1. התובע הגיש ביום 26.9.17 תביעה להכיר באירוע מיום 27.5.2016 כתאונת עבודה. תביעתו של התובע נדחתה על ידי הנתבע ביום 15.4.2018 מהנימוק שלא הוכח קיום אירוע תאונתי וכי ממילא התביעה הוגשה בשיהוי. כנגד החלטת הנתבע הוגשה התביעה שלפנינו.

2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה הועסק התובע כעובד מאפייה בחברת "פוד סנטר נעים בע"מ" (סופר מרקט), שהינה בבעלותו של אחיו מר נסר אנעים. במסגרת כתב התביעה טען התובע כי ביום 27.5.2016, במסגרת מילוי תפקידו, החליק במקום עבודתו ונחבל בברך שמאל (להלן התאונה או האירוע). עוד טען התובע כי לאחר התאונה המשיך את יום עבודתו כרגיל, למרות הכאבים והנפיחות שנוצרו, משום שסבר באותה נקודת זמן שהפגיעה אינה רצינית.

3. מהמסמכים הרפואיים עולה כי ביום התאונה פנה התובע לבדיקה בקופ"ח, שם הומלץ על טיפול סימפטומטי. ביום 10.6.2016 פנה התובע בשנית לקופת החולים ובאותו ביקור הופנה למיפוי עצמות, ולאחריו הופנה התובע לרופא תעסוקתי אשר קבע לו אי כושר לעבוד לתקופה מצטברת של שלושה חודשים מיום 1.7.2016 ועד ליום 30.9.2016 ובסיומה שב התובע לעבודתו. ביום 4.1.2017 נדרש התובע לעבור ניתוח בברך שמאל ולאחריו הומלץ לו על חזרה הדרגתית לפעילות מלאה, מעקב ופיזיותרפיה. התובע שהה, בהתאם לתעודות המחלה שניתנו לו, בחופשת מחלה מצטברת מיום הניתוח ועד ליום 20.2.2017, ובסיומה שב בשנית לעבודתו.

4. במסגרת כתב ההגנה טוען הנתבע, בין היתר, כי לתובע לא אירע אירוע תאונתי ביום 27.5.2016, כפי שעולה מהרישומים הרפואיים, וכי ממילא התביעה הוגשה בשיהוי לאחר למעלה מ-12 חודשים מיום האירוע הנטען.

5. בשים לב למחלוקות שבין הצדדים בדבר קרות האירוע, נקבע התיק לשמיעת ראיות. ביום 6.5.2019 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נשמעו עדותם של התובע ואחיו – מר נסר אנעים. בסיומה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

טענות הצדדים בתמצית

6. לטענת התובע הוכח כי ביום 27.5.2016 ארעה לתובע תאונת עבודה. לטענת התובע תביעתו נדחתה על ידי הנתבע מבלי שערך כל בירור או חקירה בעניין וזאת כעבור שמונה חודשים מיום הגשת התביעה ולאחר שהוגשה תביעה למתן צו עשה לבית הדין. עוד טוען התובע כי השמטת העובדה כי מדובר בתאונת עבודה מהמסמך הרפואי מיום האירוע נבעה מטעות טכנית. התובע מודע לעובדה כי תביעתו הוגשה בשיהוי אך טוען כי אין בכך כדי לדחות את תביעתו שהרי המהות גוברת על הפרוצדורה.

7. מנגד טוען הנתבע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קיומו של אירוע תאונתי. לטענת הנתבע, גרסתו של התובע באשר לאירוע התאונה אינה עולה בקנה אחד עם הרישומים הרפואיים, בהם צוין מפורשות "ללא אירוע חבלתי טראומתי". בנוסף מהרישומים הרפואיים עולה כי התובע עבר בעבר, בשנת 2013 ניתוח בברך שמאל, כך שלא מדובר על אירוע חדש ומן הראוי כי הרופא לא ישכח לציין אירוע פגיעה באיבר שנותח בעבר, וטענת התובע כי הרופא שכח לציין את אירוע התאונה, אינה מתקבלת סבירה. עוד טוען הנתבע כי נתגלו סתירות בין עדותו של התובע לעדותו של אחיו אשר מערערות את מהימנותם.

