לפני

כב' השופט טל גולן

נציג ציבור (עובדים) מר חיים מויסי

נציג ציבור (מעסיקים) מר ברק נחשול

ה ח ל ט ה

1. מבוא – לפנינו מונחת בקשת הנתבע בהליך, לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה כנגדו, בטענה להיעדר סמכות עניינית של בית הדין לעבודה לדון בהליך. הנתבע הוא עובד לשעבר של התובעת, שהגישה כנגדו תביעה בטענה לביצוע מעשי גניבה, תוך כדי שנטען שעליו להחזיר את הכספים שנגנבו על ידו, ממנה. בבקשתו טוען הנתבע, כי משעה שהתביעה כנגדו מבוססת על עילה בפקודת הנזיקין, הרי שהתביעה שבנדון אמורה להתברר בבית משפט אזרחי, לפי פסיקת בית המשפט העליון בהלכת רוחם (רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, ניתן ביום 14.10.2015). התובעת מצידה מתנגדת לבקשה.

2. התשתית הנורמטיבית – סילוק תביעה על הסף – לפי תקנה 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, רשאי בית הדין בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לסלק על הסף כתב טענות, כאשר היעדר סמכות עניינית הינו אחד מהנימוקים הרלוונטיים. הפסיקה אף קובעת ביחס לכך, כי ככלל, הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים בלבד, וכי "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע (ארצי) מז/15-3 אפנר – מפעלי הדסה לנוער, וראו גם ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס.פי גרופ בע"מ – אסולין, ניתן ביום 16.9.2013). עוד נקבע, כי גם אם קיימת אפשרות ולוּ קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים בפניו את שערי בית הדין.

3. כמו כן נקבע, כי ככלל הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים בלבד, כפי שהוחלט על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 408/07 מדינת ישראל – כהן, ניתן ביום 13.2.2008:

"הלכה מושרשת היא, כי סעד המחיקה על הסף הוא סעד קיצוני ובית הדין אינו נוקט בו אלא במקרים חריגים. בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות יתרה בבואם להכריע בבקשה למחוק תביעה על הסף ומעדיפים להורות על בירור הענין לגופו, על פני סילוק התביעה על הסף. כדברי חברי הנשיא סטיב אדלר: 'בבתי הדין לעבודה מחיקה על הסף אינה יכולה ואינה צריכה לשמש דרך המלך ויש להכריע במחלוקת לגופו של ענין' וכבר נפסק, כי 'בית דין זה אימץ את ההלכות במשפט הכללי שיצאו מבית המשפט העליון לעניין מחיקה על הסף, על פיהן יש לנהוג בזהירות ולבחון בקפדנות את העובדות והטענות המופיעות בתביעה וכל אימת שניתן לתקן פגם בתביעה אין למחקה על הסף' זאת מן הטעם ש'מחיקה על הסף אינה הדרך המועילה מבחינה דיונית... ואין היא טובה ליחסי עבודה', 'על מנת שלא לשלול מבעל דין לממש את זכותו המשפטית' ."

4. אשר לסמכותו העניינית של בית הדין – הסמכות של בית הדין לעבודה נקבעה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אשר קובע כדלקמן:

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];

(1א) ...;

(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;

(1ג) ...;

(3) תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי הענין וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עבודה;

5. הכלל המנחה לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה הינו כי מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה (עניין רוחם, פסקה 27). בעניין רוחם אף נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן תלת-שלבי: מבחן זהות הצדדים – דהיינו האם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן העילה – האם העילה נסובה על יחסי עבודה; ומבחן העילות שעליהן נסוב כתב התביעה – ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות, שאינן בסמכות בית הדין לעבודה.

