1. התובע, יליד שנת 1950, נהג אמבולנס וחובש במגן דוד אדום (להלן: "מד"א") בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הגיש לנתבע תביעה להכיר בליקוי ממנו הוא סובל בכתף שמאל כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") וזאת על דרך המיקרוטראומה.

הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 13.6.18, בין היתר, מהנימוק שלא הוכח קיום אירוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי העבודה ואשר הביאו לכאבים בכתף שמאל.

מכאן, התביעה שלפנינו.

2. התובע, הגיש כתב תביעה בו ביקש לבטל את החלטת הנתבע.

הנתבע הגיש כתב הגנה בו חזר על האמור במכתב הדחיה.

ביום 16.1.19 התקיים דיון מוקדם, במהלכו הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות אשר על כן ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירים והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

3. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

הנתבע הגיש את הודעת התובע לחוקר הנתבע.

בישיבת ההוכחות מיום 15.5.19 נשמעה עדותו של התובע.

תמצית טענות הצדדים

4. התובע טען בכתב התיעה, כי במסגרת עבודתו הוא מרים אלונקות עם חולים אל האמבולנס ומהאמבולנס, לרבות נשיאה וטלטול של משא, מספר רב של פעמים ביום ולאורך כ-40 שנים; משנת 1983 ועד חודש 8/1990 – כמתנדב, ואחר כך כעובד עד לפרישתו מהעבודה ביום 1.5.17.

עבודתו זו של התובע, גרמה לנזק לכתפו הימנית, ובגין כך הוגשה תביעה לנתבע, שהכיר בפגיעה כתאונת עבודה.

כתוצאה מהפגיעה בכתף הימנית הועבר עומס העבודה לכתף שמאל, דבר שהאיץ את הפגיעה בה עד כדי הצורך לעבור ניתוח.

לשיטת התובע, לא ברור מדוע כתף אחת הוכרה במנגנון תאונתי בעוד "אחותה התאומה" (כך בלשון כתב התביעה – מ.ק), כתף שמאל, באותן נסיבות מזיקות – סורבה. זאת ועוד, טענת הנתבע לפיה הנזק הינו תולדה של מחלה טבעית או גורם שאינו קשור במאמצים בעבודה, מתעלמת מתנאי העבודה ומפוטנציאל הנזק לכתף שמאל הטמון בה. ודוק, המדובר בהחלטה שרירותית של הנתבע, שאין מאחוריה ממש.

לפיכך, יש לקבל את התביעה ולקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובע בכתף שמאל לבין תנאי עבודתו, לפי תורת המיקרוטראומה.

5. הנתבע טען בכתב ההגנה, כי לתובע לא אירעה פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק; לתובע לא אירע אירוע תאונתי ו/או אין ספור אירועים תאונתיים חוזרים ונשנים, הדומים במהותם, היכולים להוות תשתית עובדתית למיקרוטראומה; אין כל קשר סיבתי בין הליקוי ממנו סובל התובע בכתף שמאל לבין תנאי עבודתו; הליקוי ממנו סובל התובע בכתף שמאל הינו תוצאה של גורמים תחלואתיים טבעיים, שאינם קשורים לתנאי העבודה; לחילופין, השפעת תנאי העבודה (הנטענים והמוכחשים) על הופעת הליקוי פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמים אחרים.

הנתבע הוסיף וציין, כי אכן בעבר הוכרה הפגיעה בכתפו הימנית של התובע כתאונת עבודה, אולם מנגנון הפגיעה אשר גרם לליקוי בכתף ימין היה אירוע תאונתי ספציפי מיום 28.9.12 ולא על פי תורת המיקרוטראומה כפי שנטען בתביעה להכרה בליקוי שבכתף שמאל.

לפיכך, יש לדחות את התביעה.

המסגרת הנורמטיבית

6. סעיף 79 לחוק מגדיר פגיעה בעבודה כתאונת עבודה או מחלת מקצוע.

