פסק דין

א. כללי

1. לפני תביעה כספית אשר הוגשה בגין הוצאות הריסה של בנייה בלתי חוקית.

2. לטענת התובעת, הנתבע אחראי לביצוע עבודות בניה בלתי חוקית, במבנה הנמצא בצור באהר בירושלים.

3. התובעת ביצעה צו הריסה מנהלי מאחר שהנתבע, או מי מטעמו, בנה מבנה אשר בעניינו ניתן צו הריסה, אותו ביצעה התובעת בהוציאה סכום כסף גדול בגין ההריסה.

4. ביום 16.6.16 הוגשה בקשה ראשונה לראש העירייה למתן צו הריסה בגין בנייה שלא נבנתה כדין.

5. ביום 30.6.16 הוצא צו הריסה מנהלי ראשון לפי סעיף 238(א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה 1965. במועד מתן הצו, הבנייה הייתה בהתהוות: יציקת קירות בטון באורך כולל של כ-140 מטר.

6. צו ההריסה המנהלי הודבק על המבנה ביום 17.7.16. בצו נקבע, כי התובעת המוסמכת לבצע הצו, תהרוס את הבנייה הבלתי חוקית ותשית את ההוצאות על הבונה.

7. ביצוע הצווים אילצו את העירייה להוציא סכום בסך של 13,899ש"ח אותו שילמה לקבלן שהועסק מטעמה.

ב. טענות הצדדים

1. התובעת טוענת, כי משבצע הנתבע עבודות בנייה ללא היתר, ומשהוצאו צווים מנהליים ומשהעירייה שילמה כספים לקבלן מטעמה שיבצע את ההריסה, הרי שעל הנתבע לפצות את התובעת.

2. כן נטען על ידי התובעת, כי הנתבע הפר חובות חקוקות מדיני התכנון הבניה ובין היתר סעיפים 145, 204, 212, 211, 213 לחוק התכנון הבנייה וכן חובות חקוקות בדין העונשין - התשל"ז 1977 ובכך פגע בסדר הציבורי והסב לתובעת נזקים. הנתבע, לכל הפחות, התרשל במעשיו ובמחדליו.

3. כמו כן, נטען על ידי התובעת, כי על הנתבע להשיב כספים שהוצאו מהקופה הציבורית וזאת מתוקף חוק עשיית עושר ולא במשפט.

4. התובעת טוענת כי הוצאות ההריסה שולמו מהקופה הציבורית. עלות ההריסה הכוללת הייתה 13,899 ₪. סכום זה צריך הנתבע להשיב לתובעת.

5. הנתבע מנגד, בכתב הגנתו, טען כי מעולם לא היה בעל הזכויות בנכס, או האחראי לביצוע העבודות. כמו כן, מעולם לא התקיימה כל זיקה בין הנתבע לנכס המתואר.

6. כן נטען על ידי הנתבע בכתב ההגנה, כי מעולם לא ביצע בנייה בנכס והוא מכחיש את כל העובדות המפורטות בכתב התביעה.

7. כמו כן, נטען בכתב ההגנה התביעה אינה מגלה שום עילה כנגד הנתבע. לטענת התובע התביעה אינה מפרטת כל עילת תביעה נגדו והיא נעדרת ביסוס משפטי לחייב את הנתבע בסכומים גבוהים, כפי שנתבעו.

ג. הכרעה

1. המקור לביצוע הריסה טמון בסעיף 238א' לחוק. במסגרת רע"פ 5584/03 מאיר פינטו ואח' נ' עיריית חיפה ואח', [פורסם בנבו], נאמר, כי סעיף זה מורה שיושב-ראש ועדה מקומית מוסמך לצוות כי בניין שנבנה שלא כדין "ייהרס, יפורק או יסולק".

2. הוראת החוק המסדירה את הוצאתם וביצועם של צווי הריסה מינהליים והפיקוח על תהליך זה מעוגנת בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, המורה כך:

"(א) הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק"

הנה כי כן הסמכות לצוות על הריסת בניין שנבנה ללא היתר או בסטיה מתכנית נתונה לראש הועדה המקומית.

