1. לפני תביעה להשבת כספים ששילם התובע לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), חברה להשכרת רכב, לפי הסכם שכירות רכב, מיום 3.5.2018 (להלן: "ההסכם"). התובע טען לטעות והטעייה בכריתת ההסכם. לחילופין טען לחוסר תום לב של הנתבעת באכיפתו.

2. אין מחלוקת, כי במועד הנ"ל הגיעו לסניף הנתבעת בנס-ציונה, התובע והנתבעת 2 (להלן: "מיכל"), על מנת לשכור רכב מהנתבעת. אין חולק, שהתובע חתם על מסמכים, מבלי לקרוא אותם. כמו כן אין מחלוקת כי באותו מועד מיכל קיבלה את הרכב לשימושה.

3. על פניו, בהתאם להסכם שצירף התובע לכתב התביעה המתוקן, תקופת השכירות הינה מיום 3.5.2018 ועד 1.8.2018. הרכב לא הוחזר בתום התקופה, אלא נתפס ע"י הנתבעת לאחר כשבועיים.

הצדדים חלוקים בשאלה מתי פנה התובע לנתבעת ודרש ממנה לתפוס את הרכב, נוכח טענתו לגנבתו בידי מיכל.

4. התובע הודה בחקירתו הנגדית שהכיר את מיכל בצ'ט באינטרנט, כחודש לפני כריתת החוזה, ופגש בה לראשונה באותו היום. הוא מודה כי הסכים לסייע לה ולשכור את הרכב עבורה, לתקופה קצרה, אולם לשיטתו "נפל בפח". בדיעבד, התברר לו כי מדובר בנוכלת שהורשעה בפלילים, בין היתר בעבירות מרמה.

5. לטענת התובע, סוכם כי השכירות תארך שבועיים בלבד, כאשר לאחר מכן מיכל תחליף את פרטי כרטיס האשראי שלו בכרטיס האשראי שלה.

"ש. האם נכון שההתחייבות להשכרה הייתה לשלושה חודשים?

ת. לא נכון. היא ביקשה ממני למשך שבועיים שאשכיר לה את הרכב ושהיא תחליף

את כרטיס האשראי שלי בשלב. שבועיים בלבד. גם גב' אורטל הייתה שם וגם

ליטל הייתה שם" (עמ' 5 שורות 14-16 לפרוטוקול).

אולם, מיד לאחר דברים אלה, אישר כי: "הסיכום הזה היה יומיים-שלושה לפני כן ואז שכרנו את הרכב. דיברנו על זה." (שם, שורות 21-22 לפרוטוקול).

6. מתברר כי הנתבעת לא הייתה שותפה להסכמה לכאורה בין התובע למיכל. אורטל קילימן, מנהלת סניף נס ציונה, שנכחה במעמד כריתת ההסכם לא ידעה על כך:

"ש. הוא מספר סיפור שמישהו רימתה אותו והיא אמרה לו שהיא רוצה לשכור רכב

לשבועיים והיא תביא את כרטיס האשראי שלה.

ת. הייתה התחייבות לשלושה חודשים מלכתחילה.

ש. הוא אומר שהוא לא ידע שהשכירות לשלושה חודשים, הוא אומר שלירז הייתה

בסניף ואמרו לו שזה לשבועיים.

ת. אני לא מכירה דבר כזה. אני מכירה התחייבות לשלושה חודשים".

(עמ' 10 שורות 27-32 לפרוטוקול).

לעומת זאת, בהסכם שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה המקורי, תקופת השכירות היא מיום 3.5.2018 ועד 3.6.2018 (נספח א' לכתב ההגנה המקורי).

7. לדברי אורטל, מי שנכחה בסניף בעת כריתת ההסכם היא אמילי. התובע, לעומת זאת, טען

כי יחד עם אורטל נכחו ליטל או לירז. עולה מעותק ההסכם שצורף לכתב ההגנה, כי הוא

נחתם בפני לירז בנד. משמע, הגם שעדות התובע כי לירז נכחה במעמד חתימת ההסכם,

נתמכת בסימוכין שצירפה דווקא הנתבעת, בעוד שטענתה של אורטל כי אמילי טיפלה

בהסכם אינה נתמכת במסמכים, התובע לא זימן את לירז להעיד, ללא מתן הסבר. הימנעות

זו מקימה את החזקה שגרסת לירז הייתה פועלת לחובת התובע.