7. כבר נקבע כי הכרה בפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה מחייבת הוכחה של שלושה יסודות:

"הראשון, תשתית עובדתית של ביצוע תנועות חוזרות ונשנות; השני, קיומו של קשר סיבתי בין התנועות לבין הליקוי הגופני מושא התביעה; השלישי, קביעה שלפיה כל אחת מאותן תנועות גרמה לפגיעה זעירה המצטברת יחדיו לכדי ליקוי גופני. רק משהוכחה התשתית העובדתית יועבר עניינו של המבוטח למומחה-יועץ-רפואי לבחינת הקשר הסיבתי (היסוד השני) ומנגנון הפגיעה (יסוד השלישי)" (עב"ל (ארצי) 57714-11-12 המוסד לביטוח לאומי – אסתר נוח (22.12.14).

8. עוד נקבע בפסיקה, באשר לתנועות החוזרות ונשנות כי "התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא "זהות במהותן" כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר בגוף". כמו כן, על התנועות לחזור ולהישנות "בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע" (עב"ל (ארצי) 313/97 המוסד לביטוח לאומי - יניב, פד"ע לה 523, 533 (2000). עוד הובהר בפסיקה כי תדירותן של התנועות "אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, קרי ברציפות וללא הפסקות ביניהן, וניתן לבודד פעולות אילו אצל המבוטח ממכלול הפעולות שהוא מבצע במהלך יום עבודתו" (עב"ל (ארצי) 465/07 עופר יהודאי – המוסד לביטוח לאומי (20.12.07)). כמו כן נקבע כי "יש לאבחן בין פעילות חוזרת על עצמה הכוללת מספר רב של תנועות לבין התנועות המרכיבות אותה" (עב"ל (ארצי) 1012/00 אלי שבח - המוסד לביטוח לאומי (28.7.02). דהיינו, פעולות אשר חוזרות על עצמן במהלך יום העבודה, אך מורכבות מתנועות מגוונות, המבוצעות על פי סדר משתנה בהתאם לצרכי העבודה, אינן מהוות רצף של תנועות חוזרות ונשנות הדומות זו לזו המבוצעות במהלך יום העבודה (פרשת שבח בפסקה 6(ד); עב"ל (ארצי) 703-05-13 גלינה אודוביצ'נקו -המוסד לביטוח לאומי (5.3.15).

עם זאת, הובהר כי במקרה של עבודה מגוונת שבה ניתן לאבחן ולבודד תנועת גוף של מבוטח המבוצעת ברצף על פני פרק או פרקי זמן משמעותיים מתקיימת תשתית עובדתית מספקת לעילת המיקרוטראומה (עב"ל (ארצי) 90/06 אמנון כובש – המוסד לביטוח לאומי (17.8.06); עב"ל (ארצי) פנינה ישראל – המוסד לביטוח לאומי (3.12.15).

על כל אלה יש להוסיף ולהזכיר כי בהיותה של העבודה עבודה קשה המחייבת מאמץ פיסי, אין די כדי לענות על התנאים להכרה במסגרת תורת המיקרוטראומה.

(ראו עב"ל 46178-03-14 פלונית – המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 26.9.16).

השאלה המתעוררת בהליך

9. האם הפעולות שביצע התובע במהלך עבודתו מקימות תשתית עובדתית למיקרוטראומה בכתף שמאל?

פתח דבר

10. התובע טען בכתב התביעה כדלקמן:

"לפני כ-5 שנים הוגשה תביעה דומה לגבי כתפו הימנית של מערער זה...

...לא ניתנה שום סיבה – מה יום מיומיים? מדוע כתף אחת מוכרת במנגנון תאונתי, ואחותה התאומה באותן נסיבות מזיקות – מסורבת".

זה המקום להבהיר, כבר בתחילת דברינו, כי קיים שוני בין תביעתו של התובע משנת 2012 באשר לכתף ימין לבין התביעה הנוכחית באשר לכתף שמאל, וכי אין המדובר בתביעות "דומות" ו"באותן נסיבות", כלשונו של התובע. בעוד שמנגנון הפגיעה אשר גרם לליקוי בכתף ימין היה אירוע ספציפי מיום 28.9.12, הרי שבעניינינו, עסקינן בתביעה להכרה בליקוי בכתף שמאל על פי תורת המיקרוטראומה. לפיכך, ההשוואה שביקש התובע לערוך בין הפגיעות בכתפיים איננה רלוונטית ובוודאי שאין בה כדי לגזור גזירה שווה בניהן.

דיון והכרעה

11. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות וטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להניח תשתית עובדתית מתאימה לפגיעה לפי תורת המיקרוטראומה בכל הקשור לפגיעה בכתף שמאל, כפי שעוד נפרט בהמשך.