3. יצוין, כי תיקון 116 החליף את פרק י' לחוק התכנון והבניה ועוסק באכיפה ובעונשין בתחום עבירות תכנון ובנייה. תיקון 116 קבע שורת סעדים מסוג אכיפה מינהלית, ביניהם צו ההריסה המינהלי. במסגרת התיקון, בוטל סעיף 238 הנ"ל וסעיף 221 , לאחר תיקון 116, הוא שהחליף את סעיף 238.

4. סעיף 221 לחוק התכנון והבניה מסמיך שלושה גורמים להוציא צו הריסה מינהלי בגין בנייה אסורה. מדובר ברשימה סגורה של גורמים מוסמכים: מנהל היחידה הארצית לאכיפה – היא היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה במשרד האוצר, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה (כהגדרתם בסעיף 203 לחוק התכנון והבנייה). הנה כי כן, יושב ראש ועדה מקומית מוסמך להוציא צו הריסה מנהלי.

5. ההלכה הפסוקה פירשה את תכליתו של סעיף 238א לחוק. נקבע, שטובת הציבור מחייבת שבנייה תיעשה רק לפי היתר. כדי למנוע בנייה ללא היתר, היקנה המחוקק סמכות זו של הריסה מינהלית (רע"פ 6034/99 כהן נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נד(1) 438, 446 (2000)).

6. הוצאות צו ההריסה מוטלות על הבונה מבנה בלתי חוקי . כך נאמר בעניין ע"א (נצרת) 1305-09-13 עינאד חמדאן נ' ועדה מקומית לתכנון מבוא העמקים [פורסם בנבו] (להלן: "פס"ד חמדאן"):

"סעיף 245 קובע הוראה כללית באשר לחיוב בהוצאות ביצוע צווי ההריסה השיפוטיים: "הוראות סעיפים 211 ו-213 בדבר גביית הוצאות הריסה יחולו על הריסה לפי סעיף 241, בשינויים המחוייבים לפי הענין". העקרון המנחה כאן הוא כי ביחס לצווים שיפוטיים קיימת ביקורת מיידית של בית המשפט, העוסק בצווים אלה, בטרם ביצוע פעולות ההריסה על ידי הרשות. ביחס לצווים אלה, שכולם נעשו תחת שבט ביקורתו של בית המשפט, קובעים סעיפים 211 ו- 213 כי בית המשפט הוא שיקבע את שיעור ההוצאות.

הוצאות אלה תגבנה בהליך אזרחי, כלשון סעיף 211[א]"

7. במסגרת פס"ד חמדאן נאמר, כי המקור החוקי לחיוב בהוצאות הריסת מבנה בלתי חוקי, נובע מהכלל "אין חוטא נשכר" וכן מהחוק עשיית עושר ולא במשפט:

" איני סבור כי העדרה של הוראות שיפוי לעניין זה בסעיף 238א' יחשב משום "הסדר שלילי". שכן, העיקרון המנחה כאן הוא שאין ליתן לחוטא לצאת נשכר. לטעמי, אף אין מקום להשית על הציבור כולו את תוצאות חטאיו של עבריין תכנון ובניה. העדר הוראת שיפוי לעניין זה יכול ותחשב, לכל היותר, כלקונה, אשר מן הדין למלאה בתוכן על פי הוראות הדין הכללי ובכך להלום את כוונת המחוקק ורוחו של החוק. לעניין זה סבורני, כי אכן ניתן למצוא מענה לחוסר בהוראת שיפוי, על פי דין חובת ההשבה הכללית שעל פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ז – 1979 או על פי ההוראה הפרטנית בסעיף 5 לחוק זה, הקובעת את דין הפועל לשמירת עניין הזולת – (ראה לעניין זה פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' מהדורה 2, 1998 בעמוד 83, וכן בפרק 17 לעניינו השבה מחמת "שאין חוטא יוצא נשכר" – שם החל מעמוד 594)."