8. משכך ובמלוא הכבוד, אין בכוחי לקבל כממצא עובדתי את טענתו של התובע, שהצדדים הסכימו על שכירות לשבועיים, מהנימוקים הבאים:

א. התובע העיד על הסכמה כזו כעדות יחידה של בעל דין שלא ניתן לבסס עליה ממצא מחייב.

ב. נוסף לכך, התובע סתר עצמו בעדותו כאשר תחילה טען שאורטל ולירז שמעו על

ההסכמה במעמד ההשכרה, אולם אחר כך סיפר שזה היה הסיכום בינו לבין מיכל

מס' ימים לפני שהגיעו לסניף.

ג. בהסכם השכירות, על שתי גרסאותיו, אין כל אזכור לתקופת שכירות בת שבועיים, או להחלפת פרטי כרטיס האשראי בין התובע לבין מיכל. התובע הודה שחתם על ההסכם בחתימה דיגיטלית אך לא קרא אותו לפני שחתם (עמ' 6 שורות 25-28 לפרוטוקול).

ד. התובע לא דרש מהנתבעת, אף לשיטתו, לבטל את הסכם השכירות, או לתפוס את

הרכב, לאחר שבועיים ממועד תחילת השכירות. העיון בתכתובת עם מיכל (נספח 2 לכתב התביעה המתוקן) מעלה שההתכתבות עמה החלה ביום 25.05.2018 והתובע לא מעלה בפניה את נושא השכרת הרכב לפני 29.05.2018. יתר על כן, התובע עצמו אינו מדייק בתקופת השכירות לה טען: באחת מתשובותיו למיכל הוא כותב: "ואת ביקשת שבועיים, נתתי לך 3" (עמ' 14 לכתב התביעה המתוקן, ש' 13 מלמעלה).

9. המסקנה היא, אפוא, כי אין בפניי יסוד לקבוע, כפי שמבקש התובע, שהנתבעת ידעה על הבנה לכאורה בינו לבין מיכל ביחס לתקופת השכירות. גם אם הייתה הבנה כזו, היא לא עוגנה בהסכם, ולא הוכח כי צוינה במעמד החתימה. לכן, סברתי שהתובע לא הוכיח כי הנתבעת הטעתה אותו במעמד כריתת ההסכם.

10. טען התובע כי נפל לכדי טעות בכריתת ההסכם, משסבר, לטענתו, שמדובר בשכירות למשך שבועיים בעוד שהשכירות הייתה למשך 3 חודשים. במלוא הכבוד, לא אוכל לקבל טענתו זו של התובע. ראשית, טענת התובע נסתרת מתוך עצמה כמו שפירטתי לעיל. שנית, התובע הודה שלא קרא את ההסכם בטרם חתם עליו:

"ש. אתה חתמת פיזית על הסכם?

ת. חתימה דיגיטאלית.

ש. אתה קראת על מה אתה חותם?

ת. לא.

ש. למה?

ת. לא יודע להגיד.

ש. העיסוק שלך רציני, אתה בן אדם מלומד?

ת. כן.

ש. מה מבחינתך חשבת? מה שאתה חותם מחייב אותך או לא?

ת. מחייב אותי, אבל שוב – מתוך הנחה שזה לשבועיים בלבד"

(עמ' 6 ש' 23-32 לפרוטוקול).

11. בנסיבות אלה, לטעמי התובע אינו יכול לטעון כי נקשר בחוזה עקב טעות. לו היה קורא את המסמכים עליהם חתם, היה לומד בנקל כי תקופת השכירות איננה של שבועיים ואף לא של שלושה שבועות. אני סבורה כי משעה שהתובע לא ידע מה כתוב בחוזה עליו חתם, אינו יכול לטעון כי טעה ביחס לתוכנו. נוסף לכך, עפ"י סע' 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "החוק"), על מנת שתקום לתובע זכות לבטל את החוזה מחמת טעות, יש להוכיח כי סביר שלולא הטעות לא היה התובע מתקשר בחוזה. התובע לא הוכיח זאת. ההיפך הוא הנכון. ניתן להיווכח מן התכתובת עם מיכל שסוגית תקופת השכירות לא הטרידה את התובע. הוא פונה למיכל בעניין הרכב כחודש לאחר השכרת הרכב, שואל אותה מה בכוונתה לעשות בקשר להחלפת כרטיס האשראי, וכשהיא מתחייבת להחליפו ביום שישי, הוא משיב: "לא בא בחשבון...כי החודש נגמר ביום חמישי" (עמ' 14 לכתב התביעה המתוקן, ש' 4-11 מלמעלה).