12. מתצהירו של התובע עולה כי עבודתו כללה פינוי מטופלים עם אלונקה 3-7 פעמים במשמרת, כאשר הוא עבד 6-7 משמרות בשבוע (ראו ע' 1 ש' 2 להודעת התובע וכן ע' 6 ש' 12-14 לפרוטוקול).

13. התובע פירט בתצהירו את הפעולות שביצע לצורך פינוי מטופלים, כדלקמן:

הגעה לבית המטופל עם האלונקה וציוד נלווה (למען בהירות התמונה נציין שהתובע העיד כי "את המיטה אני לא יכול לקחת זה רק אם זה קרקע, מביאים את החולה עם הכיסא לאמבולנס, יש כיסא מתקפל" – ראו ע' 11 ש' 9-11 לפרוטוקול);

הרמתו על אלונקה או כיסא מיוחד וירידה במדרגות הבניין;

הכנסת האלונקה עם המטופל לתוך האמבולנס;

הסעתו לבית החולים והעברתו בתוך האלונקה לבית החולים.

14. מפאת חשיבות הדברים, נפרט יותר באשר לאופי העבודה.

בהודעתו לחוקר, התובע ציין כי אופי עבודתו כולל שהייה בתחנת מד"א ויציאה לקריאות לפי הצורך כאשר פעילותו מתמצית בנהיגה והרמת הציוד הרפואי כולל המטופל (ראו ע' 1 ש' 13-21 להודעת התובע).

בהמשך הודעתו התייחס התובע למשקלים שהרים ולאופי העבודה כדלקמן:

"..כל הציוד נמצא באמבולנס ואז מגיע למקרה ואני קבוע יורד עם תיק "אמבו" ששוקל כ-10 ק"ג ושם על הכתף עם רצועה + בלון חמצן נייד ששוקל גם 8-10 ק"ג ומחזיק אותו או ביד או עם רצועה על הכתף אין משהו קבוע ויש כיסא מתקפל ששוקל 10-12 ק"ג ועם זה מגיע לחולה שנמצא מרחק כמה דק' ממני כולל עלייה במדרגות עם כל הציוד ואז בשטח מטפל בחולה או שחוזר לאמבולנס ללא החולה או ששם אותו בכיסא ולוקח אותו לאמבולנס או מוליך אותו עם הכיסא או שלכיסא יש ידיות נשיאה ואז מרים יחד עם עוד מישהו זה בדרך כלל שהיו מדרגות ללא מעלית ואז מוציא המיטה שבתוך האמבולנס ומעביר החולה למיטה ואז להרים ולדחוף פנימה את המיטה לאמבולנס, זה שעבדתי באמבולנס הלבן שזה 70% מעבודתי ויש גם את הנט"ן ששם בנוסף למה שמרים יש עוד תיק שנקרא "איי-בי" ששוקל 20 ק"ג ואו שאני מרים או שהפרמדיק מרים ויש גם מוניטור ששוקל 10 ק"ג אבל בנט"ן עוד מישהו היה מרים איתי, גם בלבן היה איתי עוד מישהו שמרים יחד איתי ולפעמים גם יצא לי לבד להרים הכל" (ההדגשות אינן במקור – מ.ק) (ראו ע' 4 ש' 89-101 להודעת התובע).

התובע הוסיף בתצהירו כי משקל המטופלים נע בין 70-100 ק"ג, וכי ב-10 השנים הראשונות בתפקיד, הפינוי נעשה על ידו ללא כל עזרה של אדם אחר.

15. עד כאן גרסתו העובדתית של התובע, אשר די בה, כבר בשלב זה כדי לקבוע כי גם אם היינו מקבלים את גרסתו במלואה, ולא כך קבענו, הרי שלא היה בכך כדי להצדיק מינוי מומחה. ונסביר.