8. טענתו העיקרית של הנתבע היא כי לו לנתבע אין קשר למבנה נשוא הדיון שנהרס על ידי העירייה וכי הוא לא נטל חלק בבנייה הנטענת. הנה כי כן, המחלוקת העיקרית הינה באשר לזהות מבצע הבנייה הבלתי חוקית. בעוד שהעירייה טוענת כי הנתבע הוא מבצע הבנייה הבלתי חוקית, טוען הנתבע שאין לו כל קשר לבנייה זו.

9. לאחר עיון בראיות שהוצגו אני סבור כי הנתבע הוא זה שביצע את הבנייה הבלתי חוקית. להלן אפרט ואנמק קביעה זו;

10. להלן עדות ירון אליאס נציג הוועדה המקומית מיום 7.12.20:

"ש. באיזה תאריך נעשתה ההריסה

ת. כתוב בתצהיר, בוצע ב-19.7.16.

ש. בסעיף 6 לתצהירך אתה אומר... מי יכול לאשר שהוא ראה חוץ ממך שהוא ראה את השטח

ת. יש לי צילום של ת"ז של הנתבע, לא מצאתי אותה ברחוב ולאחר שהוא הזדהה בפני וטען שהגדר שנבנתה היא שלו. אציין שלא היו אזרחים נוספים בזמן ההריסה.

ש. אתה ביקשת ת"ז ממנו והוא נתן לך

ת. ברגע שהוא טען שהיא שלו ביקשתי ת"ז, לא הייתי מבקש ממנו אם הוא לא היה קשור לעבירת בניה.

ש. אז אתה לא שוטר ובקשת ממנו ת"ז.

ת. יש לי סמכות כמפקח וכאוכף חוק חוץ מזה לא דרשתי בכוח אמרתי לו שאם זה שלך תזדהה בפני כדי שאני אדע מול מי אני מדבר.

ש. אתה זוכר בפרטי פרטים מ-2016

ת. כן, אני זוכר גם יותר רחוק

ש. לא היה שוטר איתך שביקש ת"ז שלו

ת. יכול להיות שביקשו אחרים, אני לא זוכר.

ש. יכול להיות גם שכל אחד יעבור שם, יגיד שהוא הבעלים של הגדר ותבקש ממנו ת"ז

ת. אם הוא הגיע לאתר הזה, לאתר שומם, ואמר שזה שלו אז זכותי לקחת ת"ז. אין לי סמכות לקחת ת"ז אם בנאדם לא קושר את עצמו למקום ההריסה."

11. להלן עדות השוטר דוד כהן מיום 7.12.20:

"ש. הנתבע היה שם?

ת. כן

ש. הוא היה לבד?

ת. כן

ש. מי ביקש ממנו ת"ז

ת. שוטרי מגב שהיו בחסימה. הוא הציג עצמו כבעלים, מזהים אותו, אני נציג של יחידת ההריסות. ברגע שמגיע אדם, מזהה את עצמו כבעל הנכס, קוראים לי ולירון אני מבקש ת"ז רושמים את הפרטים שלו וזהו.

ש. בסעיף 3 לתצהירך מה אתה רושם?

ת. מקריא מתוך התצהיר. אני מחזיק גם את הצו המקורי

ש. שחתמת על התצהיר הזה מתי זה היה?

ת. יש תאריך, 30.10.19

ש. בסעיף 3 ב-30.20.19 היכן נחתם התצהיר?

ת. במשרד בעיריית ירושלים.

ש. ואתה לא קראת מה שכתוב למטה?"

12. להלן עדות הנתבע מיום 7.12.20:

"ש. תאשר לי שבעת ביצוע ההריסה נכחת במקום

ת. לא.

ש. פרוטוקול מיום 27.10.19, הוא טען בפני בימ"ש כי הוא נכח במקום

ת. בעת נסיעתי לעבודה היו שוטרי מג"ב שחסמו את הדרך משני הצדדים.

ש. אתה הלכת לעבודה באותו היום ועצרו אותך?