המסגרת הנורמטיבית

8. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

תאונה מחייבת קודם כל הוכחת קרות אירוע חיצוני מוגדר שבעטיו נגרמה חבלה. ההלכה הפסוקה הינה, כי על מנת להיכנס בדלת אמות של "תאונה בעבודה" – ראשית הראיה צריכה להיות כי אכן קרה אירוע בעבודה שניתן לקשרו לחבלה הנטענת (דב"ע לה/0-60 דוד יצחק - המוסד לביטוח לאומי מיום 4.3.1976; דב"ע מח/0-50 המוסד לביטוח לאומי - מלכה ויקטור מיום 6.2.1989; דב"ע מא/0-73 בנימין דומב - המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.7.1981). בנוסף, נפסק כי "יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה, והנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע" (בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר – בית הדין הארצי לעבודה, מיום 29.4.2004).

9. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל לאנמנזה, שהרי פרי הניסיון מלמד כי הרישומים הרפואיים הם מהימנים וכן סביר כי הם מעגנים עובדות שנמסרו על ידי התובע, המעוניין לקבל את הטיפול הרפואי הנכון (דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 1.5.1984; דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ' שמעון הירשהורן, מיום 4.5.1989). עם זאת, ההלכה בעניין משקל האנמנזה רפואית אינה מאיינת ראיות אחרות המונחות בפני בית הדין, כאשר האנמנזה היא אחת הראיות מתוך מכלול הראיות. כמו כן, אין ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית התביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח במפורט ובמדויק בהיותו בבית חולים את אירועי העבודה (ב"ל 176/99 גרץ דניאל נגד המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.07.02; עב"ל 37/03 משה פרומברג נגד המוסד לביטוח לאומי, מיום 20.07.04).

דיון והכרעה

10. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל המסמכים בתיק, לא שוכנענו כי ארעה לתובע תאונת עבודה, וזאת נוכח הסתירות בעדויות ובמסמכים שהובאו בפנינו, ונפרט עיקרי הדברים:

11. ראשית, עדותו של תובע אינה עולה בקנה אחד עם האנמנזה הרפואית. בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה תיאר התובע את הפגיעה כך: "הנני עובד במחלקת האפייה בסופר, בשעות הבוקר סיימנו לאפות את המאפים ובעת שטיפת המקום החלקתי ונפצעתי בברך שמאל". על כך הצהיר התובע גם בתצהירו: "ביום 27.5.2016, באמצע יום העבודה שלי ובמסגרת מילוי תפקידי בעסק, החלקתי במקום עבודתי וקיבלתי מכה בברך שמאל". אולם חרף הצהרותיו של התובע כי החליק ונחבל בברך שמאל, אין לכך אזכור במסמכים ואף האנמנזה הרפואית סותרת את גרסתו. כך למשל בסיכום ביקור רפואי ראשון שלאחר אירוע התאונה מיום 27.5.2016 נרשמה סיבת הביקור כך: "כאב בברך שמאלית מוחמר במאמץ, תנועה, בכיפוף. ללא אירוע של טראומה" (הדגשה אינה במקור).

דברים אלו חזרו על עצמם אף בביקורו הנוסף של התובע מיום 10.6.2016, וכן בסיכום מיפוי העצמות שעשה התובע ביום 27.6.2016 נכתבה סיבת הפניה כך: "בירור כאבים בברך השמאלית ללא סיפור של חבלה" (הדגשה אינה במקור). למעשה, במספר ביקורים רפואיים עוקבים בסמוך למועד התאונה אין עדות במסמכים לחבלה לה טוען התובע ואף צוין מפורשות כי אין המדובר בפגיעה כתוצאה מחבלה, ולכן אין מדובר באנמנזה שותקת אלא באנמנזה סותרת.

12. כאשר נשאל התובע במסגרת דיון ההוכחות אודות הסתירה כאמור לעיל השיב: "...אמרתי, אבל זה נעלם איפשהו, אמרתי לו הוא אמר לי לגשת למזכירה ולהביא טופס ואמרתי לה ושלחנו את זה לרואה החשבון שלי, לא יודע איפה זה נעלם" (עמוד 5 שורות 26-27 ועמוד 6 שורות 1-4). אולם, תשובתו של התובע אינה מניחה את הדעת, שהרי אין מדובר בטעות לכאורה חד פעמית, אלא הרישום חזר על עצמו במספר ביקורים רפואיים עוקבים באופן ברור ושיטתי. בנוסף יש להניח כי על מנת לזכות בטיפול רפואי נכון היה התובע מציין את שארע לו וכי הרופא היה מציין זאת במסמכים, לבטח כאשר מדובר באיבר שכבר נותח בעבר (כפי שניתן ללמוד מסיכום רפואי מיום 4.1.2017). בנוסף, ככל שאכן ציין התובע את קרות תאונת העבודה בפני הרופא, סביר להניח כי הוא לא היה מפנה את התובע למיפוי לצורך בירור הגורם לכאבים בברך שמאל "סיבת הפניה למיפוי: בירור כאבים בברך השמאלית. ללא סיפור של חבלה" (הדגשה אינה במקור), משום שהוא כבר היה מצוי בידיעתו.