התרשמנו שהתובע ביצע פעולות מגוונות, תוך הרמת משקלים שונים שדרשו מאמץ שונה, בפרקי זמן שונים ומבלי ליצור רצף של פעולות חוזרות ונשנות הדומות במהותן. כך, כמות הפינויים השתנתה מידי יום (בין 3-7 פינויים בסה"כ), פעילות התובע כללה זמני שהייה בתחנה, נהיגה, הרמת ציוד מגוון בדרכים שונות (ביד או ברצועה על הכתף) במשקלים שונים ותוך קבלת סיוע מחבר צוות נוסף (בהתאם להודעתו, התובע הרים את הציוד לבדו רק "לפעמים"). כך גם הפעילות בשטח עצמה הייתה מגוונת וכללה טיפול בשטח במטופל או חזרה לאמבולנס ללא המטופל או העברת המטופל לכיסא ושינועו לאמבולנס כאשר גם כאן לעיתים המטופל הובל בכיסא (באמצעות הגלגלים וללא הרמה) ולעיתים כשהיו מדרגות ללא מעלית המטופל הורם בכיסא בסיוע של אדם נוסף, עם ההגעה לאמבולנס התובע או חבר הצוות הנוסף היו מוציאים את המיטה, מעבירים את המטופל למיטה ודוחפים את המיטה לאמבולנס.

לדידנו, ובהתאם להלכה הפסוקה עליה עמדנו לעיל, ובשים לב לכך שאלמנט הרציפות אינו מתקיים הרי שדי באמור עד כאן כדי לדחות את התביעה. בהקשר זה יש להדגיש כי , בין כל הרמה להרמה של כיסא הגלגלים היה זמן נסיעה לבית החולים ולפעמים זמן המתנה בתחנה אשר קטעו את הרצף. בנוסף, הורדת כיסא מספר פעמים מצומצם בנסיבות שתיארנו, לזמן מצומצם ביותר, כמו גם יתר הפעולות המגוונות שהתובע ביצע, אינן מקימות תשתית מתאימה למיקרוטראומה.

16. אם לא די בכל שציינו עד כה, נידרש להלן ליתר טיעוני הצדדים ולנימוקים שיש בהם כדי לתמוך במסקנה אליה הגענו:

א. תקופת העבודה - התובע ציין בתצהירו כי התנדב במד"א בשנים 1983-1990, אולם לא המציא על כך שום אישור רשמי. יתרה מכך, ברישומי הנתבע התובע דווח כעובד החל משנת 1990. כך גם, באישור המעסיק מיום 12.12.15 לא צוינה כל תקופת התנדבות.

יוצא אפוא, שהתובע לא הציג ראיה כלשהי באשר לתקופת ההתנדבות ובחר שלא להעיד עדים מטעמו בעניין זה. ב"כ התובע ציין כי "האחראי עליו במד"א זה בחור בשם יואב, לא ביקשתי שהוא יגיע כי לא נראה שיש מחלוקת לגבי הנסיבות. אבל גם אם הייתי מבקש יש כאן מניעה כי הוא קרוב רחוק של התובע, הוא לא עסק בגלל זה, אבל הוא בא אחריו ונהיה מנהל. זה די ברור. ......" (ראו ע' 12 ש' 1-4 לפרוטוקול).

הנה כי כן, מאחר שסברתו של התובע לפיה "לא נראה שיש מחלוקת לגבי הנסיבות" התבררה כלא נכונה, הרי שלא שוכנענו במידה מספקת שהתובע התנדב במד"א משך כ-7 שנים. כך גם, בהודעתו לחוקר, התובע לא ציין את דבר התנדבותו ואף ציין כי עבד במד"א 27 שנים בלבד (ראו ע' 1 ש' 5-6 להודעת התובע).

לפיכך, תקופת העבודה עליה נסמך התובע קצרה מזו שהוכחה בפועל. לכך יש משמעות בהינתן שהתובע טען בסיכומיו כי ב- 10 השנים הראשונות הוא עבד לבד וללא מלווה. יתרה מכך, התובע העיד כי התנדבותו הייתה במשך "פעמיים שלוש בחודש" (ראו ע' 7 ש' 27 לפרוטוקול), כך שבנסיבות העניין, גם לו שוכנענו שאכן התנדב באותן שנים, הרי שבכל מקרה, תדירות ההתנדבות הנטענת איננה יכולה, כשלעצמה, להוות בסיס לתשתית עובדתית המתאימה למיקרוטראומה.

ב. האם התובע עבד לבד? – כאמור, התובע טען בסיכומיו כי ב-10 השנים הראשונות הוא עבד לבד ללא מלווה. כפי שקבענו לעיל, אין בידינו לקבל טענה זו מאחר וגם לדידו של התובע הוא התנדב כ- 3 ימים בחודש, קרי ביצע עבודה שאינה מקימה תשתית מתאימה למיקרוטראומה. אולם, התובע טען לעבודה ללא מלווה גם בהמשך עבודתו. גם בטענה זו התובע לא שכנע אותנו.