ת. יצאתי לעבודה בשש וחצי וכשהגעתי לשם לאחר חצי שעה הצבא עצר אותי, הוא אמר להם שהוא רוצה לעבור לעבודה, משמר הגבול לקח את התעודה והלך

ש. בשש וחצי בבוקר?

ת. כן.

ש. האם אתה יודע של מי הגדר הזו?

ת. לא. "

13. בדיון מקדמי העיד הנתבע כך:

" שמי הוא אבו כף איברהים. אני מדבר מעט עברית. לשאלת בית המשפט אם המקום שנהרס שייך לי אני משיב שלא אלא למשפחה הגדולה אבו כף. אבו כף נהרס לו הבית, לשאלת בית המשפט מה שמו הפרטי של אבו כף אני משיב שאיני יודע, אני גר רחוק משם בערך 4-5 קילומטר משם. לשאלת בית המשפט מה עשיתי במקום אני משיב ששום דבר, אני הלכתי למחסום. סוגרים את הדרך, ביקשתי לפתוח את הדרך עברתי שם ב 7 בבוקר ואמרו לי לא, צעקתי על השוטר הוא לקח ממני תעודת זהות והלך. אני גרתי בבית שלי ליד קיבוץ רמת רחל. אני גר בצור באכר. זה כפר גדול."

14. המחלוקת בענייננו היא מחלוקת עובדתית. במצב כזה נדרשת הערכאה הדיונית "לשקול גרסה מול גרסה ולקבוע איזה מהן אמינה יותר בעיניו" (ע"א 11100/02 רונן חצור נ' ניסים דותן, פורסם בנבו, ניתן ביום 16.2.04). לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על מכלול הראיות שהוצגו לי, אני נוטה לקבל כגרסה אמינה את גרסת התובעת, שכן מדובר בגרסה עקבית הגיונית ומבוססת ולהעדיפה על פני גרסת הנתבע, אותה מצאתי גרסה שעליה לא ניתן לסמוך. להלן אפרט נימוקיי לכך;

15. ראשית, אני נותן אמון בעדותו של נציג התובעת ירון אליאס ולפיה " יש לי צילום של ת"ז של הנתבע, לא מצאתי אותה ברחוב ולאחר שהוא הזדהה בפני וטען שהגדר שנבנתה היא שלו. אציין שלא היו אזרחים נוספים בזמן ההריסה". לפי עדותו של אליאס הנתבע הזדהה בפניו וטען כי הגדר שנהרסה היא שלו. כמו כן, אני מאמין לעדותו של אליאס ולפיה במקום ההריסה לא היו אזרחים נוספים. כלומר יש להניח שהנתבע שהה במקום בהינתן העניין שהוא זה שבנה וההריסה נגעה אליו מאד.

16. שנית, אני נותן אמון בעדותו של השוטר דודו כהן ולפיה הנתבע שהה במקום ההריסה. כמו כן אני נותן אמון בגרסתו ולפיה:

" שוטרי מגב שהיו בחסימה. הוא הציג עצמו כבעלים, מזהים אותו, אני נציג של יחידת ההריסות. ברגע שמגיע אדם, מזהה את עצמו כבעל הנכס, קוראים לי ולירון אני מבקש ת"ז רושמים את הפרטים שלו וזהו."

17. עדותו של הנתבע לעומת זאת לא הייתה קוהרנטית ונסתרה על ידו, מקום שבמסגרת הדיון המקדמי טען שנכח במקום ההריסה ובדיון ההוכחות טען שלא נכח במקום ההריסה. ככלל, אני סבור שיש לקבוע כממצא עובדתי שהנתבע ביצע את העבודות המיוחסות לו ובעת ההריסה נכח במקום כיוון שהיה לו עניין אישי בתוצאות ההריסה.

18. מכל המקובץ, דין התביעה להתקבל. הנתבע ישלם לתובעת סך של 13,899 ש"ח, אשר יישא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך של 7,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 20 יום מהיום.

ניתן היום, כ' אדר תשפ"א, 04 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.