6. עוד נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי סמכותו של בית הדין לעבודה נקבעת הן לפי מבחן זהות הצדדים והן לפי מבחן העילה, במובנו הרחב, ולא לפי מבחן הסעד, כך שהבחינה צריכה להיעשות לאור תכלית חוק בית הדין לעבודה ולשאלה האם ראוי שבית הדין ידון באותו עניין (ע"ע (ארצי) 625/10 אשבל – הראל חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 17.9.2009; ע"ע (ארצי) 738/06 זר – פרסקי, ניתן ביום 29.4.2007; דב"ע (ארצי) נז/4-16 מרכז השלטון המקומי – ההסתדרות הכללית, פד"ע לב 1; ע"ע (ארצי) 610/07 ליטבק – מדינת ישראל, ניתן ביום 23.10.08).

7. בהתאם, נפסק גם כי: "בהתקיים עילת תביעה בעלת זיקה למשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, די בה כדי שתבוא בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. בכך הוחלה סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה גם 'על יחסים שאינם קשורים ביחסי עובד-מעביד אולם קשורים ליחסים אלה רעיונית" (ראו עניין אשבל, וכן דב"ע (ארצי) מח/6-6 ברוכים – קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע כ 307).

8. הכרעת בית הדין בבקשה – לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים, הן אלה שהועלו לפנינו בכתב והן אלה שהועלו לפנינו בעל-פה במהלך הדיון שנערך לפני אב"ד ביום 9.1.2019, החלטנו לדחות את הבקשה. בענייננו, אין חולק כי בין התובעת לבין הנתבע התקיימו יחסי עובד-מעביד (ראו מבחן זהות הצדדים, שהוזכר דלעיל). על כן, אין ספק כי מתקיים המבחן הראשון, לעניין זהות הצדדים.

9. אשר למבחן העילות שעליהן נסוב כתב התביעה, ובמיוחד השאלה האם התביעה מבוססת על עילות נזיקיות ואשר אינן נמצאות בסמכות בית הדין לעבודה, נפנה לסעיף 11 לכתב התביעה, שבו מצוין כך: "התובעת תטען כי חיוב הנתבע הנו מכוח דיני חוזים ו/או עקב הפרת הסכם מחייב ו/או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט" (וראו, בדומה, גם סעיף 6 לכתב התביעה). הנה כי כן, כבר עתה ניתן לראות כי אין כל שחר לטענת הנתבע כי התביעה שכנגדו מבוססת על עילות נזיקיות.

10. ביחס לכך, גם לא מצאנו לנכון לקבל את בקשת הנתבע, בתגובתו לתשובת הנתבע, "לקרוא מעבר לשורות הכתובות בכתב התביעה", ולהסיק כי המדובר בעילת תביעה נזיקית. זאת, משעה שבידי התובעת נתונה החירות להגדיר את עילות התביעה, והיות שהשאלה אם העילה הינה "חוזית" או "נזיקית" נבחנת לפי המקור המשפטי שעליו בוחרת התובעת לבסס את תביעתה. בענייננו, משעה שהתובעת לא ניסחה את תביעתה כתביעה המבוססת על עוולה/ות הקבועות בפקודת הנזיקין, הרי שאין המדובר ב"עילה בפקודת הנזיקין", והסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה.

11. הנתבע אף הסתמך בבקשתו, כאמור לעיל, על עניין רוחם. דא עקא, שאין המדובר במילה האחרונה שנאמרה בעניין זה, ונפנה ביחס לכך לבר"ע (ארצי) 67197-01-17 גיספאן – בסט שרותי קירור בע"מ, ניתן ביום 3.4.2017. באותו מקרה העובד הועסק על ידי המעסיק, ולאחר סיום העסקתו הוא פנה בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה לתשלום זכויות להן הוא זכאי לטענתו מכוח דיני העבודה. במענה לכך, הגיש המעסיק תביעה שכנגד, וטען כי לצורך מילוי תפקידו של העובד, הועמד לרשותו רכב מטעם המעסיק.