דהיינו, גם בתקשורת עם מיכל, לא עמד התובע על תקופת שכירות בת שבועיים, פנה לקראת סוף החודש וציין שחודש השכירות עומד להסתיים. התנהגותו זו מצביעה על כך שהיה מתקשר בהסכם גם לולא הטעות כביכול.

12. כזכור, טען התובע כי הנתבעת נהגה חוסר תום לב בקיום ההסכם.

אליבא גרסתו, פנה לנתבעת , מספר פעמים, בדרישה להשיב את הרכב לחזקתו או לחזקתה של הנתבעת, אולם הנתבעת התעלמה ממנו.

אין תימוכין בכתב לטענה כי פנה לנתבעת במהלך חודשים אלה. מכתביו של התובע לנתבעת הם מיום 22.7.18 - בקשה לקבל פרטי רכב והסכם שכירות, ומיום 2.8.18 - בקשתו לתפיסת הרכב (נספחים 5 לכתב התביעה המתוקן). שוב, העיון בתכתובת עם מיכל מעלה שביום 29.5.18 הוא מודיע לו על רצונו לבטל את כרטיס האשראי. הדבר מחזק את העובדה כי במהלך חודש מאי לא פנה לנתבעת.

13. באשר לחודש יוני, עלו מספר גרסאות. התובע ציין, במכתבו לנתבעת מיום 2.8.19, שביום

22.6.19 שוחח עם אורטל וביקש לאתר את הרכב ולהחזירו אליו. בבית המשפט העיד כי הדבר אירע ב- 26.6.18 יום הגשת התלונה במשטרה. לדבריו, באותו יום ניגש לסניף, שילם את החוב וביקש לתפוס את הרכב. לאחר שהוסבר לו כי הנתבעת לא תפעל לתפיסת הרכב – ניגש למשטרה והגיש את התלונה. יתר על כן, התובע ציין שקודם לביצוע התשלום ביטל את הוראת החיוב בכרטיס האשראי. כתוצאה מכך, אורטל פנתה אליו וביקשה שיפרע את החוב. התובע הוסיף: "שאכבד את כרטיס האשראי אחרת הם יתחילו בהליכים כנגדי ולא רציתי להגיע למצב של עיקולים אז שילמתי אבל בו זמנית ביקשתי לעצור את הרכב" (עמ' 7 ש' 16-19 לפרוט').

14. התובע אישר כי באותו הזמן חידש את פיקדון כרטיס האשראי המאפשר את המשך השכירות. שוב הוא מציין כי עשה זאת מתוך הנחה שהרכב ייתפס וכיון שלא רצה שינקטו נגדו הליכי גבייה. טענתו זו של התובע לא נסתרה. אורטל הודתה שהתובע ביקש ממנה לדאוג לתפיסת הרכב. לגרסתה, פנתה לקב"ט הנתבעת שערך ברור עם הלשכה המשפטית "ובגלל שהנהגת הייתה גם שוכרת של הרכב לא יכולנו לעצור את הרכב עד שיסתיים ההסכם". אורטל ציינה שהקב"ט העלה את האפשרות שהתובע יקבל צו שיפוטי, והדברים הוסברו לתובע (עמ' 11 ש' 1-8 לפרוט').

15. לאור האמור, אני נותנת אמון בגרסת התובע, המשתלבת אף בעדותה של אורטל ועולה גם מתוך מכתבו לנתבעת, כי לפחות ביום 26.6.18 פנה התובע לנתבעת וביקש כי תפעיל את התנאי בהסכם המאפשר לה לתפוס חזקה ברכב. הדברים מתיישבים גם עם עדותה של אורטל ביחס לחידוש כרטיס האשראי: "הכרטיס היה תקף עד ליום 23.6, כעבור כמה ימים הוא הגיע אלינו עם כרטיס אשראי חדש לאחר שיצרנו איתו קשר".

16. נשאלת השאלה, אם תשובתה הנ"ל של הנתבעת והימנעותה מהפעלת הזכות הנתונה לה בהסכם לתפוס את החזקה ברכב, מתיישבת עם חובתה להתנהגות מקובלת ובתום לב.

סע' 39 לחוק קובע:

"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

ביחס לחובת תום הלב נקבע בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2)385:

"אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט, היא עקרון תום הלב. על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב. עקרון זה - אשר מקורו הפורמלי הוא בהוראות הסעיפים 39ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 - הוא עקרון "מלכותי"... הוא קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה במכלול היחסים הבינאישיים"

יפים הדברים שנאמרו על חובת תום הלב הנ"ל, מפי כב' הנשיא (בדימוס) אהרן ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה (1) 199, 280:

"עקרון תום הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות והסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם".

