבלה (ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756-755 (2000) (להלן: עניין אבן אור)); או שדיון מסוים אכן התקיים (בג"ץ 5621/96 הרמן נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 791, 816 (1997))."

14. הנתבע העלה טענת קיזוז בסך של 50,000 ₪. לטענתו כלי עבודה שנתפסו לא הושבו אליו. גם דין טענה זו להידחות. להלן אנמק קביעה זו;

15. פס"ד בעניין תא (חד') 3894/02 קיבוץ שער העמקים נ' עו"ד שפריר דן, סעיף 25 (24.3.2004) דן בתנאים לקבלת טענת קיזוז וקבע כדלקמן:

"נתבע המעלה טענת קיזוז צריך לעמוד בשלושה תנאים עיקריים כדלקמן:

א. עליו להוכיח זכות מהותית לקיזוז.

ב. במידה והזכות המהותית של הקיזוז נובעת מסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 - עליו להראות כי שלח הודעת קיזוז לצד השני.

ג. בהנחה שהנתבע עמד בשני התנאים דלעיל כי אז חייב, במסגרת טענתו את טענת הקיזוז, לפרט את הסכום ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס טענת קיזוז המצדיקה דיון לגופא.

לעניין זה ראה: ע.א. 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנויות מכוניות לים התיכון, פד"י ל"ו (3), 518. ע.א. 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מ (2), 765." (ראה גם תא (חד') 1884/03 דר בג תעשיות בע"מ נ' תיקו בע"מ (23.5.2005)).

16. בהנחה שהנתבע עמד בשני התנאים הראשונים, הוא לא עמד בתנאי השלישי. תנאי זה מורה כי על מנת לקבל טענת קיזוז, על הטוען כך, לפרט את הסכום והצגת מערכת הנתונים המדויקת עליהם הוא מבוסס. אכן, יש להעלות את טענת הקיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה ולא בעלמא. תנאי זה למעשה, מעבר לדרישת הפירוט הנדרשת בו, מטיל את נטל הראייה להוכחת טענת הקיזוז על הטוען לה. במקרה דנן, נטל הראייה והשכנוע להוכחת טענת הקיזוז הנטענת, מוטל על הנתבע אשר טוען את טענת הקיזוז (ראה: תא (חד') 1884/03 דר בג תעשיות בע"מ נ' תיקו בע"מ (23.5.2005)); תא (חד') 3894/02 קיבוץ שער העמקים נ' עו"ד שפריר (24.3.2004)).

17. בענייננו, הנתבע מעלה טענה כללית, כי ביום 22.10.14 הגיעו פקחים מטעם התובעת והחרימו כלי עבודה שונים עולה על 50,000 ₪. הנתבע צירף דוח תפיסה שבו צוין כי נתפסו כלים, אך מדובר בדוח ללא פירוט ובו לא מצוין ולו גם פרט אחד, ממנו ניתן להבין מהם הכלים שהוחרמו ומה הייתה עלותם ולו גם – העלות המשוערת. גם במסגרת חקירתו בבית המשפט, לא ידע הנתבע לציין ולפרט מהם הכלים שבגינם הוא מבקש קיזוז ומהי עלותם. המשמעות היא שהנתבע לא מפרט דבר בעניין הקיזוז, ודי בעניין זה לדחות את טענתו.

18. מעל הצורך אדגיש, כי הנתבע הציג במסגרת ראיותיו הציג מסמך מהליך ב"ש 8102/14 ממנו עולה, כי הנתבע פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים שעניינה בקשה להחזרת כלים תפוסים. אין הנתבע טורח לעדכן את בית המשפט מה עלה בגורלה של אותה הבקשה שהועלתה לדיון בבית המשפט. הדעת נותנת, כי בית המשפט שאליו פנה הנתבע לראשונה, הוא זה שצריך היה לדון בבקשה, ואם הנתבע זנח את הבקשה, הוא זה שצריך לשאת בתוצאות זניחתה של הבקשה. כמו כן, די בכך שהעניין הועלה במסגרת הליך משפטי כדי לדחות את הבקשה שבפני. שכן במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל לפני כ-6 שנים, כבר ניתן פסק דין סופי שהערעור עליו נדחה בבית המשפט המחוזי ואף בקשת הערעור נדחתה. כך שמדובר בפסק דין חלוט, שהעניינים אשר נדונו בו, לכאורה, אינם ניתנים לערעור עוד.

19. באשר לקיזוז נטען בסך של 10,000 ₪. הנתבע טען כי לאחר ביצוע ההריסה על ידי התובעת, שילם לתובעת על פי החלטת בית המשפט סך של 10,000 ש"ח, ועל כן יש להורות על קיזוזו של סכום זה מסכום התביעה. טענה זו ראויה להידחות. דומה שכוונתו של הנתבע היא לאמור בעניין ע"פ 53543-07-15 פזגז ירושלים והנגב בע"מ ומאזן אבן דיאב נ' מדינת ישראל. בעניין זה, נדחתה בקשה שהוגשה על ידי חברת פזגז וקרובו של הנתבע, לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי. בית המשפט המחוזי קבע, כי קבלת הבקשה תהווה פגיעה קשה בשלטון החוק ובסדר הציבורי ואף עלולה להביא לעידוד עבריינות בנייה באזור ובעיר כולה. לאחר שדחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, מצא לחייב את קרובו של הנתבע ואת פזגז בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪. משמע, לא ניתן לקזז סכום זה כלל וכלל, שכן לא הנתבע הוא זה שחויב בהוצאות משפט וככלל לא ניתן להתקזז בסכום שייעודו המקורי היה חיוב בגין הוצאות משפט.

20. משהתקבלו טענות התובעת ונדחו טענותיו של הנתבע, דין התביעה להתקבל. הנתבע ישלם לתובעת 26,167 ₪ אשר יישאו ריבית והצמדה החל מיום התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת סך של 8,500 ₪ הוצאות משפט. הסכומים ישולמו תוך 20 יום מהיום.

ניתן היום, א' אדר תש"פ, 26 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.