12. עוד נטען על ידי המעסיק, כי העובד התפטר מבלי שהשיב למעסיק את הרכב, הציוד וכלי העבודה שניתנו לו. בין יתר העילות שבכתב התביעה שכנגד, הופיעו הטענות הבאות: לקיחת כלים וחומרים מהרכב שהועמד לרשות העובד, עלות שירותי משרד החקירות לצורך איתור הרכב שניתן לעובד, הפסד ימי עבודה בגין התקופה שבו הרכב היה אצל העובד ועד המועד שבו הוא הוחזר למעסיק ועקב כך שהרכב לא היה פעיל, נזק לרכב בתקופה שבו הוא נמצא אצל העובד, דו"חות חניה ודו"ח על החזקת כלב ברכב מהתקופה שבה נמצא הרכב אצל העובד, ביטול הזמנת עבודה עקב עזיבת העובד.

13. בתגובה לכתב התביעה שכנגד, הגיש העובד באותו ההליך בקשה למחיקת כלל התובענה שכנגד על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, וטען כי הרכיבים בתביעה שכנגד נובעים מעוולות המנויות בפקודת הנזיקין, וככאלה הן אינן נמצאות בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. המעסיק טען מצידו, כי תביעתו שבנדון הוגשה על רקע קיומם של יחסי עבודה, ומה גם שהתביעה שכנגד מבוססת על קיומן של עילות נזיקיות שבהן בית הדין כן מוסמך להכריע. בהחלטתו, קבע בית הדין האזורי כי התביעה לפיצוי בגין ביטול הזמנת עבודה הינה אכן תביעה בעוולה נזיקית, שכן המעסיק מבקש למעשה פיצוי בגין הפרת חוזה עם צד ג', שנגרמה בשל מעשיו של העובד. אלא, שמדובר בעוולת גרם הפרת חוזה, וסעיף 62(א) לפקודה מצוי בסמכותו של בית הדין.

14. נוסף על כן, בית הדין האזורי קבע כי טענת המעסיק בכתב התביעה שכנגד היא שהעובד לקח את הרכב והוא עותר לקבלת פיצוי בגין הגניבה הנטענת, בגין הוצאותיו באיתור הרכב, בגין נזקים שנגרמו לו כשהרכב לא היה ברשותו ובגין נזקים שנגרמו לרכב בזמן שהעובד החזיק בו. עילות אלה נובעות כולן מגניבת הרכב הנטענת (גניבה ממעסיק), ונוגעות באופן ישיר למערכת יחסי העבודה שבין הצדדים. עוד ציין בית הדין האזורי, כי המעסיק טען, כי העילות מצויות בגין הטענות הנ"ל בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, ועל כן אין למחוק את התביעה בהקשר זה על הסף. גם התביעות לתשלום דו"חות שונים, שלטענת המעסיק על העובד לשלם אותם, נמצאות בסמכות בית הדין, שכן מדובר בחוב שנובע מיחסי העבודה, ולשם הכרעה יש לבחון את ההסכמות בין הצדדים והתנהגותם בנוגע לתשלום דו"חות. בסופו של דבר, נדחתה בקשת העובד לדחייה על הסף של התביעה שכנגד.

15. על החלטת בית הדין האזורי הגיש העובד בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, וחזר על טענותיו בפני בית הדין האזורי. בית הדין הארצי לעבודה (מפי כב' השופטת ח' אופק-גנדלר, בהסכמת כב' השופט [כתוארו אז] א' איטח וכב' השופטת ס' דוידוב-מוטולה) דחה את הבקשה. נקבע, כי הכלל המנחה לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה, וכפי שצוין על ידי בית המשפט העליון בעניין רוחם, הוא כי מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה.

16. עוד קבע בית הדין הארצי, כי בעניין רוחם אף הוחלט, כי תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן התלת שלבי, שהוזכר דלעיל. במקרה שלפניו, בית הדין הארצי פסק כי יישום המבחן התלת שלבי הינו כדלקמן – באשר למבחן הראשון, אין מחלוקת שמבחן זהות הצדדים מתקיים. באשר למבחן השני – היות שעילת התביעה שכנגד נובעת מיחסי העבודה – גם מבחן זה מתקיים, ביחס לכל שבע הטענות בכתב התביעה שכנגד, אשר נידונו בהחלטת בית הדין קמא.