החובה לנהוג בדרך מובלת ובתום לב נמדדת לפי מבחן אובייקטיבי – מבחנו של האדם הסביר. השופט ברק קובע שמידת ההגינות מושפעת ממכלול של שיקולים ובהם השיקולים הקשורים לאופי האינטרס העצמי, מהות היחס עם הזולת וסביב מידת ציפיותיו והסתמכותו ומידת הפגיעה באינטרס העצמי.

17. הנתבעת טענה כי לפי אופיו של ההסכם וניסוחו, קצרה ידה מלהושיע את התובע, משום שמיכל עצמה הוגדרה בהסכם כשוכרת, כך שכל התחייבויות הנתבעת ביחס לתובע חלות עליה גם ביחס למיכל. הנתבעת נקלעה, לשיטתה, בין הפטיש לבין הסדן. מחד, עומדת לפניה דרישת אחד השוכרים להפסיק את השכירות, ומאידך עומדת זכות השוכרת הנוספת להחזיק ברכב עד תום תקופת השכירות. הנתבעת הגדילה וטענה כי לו הייתה נעתרת לדרישת התובע, הייתה צפויה להינזק מתביעתה של מיכל בגין הפרת הסכם.

אני מתקשה לקבל עמדה זו של הנתבעת. כפי שציינתי לעיל, הוצגו לפני שתי גרסאות של הסכם. האחד – נוקב בתקופת שכירות של שלושה חודשים, בו מצוין התובע כ"לקוח" וכ"שוכר" ואילו מיכל מצוינת כ"נהג" וכ"שוכר"; השני – בו נרשם השם "שחר לבנין" בתור הלקוח ו"השוכר" ומיכל בתור הנהגת ו"השוכר". לפי נספחי ההסכם השני, אותם צירפה הנתבעת, התובע חתום רק על "הצהרה והתחייבות להסכם", במסגרתה הוא מאשר לחייבו בהתאם להסכמי שכירות שלו או של מי מטעמו, לרבות מתן ערבות להשכרה של גופים המנויים באותו מסמך (שבו צוין השם "שחר לבנין"). ודוק, לפי אותו כתב התחייבות, התחייב התובע לשאת בחיובים בגין השכרות שיבוצעו בין ה- 3.5.18 ועד 3.6.18.

18. לא ברור איפוא, מהו פשר אותו הסכם שצירף התובע לתביעתו (כמסמך שהתקבל מאורטל לפי בקשתו), מתי ובאילו נסיבות שונה שם הלקוח לשמו. בחקירתו הנגדית נשאל התובע ע"י ב"כ הנתבעת מדוע אינו חתום על ההסכם שצירף והתובע השיב כי חתם באופן דיגיטאלי. מאחר ומועדי הנפקת ההסכמים שונה (ההסכם שצירפה הנתבעת הוא מיום 3.5.18, בעוד שההסכם שצירף התובע הוא מיום 29.7.18), נראה שהתובע חתם ביום כריתת ההסכם רק על מסמך ההצהרה וההתחייבות הנ"ל.

19. לו הדבר כך, הרי שהתובע אינו חתום על ההסכם כלל ואינו יכול להיוושע מתנאיו, שכן השוכרים הם אחרים ועל הנתבעת לכבד לכאורה את התחייבותה כלפיהם. לו חתם התובע גם על ההסכם המאוחר, כלקוח המוגדר כשוכר, הוא כפוף לתנאים לפיהם גם מיכל שצוינה בהסכמים כנהג, מוגדרת כשוכרת ולכן לשניהם זכות שווה כלפי הנתבעת.

האם בכך בא הדבר על פתרונו מבחינתה של הנתבעת?

20. אני סבורה כי המענה בשלילה. לטעמי, אין בעובדה כי הנהג מוגדר בהסכם כלקוח משום לאפשר את אופן הפעולה של הנתבעת. הנתבעת ידעה היטב מלכתחילה כי התובע הוא הנושא בנטל תשלום התמורה בעד השכירות, וערב לה. כאשר לא כובד כרטיס האשראי, פנתה הנתבעת לתובע ולא למיכל. לאור זאת, מרגע שהתובע הודיע כי השימוש של מיכל ברכב אינו עוד על דעתו, היה עליה לשקלל את כלל השיקולים, כפי שקבע כב' השופט ברק בפרשת רוקר נ' סלומון. לכל הפחות, התנהגות מקובלת ובתום לב, חייבה את הנתבעת לפנות למיכל ולקבל את עמדתה ביחס לטענות התובע.