13. למעשה תיעוד רפואי ראשון במסמכים הרפואיים לתאונת עבודה לכאורה ניתן למצוא בסיכום ביקור מיום 4.7.2016 בו נכתבה לראשונה סיבת הפניה כך: "תאונת עבודה בתאריך 27.5.2016" וסיבת הביקור נכתבה כך: "כאב בברך שמאלית מוחמר במאמץ, בתנועה, בכיפוף. היום הופיע עם ב.ל 250, לדבריו החליק ונפגע בברך שמאלית". יצוין כי בביקור רפואי קודם הומלץ להפנות את התובע לרופא תעסוקתי כך שיתכן כי הרעיון לטעון לתאונת עבודה הגיע בעקבות כך.

14. שנית, קיימת סתירה לעניין העדים לאירוע. בטופס התביעה שהוגש לנתבע ציין התובע כי מר נסראת היה עד לאירוע. אולם מר נסראת לא הוזמן כעד מטעם התובע, אלא רק אחיו, שטוען בתצהירו כי "באותו יום נכחתי בעסק וראיתי את הנ"ל עת החליק בעסק". אין הלימה בין העדים לאירוע התאונה המצוינים בטופס התביעה שהוגש לנתבע לבין העדים הטוענים כי היו עדים לתאונה המובאים כעדים מטעם התובע בתביעה. במסגרת דיון ההוכחות מבהיר התובע כי נסראת (העד שצוין בטופס התביעה) הוא אח נוסף שגם היה עד לאירוע (עמוד 5 שורות 3-17 לפרוטוקול). אולם, כאשר מר נאסר אנעים נחקר בחקירה נגדית ונשאל "מי היו עדים לאירוע הזה?" הוא משיב "אני הייתי" אך הוא לא מציין את מר נאסרת או עדים נוספים, וכאשר נשאל מפורשות האם היו עדים נוספים, הוא משיב שאינו זוכר (עמוד 9 שורות 26-28, עמוד 10 שורה 1 לפרוטוקול). תמוה מדוע התובע טוען כי אח נוסף – מר נאסרת היה עד לאירוע אך הוא אינו מוזמן כעד מטעמו, וכן תמוה מדוע האח שמובא לעדות (מר נסר אנעים) לא מצוין כעד בטופס התביעה שהוגש לנתבע.

15. שלישית, עדותו של התובע אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של אחיו ביחס למילוי טופס בל/250. התובע טוען כי ביום התאונה לקח טופס בל/250 מהמזכירה בקופת חולים בהתאם להנחייתו של הרופא והעביר אותו לרואה החשבון שלו "... הוא אמר לי לגשת למזכירה ולהביא טופס ואמרתי לה ושלחנו את זה לרואה החשבון שלי..." (עמוד 6 שורות 1-3) וכן: "הוא אמר לי למלא טופס 250, ללכת למזכירה ושהיא תביא לי, או שתרשום" (עמוד 6 שורה 10) ואילו אחיו של התובע טוען כי טופס בל/250 היה אצלו במשרד והוא מסר אותו לתובע (עמוד 10 שורות 13-16).

בנוסף, אחיו של התובע טוען כי הוא מילא את הטופס (עמוד 10 שורות 4-5), ואילו התובע טוען תחילה כי רואה החשבון אמר לו מה לרשום והוא (התובע) רשם, אך בהמשך כשצוין בפניו כי אחיו רשום בטופס הוא השיב "מילאנו והוא אמר לחתום" (עמוד 7 שורות 1-6). בנוסף התאריך המצוין על הטופס – 27.5.2016 – יום התאונה מעלה תהיות, מדוע הטופס נמסר לידי הרופא רק כעבור למעלה מחודש, ביום 4.7.2016, כאשר התובע פקד את המרפאה מספר פעמים נוספות עובר למועד זה.

סוף דבר

16. לסיכום, נוכח הסתירות המרובות שנתגלו בעדויות ובמסמכים כפי שפורטו לעיל, לא נתנו אמון בעדותו של התובע בדבר התרחשותה של תאונת עבודה, ומשכך התביעה נדחית. משדחינו את התביעה לגופה התייתר הצורך לדון בטענת השיהוי.

17. בהתחשב בכך שמדובר בתיק מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

18. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ז אייר תשע"ט (21 מאי 20199, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.