17. אשר למבחן השלישי, נקודת המוצא היא כי עילות נזיקיות, למעט אלה המנויות בסעיף 24(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, הינן מוחרגות מסמכותו של בית הדין לעבודה. יחד עם זאת, בעניין רוחם היה בית המשפט העליון ער לכך כי סוגית אפיונה של העילה עשויה לעורר קשיים יישומיים לא מבוטלים, וזאת נוכח הקרבה שבין דיני הנזיקין לדיני החוזים. דווקא בשל קושי עיוני זה, חזר בית המשפט העליון בעניין רוחם על ההלכה הפסוקה, לפיה המקור המרכזי לבירור מהות עילת התביעה הוא כתב התביעה עצמו, שכן הפררוגטיבה בבחירת העילה נתונה לתובע/ת.

18. על כן, נקבע על ידי בית הדין הארצי, כי אם כתב התביעה מכיל עילות מפקודת הנזיקין – אזי נשללת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בהן, והסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי. התשובה לשאלה שבנדון תלויה במקור המשפטי בדין המהותי, שעליו התובע/ת בוחר/ת לבסס את תביעתו. בכלל זה, נקבע כי תביעה הנוגעת לעיכוב לכאורה של ציוד המעסיק והנזק שהסב עיכוב זה, עשויה באופן תיאורטי למצוא באופן פוטנציאלי הן בדיני החוזים והן בדיני הנזיקין.

19. אשר להקשר הספציפי, נקבע שאין לקבל את טענת העובד כי העובדה שהמעסיק השתמש בכתב התביעה שכנגד במילה "רשלנות", משמעה כי התביעה שכנגד מושתתת על דיני הנזיקין. בית הדין הארצי המשיך וקבע, כי חובת האמון החוזית המוטלת על העובד, כוללת בתוכה גם את חובת הזהירות הסבירה, כשמשמעות חובה זו היא, בין היתר, שלא לנהוג ברשלנות. משמעות הדבר כי השימוש במטבע הלשון "רשלנות", כשלעצמו, אינו שולל את היותה של העילה ככזאת שהינה חוזית, ולכן אינו שולל, כשלעצמו, את סמכות בית הדין לעבודה. לכן, נקבע שיש צורך להמשיך ולבחון את כתב התביעה, על מנת לחלץ ממנו מסקנה בדבר אפיון העילה עליו הוא מושתת.

20. באותו המקרה, צוין כי בחינת כתב התביעה מעלה שקשה לחלץ מסקנה חד-משמעית בנוגע לאיפיונה של עילת התביעה, שכן כתב התביעה כולל בעיקרו תיאור עובדתי של השתלשלות העניינים מבלי לשייכה למסגרת עילה חוזית או נזיקית. עוד קבע בית הדין הארצי – וזה העיקר לענייננו, כי עקרונות ההלכה הפסוקה ושיקולי מדיניות משפטית ראויה, מעלים כי כאשר עסקינן ביחסים שבין עובד למעסיק (המבחן הראשון) ובעילה מתחום יחסי העבודה (המבחן השני), אשר יש לה כלי קיבול חוזי ונזיקי, אזי על מנת לשלול סמכות בית הדין לעבודה לדון בתובענה, נדרש כי העילה הנזיקית בכתב התביעה תהא ברורה. דהיינו, על התובע/ת להסביר במפורש כי עילת תביעתו הינה נזיקית.

