מונחת לפניי תביעה כספית בגדרה מבקשים התובעים מבית המשפט לחייב את הנתבעים בסך הכספי של 11,909 ₪.

1. התובע 2 היה במועדים הרלבנטיים לתובענה הבעלים של רכב מ.ר. 34-571-62 שבוטח על ידי התובעת 1 בפוליסת ביטוח מקיף לכיסוי נזקי רכוש; הנתבע 1 היה במועדים הרלבנטיים לתובענה הבעלים של רכב 72-967-56 שבוטח על ידי הנתבעת 2 בפוליסה לכיסוי נזקי רכוש של צדדים שלישיים.

ביום 20.11.2017 התרחשה תאונת דרכים בין רכבו של התובע 2 ורכבו של הנתבע 1, בהיות שניהם הנהגים ברכבים.

2. לטעת התובע 2, בעודו נוהג במרכז נתיב נסיעתו, הנתבע 1 נהג ברכבו לאחור במטרה לצאת מאזור חניה ותוך כדי נסיעה לאחור פגע ברכבו. הנתבע 1, לטענת התובעים, הפר את כללי התעבורה והוא שאחראי לנזקים שברכבו.

התובעת 1 נשאה בתשלומים בסך של 10,759 ₪ (נזק ישיר בסך 10,771 ₪, שכר טרחת שמאי בסך 1,117 ₪ ו- 21 ₪ הצמדה), התובע 2 נשא בדמי השתתפות עצמית בסך 1,150 ₪. סכומים אלה נתבעו בגדרה של התביעה.

3. הנתבעים שוללים את טענות התובעים וגורסים כי דין התביעה להידחות.

לטענתם, התאונה ארעה עקב רשלנותו וחוסר זהירותו של תובע 2, אשר לא שם ליבו לכך שרכבו של הנתבע 1 עמד בצד ימין על מנת להיכנס לחניה ופגע בצד שמאל של רכב הנתבע. עוד מכחישים הנתבעים את הנזקים הנטענים ואת הקשר הסיבתי בין הנזקים והאירוע.

4. לאחר ששמעתי עדויות הנהגים, מצאתי לקבוע כי התובעים הצליחו להוכיח תביעתם במאזן ההסתברויות.

עדותו של התובע 2 הייתה סדורה והיא מתיישבת היטב עם יתר הראיות שהוצגו. כעולה מעדותו, הנתבע 2 נסע לאחור על מנת לצאת מחניה ובעשותו כן פגע בצד הימני של רכב התובע. הגרסה מתיישבת עם מיקום ואופי הנזקים כפי שהוצגו.

5. לא מצאתי לבכר את גרסתו של הנתבע 1 משלטעמי היא סבירה פחות.

ראשית, מצאתי ליתן משקל כך שהנתבע אישר שנסע לאחור עת יצא מחניה, כך שנשאלת השאלה הכיצד התובע ידע אודות כאמור אם אין מקום להעדיף את גרסתו. הגיון לא רב מצאתי בטענת הנתבע לכך שנסע לאחור ונעמד בנתיב הנסיעה משך זמן מה על מנת לפנות את החניה בה השתמש בבניין. לטענתנו, באמצע היום הבחין בכך שאנשים חוזרים לביתם ועל כן ביקש לפנות את החניה שבתוך הבניין על מנת לחנות ברחוב (בשעה 14:40 לערך). אפילו אתעלם משעת התאונה, טענה זו הגיונית פחות מהגרסה המסודרת שהציג התובע, וככל שהיה מקום להעדיפה היה מקום להעיד את הגורם אשר אצלו עבד הנתבע והעיר לו על כך שתופס חניה פנימית בבניין. אני מודע לכך שהנתבע ציין שנסע לאחור זמן מה לפני התאונה, אולם צירוף הדברים לא הביאני לאימוץ גרסה זו.

שנית, התנהלות הנתבע לאחר התאונה. הנתבע עזב את מקום התאונה והתובע 2 נאלץ להזמין משטרה. כעולה מהראיות לשני הצדדים נגרמו נזקים ברכבם. לא מצאתי לקבל את הטיעון לפיו הנתבע 2 הצליח – באותו השלב – לאמוד את נזקיו ומכיוון שידע כי מדובר בנזק קל עזב את המקום. עזיבת המקום משליכה על שאלת האחריות משנדמה כי הנתבע לא נתן משקל לנזקיו שלו בעקבות התאונה, ככל הנראה משהסיק כי הוא זה שאחראי לתאונה. ספק לטעמי אם אדם שנגרם לו נזק יעזוב את מקום התאונה ללא סיבה של ממש.

שלישית, הדגמת התאונה ומיקומי הנזק תומכים יותר בגרסת התובע, וזאת בהינתן העובדה שרכבו של התובע לא נפגע בקדמת הרכב כך שסביר יותר שלו היה מקום לאמץ את גרסת הנתבע, שכזכור רכבו עמד, ניתן היה להבחין בנזק בקדמת הרכב של התובע 2.

צירוף האמור הביאני למסקנה לפיה התביעה הוכחה במאזן ההסתברויות.

6. סיכומם של דברים, דין התביעה להתקבל. שיעור הנזקים ושכר טרחת השמאי כפי שצורף לכתב התביעה הוכחו באמצעות חוות דעת שלא נסתרה.

לפיכך, ניתן בזאת פסק דין לפיו הנתבעים ישלמו לתובעת 1 סכום של 10,759 ₪ ולתובע 2 סכום של 1,150 ₪, בצירוף אגרת בית המשפט (האגרה כפי ששולמה, לרבות המחצית השניה שתוסדר תוך 20 יום מהיום) ושכ"ט עו"ד בסך 2,090 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ו אדר תש"פ, 22 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.