התובע אישר בעדותו כי בדרך כלל ישנם מתנדבים במד"א, בעיקר בני נוער, שהצטרפו לקריאות (ראו ע' 6 ש' 20-21 לפרוטוקול). כך גם התובע נשאל כמה אנשים עבדו במשמרת (באמבולנס "לבן") ועל כך השיב: "1,2,3 זה משתנה ואין שום דבר קבוע" (ראו ע' 6 ש' 26-27 לפרוטוקול).

התובע העיד כי 70% מעבודתו הייתה באמבולנס "לבן" וכי 30% מעבודתו הייתה בנט"ן (ניידת טיפול נמרץ), כאשר בנט"ן ישנם 2 אנשי צוות, ועד לפני כ-8 שנים התלווה אליהם גם רופא (ראו ע' 7 ש' 12-17 לפרוטוקול).

התובע הוסיף, כי את הכיסא עם המטופל מרימים לפחות 2 אנשים (ראו ע' 8 ש' 13-14 לפרוטוקול).

זאת ועוד, התובע העיד כי המתנדבים עוזרים לו להוציא את המיטה מהאמבולנס. לשיטת התובע יש לו עזרה מ-2 בני נוער מתנדבים "אבל ילדה בת 16 כמה היא יכולה להרים" (ראו ע' 9 ש' 19-24 לפרוטוקול). ובהמשך: "בת שירות לא יכולה להרים במקומי, 2 בני נוער בערב לא יכולים לעשות במקומי אני נעזר בהם, הכל עובר לכתף שמאל" (ההדגשה אינה במקור – מ.ק).

התובע נשאל בעדותו באשר למספר הפעמים שלטענתו עבד בהם לבד, וכך השיב: "לפעמים פעמיים בשבוע מכיוון שבנות השירות לאומי עשו עוד כמה דברים, פעם היו במשרד" (ראו ע' 7 ש' 3-4 לפרוטוקול). התובע לא הוכיח טענתו זו ואף לא הסביר הכיצד בדיוק ניתן להרים ציוד וכיסא עם מטופל ללא כל סיוע.

מכל המקובץ לעיל, שוכנענו שעבודתו של התובע לוותה על ידי מתנדבים ו/או אנשי צוות נוספים שהתלוו אליו לאורך שנות עבודתו, ומכל מקום – התובע לא הצליח לשכנע אותנו אחרת.

כך גם לא שוכנענו שאותם מתנדבים/מתנדבות צעירים/ות לא סייעו בידי התובע להרים את הטעון הרמה. התובע העיד מפורשות, כי נעזר במתנדבים/ות – כך ולא אחרת.

תימוכין למסקנה אליה הגענו מצאנו דווקא בהודעתו של התובע שציין כאמור כי "בנט"ן עוד מישהו היה מרים איתי, גם בלבן היה איתי עוד מישהו שמרים יחד איתי ולפעמים גם יצא לי לבד להרים הכל" (ראו ע' 4 ש' 99-101 להודעת התובע – ההדגשה אינה במקור – מ.ק). מכאן, שגם לשיטת התובע, רק לפעמים, הוא לא זכה לסיוע נוסף.

התובע בחר, ושיקוליו עימו, להימנע מלהעיד עדים מטעמו שיש בכוחם לשפוך אור על סוגיה זו, ועל כן אין אלא להלין על עצמו בעניין זה. בהימנעו מהבאת ראיות חיצוניות בעניין, התובע לא הוכיח טענתו לפיה "לפעמים" הרים את כל הציוד והמטופלים לבדו, מה גם שהראיות בתיק מראות אחרת.

ג. התובע נקרא גם לקריאות בקומות קרקע - התובע העיד כי פינוי המטופלים נעשה בקומות קרקע ובבניינים ללא מעליות (ראו ע' 8 ש' 16 לפרוטוקול). לפיכך, הורדה והרמה של כיסא הגלגלים במדרגות, שגם כך מתבצעת על ידי שני אנשי צוות (ראו ע' 8 ש' 14 לפרוטוקול) – רלוונטית רק למצבים שבהם נדרש פינוי מבניין ללא מעלית. מכל מקום, התובע לא המציא כל ראיה התומכת בטענתו לפיה ברוב המקרים היה צריך לעלות מדרגות ולא העיד גורם כלשהו היכול לתמוך בטענתו.