21. לפי עמדת בית הדין הארצי, מסקנה זו מבוססת בעיקרה על שני טעמים – ראשית, בהעדר מובהקות לאחת מעילות התביעה הפוטנציאליות, ובהינתן כך שעסקינן ביחסי עבודה – הרי שיש להעדיף ריכוז התובענות בבית הדין לעבודה, ובדרך זו להימנע מהסרבול הכרוך בפיצולן והעמדתן.; שנית, לא ניתן לשלול שייתכנו מקרים בהם יוחלט שאין הצדקה להעמדת הדיון בערכאה האזרחית, כשבשלב זה אין צורך לאפיין מקרים אלו. לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחתה, והוחלט כי אין מקום לסילוק התובענה שכנגד על הסף מחמת חוסר סמכות.

22. נשוב ונציין, כי עניין גיספאן דומה במידה רבה מאוד לענייננו, וממילא – השורה התחתונה שנקבעה שם, היא הרלוונטית בהקשר זה. מכל מקום, כאשר בתי הדין האזוריים לעבודה התייחסו ופירשו את הלכת רוחם – הן לפני הלכת גיספאן, והן לאחריה, שבו ונדחו בקשות דומות דוגמת אלה שהוגשו על ידי הנתבע. נקבע, חזור ושנה, כי לבית הדין לעבודה יש סמכות עניינית לדון בתביעה של מעסיק כנגד עובד, ובהתבסס על טענות של גניבה, מעילה וכד', הנשענות על ההיבט החוזי ועל חובת יחסי האמון החלה ביחסי עבודה.

23. כך למשל, ראו הדברים הבאים, היפים גם הם לענייננו:

א. "... [ש]בענייננו עילת התביעה מבוססת על הפרת חובת האמונים, להבדיל מעילה על פי פקודת הנזיקין. במאמר מוסגר נוסיף כאן שהטעמים עליהם עומדת השופטת ברק-ארז בפרשת מורן נחום המצדיק את החרגת התביעות המבוססת על עילה מפקודת הנזיקין מגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה, אינם מתקיימים בעת שעסקינן בתובענה המבוססת על הפרת חובת אמונים. בהקשר זה די לומר כי חובת אמונים היא רק ביטוי מיוחד לחובות האמון והנאמנות שבין צדדים ליחסי עבודה הנגזרת מאותם יחסים. מכאן שמדובר בתובענה שהיא בתחום עיסוקו של משפט העבודה, להבדיל מתביעות נזיקיות" (סע"ש (ב"ש) 35042-12-12 נור-צמנט בע"מ – טמפלהוף, ניתן ביום 3.5.2016. דגשים בציטוטים – כאן ובהמשך ההחלטה, לא במקור).

ב. "מאחר שהמסכת העובדתית והמשפטית בתיק זה עניינה הפרה יסודית של חוזה העבודה מצאנו כי תביעה זו מצויה בגדר סמכותנו" (סע"ש (ב"ש) 35426-06-13 תעשיות תוצרת חקלאית אביטן בני בע"מ – כחלון, ניתן ביום 26.5.2016).

ג. "עיון בכתב התביעה מעלה כי בענייננו, יש קושי לחלץ מסקנה חד משמעית בנוגע לאיפיונה של עילת התביעה, שכן כתב התביעה כולל בעיקרו תיאור עובדתי (חלקי) של השתלשלות העניינים מבלי לשייכה באופן מפורש למסגרת של עילה חוזית או נזיקית. לצד הטענה בדבר "מצג שוא" שיצרו הנתבעים, חלק גדול מסעיפי התביעה כוללים טענה לפיה המעסיק התרשל בהבטחת זכויותיה של התובעת כאשר השימוש במילה "התרשלות" עשוי ללמד על טענה המכוונת לעוולת הרשלנות אשר מצויה מחוץ לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. לדידי, השימוש במילה התרשלות כשלעצמו איננו מוביל בהכרח למסקנה כי התובעת ביססה את התביעה על עילה נזיקית, שכן יחסי עבודה כשלעצמם מחייבים את הצדדים להסכם העבודה לנהוג זה כלפי זה בזהירות סבירה (השווה בבר"ע 67197-01-17 גיספאן נ' בסט). עם זאת יש להבהיר כי היקפה של חובת הזהירות של המעביד, הנובעת מיחסי העבודה שבין הצדדים עשויה להיות שונה במהותה מחובת הזהירות הנזיקית שבה יחוייב כסוכן ביטוח. אשר על כן, מאחר שהתשתית העובדתית שפורטה על ידי התובעת מקימה עילה חוזית הנובעת מיחסי העבודה (שכן הוראות צו ההרחבה הן חלק מחוזה העבודה שבין הצדדים), ומשטרם הובררה המחלוקת העובדתית, לא ניתן לקבוע באם התובעת זכאית לפיצוי בגין נסיבות העברתה לביטוח מנהלים. איננו סבורים כי יש להורות על מחיקת כל הסעיפים הכוללים את המילה התרשלות. זאת בכפוף להבהרה כי בית הדין ידון באותן טענות אך ורק ככל שהן מתיישבות עם עילת התביעה החוזית, דהיינו עם החובות החלות על המעביד כנגזרת של יחסי העבודה" (ק"ג (ת"א) 5748-04-17 קלדרון – רוזנטל, ניתן ביום 17.9.2017);