ודוק, כאמור לעיל, קיבלתי את טענתו של התובע, שדרש מהנתבעת להפסיק את השכירות ולגרום להשבת הרכב לרשותה, כבר כשפנו אליו ביחס לכיבוד כרטיס האשראי אותו ביטל.

21. אני מוצאת שחובת תום הלב, המחייבת צד להסכם להביא בחשבון גם את הציפיה הלגיטימית וההסתמכות הראויה של הצד שכנגד במכלול שיקוליו, חייבה את הנתבעת לכל הפחות לערוך בירור מול מיכל, אם אמנם ראתה בה שוכרת לכל דבר וענין, אודת טענות התובע. לא כל שכן, שעה שעל פניו אינטרס התובע בהפסקת השכירות, עולה על האינטרס של מיכל שאינה משלמת תמורה, אלא נהנית מתשלומיו של אחר. בהתחשב בכך שהתובע הוא הנושא בנטל התשלום ושיתף את הנתבעת בניסיונותיו לגרום להחזרת הרכב, ובהתחשב ביתרון הנתבעת באמצעים המצויים בידה לאיתור הרכב, אני מוצאת שהציפייה של התובע להתערבות הנתבעת הינה לגיטימית וסבירה.

22. תשומת הלב מופנית לכך כי ברשות הנתבעת היו פרטיה של מיכל, לרבות כתובת המייל שמסרה במועד כריתת ההסכם. בירור כאמור יכול והיה מעמיד את הנתבעת על הסכמה של מיכל להחזיר את הרכב, או הסכמה למסור פרטי כרטיס אשראי שלה, או לחילופין - התעלמות של מיכל מהפנייה. בכל אחד מאלה היה משום לסייע לאינטרס התובע, מבלי לפגוע באינטרס של הנתבעת.

23. אני ערה לכך שהנתבעת לא התעלמה מהתובע. מקובלת עלי עדותה של אורטל, שמצאה ביטוי במכתב התובע מיום 2.8.18, כי פנתה מיד לקב"ט החברה. התובע עצמו אישר כי הונחה על ידי הנתבעת, בעקבות טיפול הקב"ט וביעוץ המחלקה המשפטית, לפנות לקבלת צו שיפוטי. אולם, מסתבר שהנתבעת לא המתינה שיינתן צו שיפוטי והביאה לתפיסתו של הרכב סמוך למועד בו פנה התובע לבית המשפט, למרות שלא ניתן צו המורה לה לתפוס את הרכב. המסקנה העולה היא שהנתבעת לא חששה מתביעה של מיכל ולא ברור מדוע לא פעלה לתפוס את הרכב (ולו לאחר מתן התרעה למיכל) בתכוף לפניית התובע אליה.

24. דומה שכל עוד עמדה לרשות הנתבעת האפשרות לחייב את התובע, באמצעות כרטיס האשראי, בעד כל יום נוסף של שכירות, בחרה לחדש את ההסכם ולעשות מלאכתה קלה, תחת לפעול בהגינות ובתום לב להשבת הרכב לרשותה, תוך חיובו בדמי שכירות עד למועד התפיסה ובהוצאות התפיסה.

25. בסיכום האמור לעיל, באתי לידי מסקנה שהתובע לא הוכיח טענתו לשכירות בת שבועיים ואף לא הוכיח טעות או הטעייה בהקשר למשך השכירות המוסכמת. יחד עם זאת, שוכנעתי כי ראוי היה שהנתבעת תפעל לקיום דרישתו להפסיק את השכירות ולהחזיר החזקה ברכב לידיה כאשר התובע דרש זאת ממנה, ביום 26.6.19, הוא המועד בו הגיש תלונתו במשטרה. בהינתן כי סביר שהשבת הרכב אינה מידית, ובמהלך תקין של איתור ותפיסה עשויים לחלוף מס' ימים, אני סבורה כי ראוי לקבוע שעל התובע היה לשלם בעד שכירות עד ליום 1.7.18 כולל.

26. לכן, התביעה מתקבלת בחלקה, במובן זה שהנתבעת תשיב לתובע את הכספים שגבתה ממנו בגין רכיבי דמי שכירות ו"נזק גניבה שמשות וצמיגים" החל מיום 2.7.18. על סכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד

בסך 3,000 ₪.

זכות ערעור כדין

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ט, 17 יוני 2019, בהעדר.