ד. תדירות ומשך הפינוי - התובע נשאל בעדותו מהו פרק הזמן של כל פינוי וכמה זמן עובר בין פינוי אחד למשנהו. התובע השיב כי "זה משתנה, לפעמים בית חולים רוצים אותך לעוד מקרה ולפעמים יושבים בתחנה. אין שום דבר קבוע זה הכל לפי הצרכים" (ראו ע' 9 ש' 1-4 לפרוטוקול). כך שעבודת התובע, שכללה גם זמני המתנה בתחנה, לא הייתה עקבית ורציפה והשתנתה בהתאם לנסיבות ולצרכים בשטח.

ה. זמני הכנסת/הוצאת המטופל - התובע העיד כי לוקח לו כשנייה אחת להוציא את המיטה מהאמבולנס, אך עם מטופל זה יותר לאט – כדקה (ראו ע' 8 ש' 20-25 לפרוטוקול).

מעבר לגיוון בפעילות, נדגיש כי הזמנים האמורים, בתדירות עליה עמדנו לעיל, אינם מקימים תשתית מתאימה למיקרוטראומה. המדובר בפעולות זניחות ביחס ליום העבודה, ואין בהן רצף של פעולות חוזרות ונשנות.

17. נסכם ונדגיש, כי הפעולות שביצע התובע הן רבות, מגוונות ושונות בתדירות משתנה והן בוצעו בהתאם לצרכי העבודה. כאמור, מספר הפינויים שונה בין יום ליום, פרקי הזמן שעוברים בין הפינויים משתנים, בחלק מהפינויים התובע נדרש להרים את כיסא גלגלים כי יש מדרגות ובחלק מהמקרים אינו נדרש לכך כי הפינוי נעשה מהקרקע. גם במקרים שבהם התובע נדרש להרים את כיסא הגלגלים במדרגות, הרי שמספרי המדרגות בכל פעם משתנים ומשקלי המטופלים שונים. לא מצאנו בפעולותיו של התובע כדי להקים רצף של פעולות חוזרות ונשנות הדומות במהותן.

עוד נדגיש כי אין חולק שעבודתו של התובע הייתה כרוכה במאמצים פיזיים לעיתים לא פשוטים, אך כאמור לא שוכנענו כי יש בה כדי לבסס תשתית למיקרוטראומה.

18. בטרם נעילה נתייחס בקצרה לפסק הדין אליו הפנה התובע בסיכומיו, תיק ב"ל 27544-08-12 מחמוד אדריס נ' המוסד לביטוח לאומי (6.4.14). שם דובר על צעיר שעבד בהתקנת דודי שמש כ-3 חודשים ופגיעתו הוכרה על פי תורת המיקרוטראומה. הנסיבות שם, לרבות מבחינת תדירויות, רצף ומשקלים – שונות מהמקרה שלפנינו.

הנתבע צירף אף הוא פסיקה, הרלוונטית לענייננו, שם דחה בית הדין הארצי ערעורו של כבאי ונקבע שאין תשתית למיקרוטראומה בעניינו, בין היתר, כי לא היה רצף בין הפעולות. שם נקבע:

"גם אם עבודתו של המערער הייתה כרוכה בהרמה והתכופפות בעת הרמת משא כבד, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שבין פעולת הרמה אחת לשנייה חלה הפסקה שבה ביצע המערער פעולות אחרות, והיו פרקי זמן משמעותיים שבהם כלל לא בוצעה תנועת ההרמה וההתכופפות, כגון באימון או בפעולה בשטח שדרשה ביצוע סוג אחר של פעולה לאורך זמן" (ראו עב"ל (ארצי ) 1457-05-16 דרור קפורי - המוסד לביטוח לאומי (24.1.18).

סיכום

19. לאור כל האמור לעיל, משלא הוכיח התובע קיומה של תשתית עובדתית מתאימה למיקרוטראומה, אין מקום למינוי מומחה רפואי.

על כן, דין התביעה להידחות.

מאחר ומדובר בתובענה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

20. כל אחד מהצדדים רשאי להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלתו.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ט, (08 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.