ד. לבסוף, נפנה להחלטתו של מותב בראשות אב"ד, שאליה הופנה הנתבע במהלך הדיון שנערך לפני בית הדין – סע"ש (נצ' 271496-11-16 מבג'יש – מנזר אנה הקדושה ציפורי, החלטה מיום 10.1.2018, שם ניתנה החלטה דומה, ונדחתה בקשה לסילוק על הסף.

24. נשוב ונבהיר, כי עיון בכתב התביעה איננו מלמד כי עילות התביעה הינן נזיקיות. למעשה, ההפך הוא הנכון. זאת ועוד, כפי שכבר צוטט, מעבר לעילות החוזיות שעליהן הסתמך כתב התביעה, ואשר נמצאות בבירור בגדר סמכותו העניינית של בית הדין האזורי לעבודה ("מכוח דיני חוזים ו/או עקב הפרת הסכם מחייב"), הרי שכתב התביעה מבוסס גם "מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט". נדגיש בהקשר זה, באשר להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט ובכל הקשור ליחסי עבודה, כי אף הן מצויות בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. ראו ביחס לכך בעניין רוחם, שם נקבע בסעיפים 72-71, כדלקמן:

"נותר עוד לעסוק בשאלת הסמכות לדון בעילות הנוגעות לעשיית עושר ולא במשפט.... שאלה זו נותרה למעשה בצריך עיון בעניין פי.או.אס (שם, בעמ' 526) אך בענייננו היא נדרשת להכרעה, מאחר שהחברה ביססה את תביעתה נגד מורן גם על עילות מכוח חוק עשיית עושר. בית המשפט המחוזי סבר שעילות מכוח חוק זה אינן מצויות בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. דעתנו אחרת, והיא מבוססת על שני טעמים – פורמאלי ומהותי, כמפורט להלן. במישור הפורמאלי – שלמעשה די בו – הוראת החוק המגדירה את סמכותו של בית הדין לעבודה מפקידה בידיו את מכלול הסכסוכים הנובעים מיחסי העבודה בין העובד למעסיקו, ומוציאה מכלל זה, כחריגים, עילות לפי פקודת הנזיקין. העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט אינה נופלת לגדר החריג, וממילא היא נותרת בגדר הכלל. כן יש להזכיר, במישור המהותי, את הקשר ואת נקודות החפיפה שבין דיני החוזים ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 12-5, 125-117 (מהדורה שנייה, 1998)). כידוע, הדין אף אינו שולל את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מערכת יחסים חוזית (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 264 (1982); ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 316-315 (1991)). ואמנם, הלכה למעשה בתי הדין לעבודה דנים בעילות הנוגעות לעשיית עושר גם כיום (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות נ' קדם [פורסם בנבו] (23.9.2008))."

25. לסיכום – דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות, וכך הננו מורים.

26. הוצאות – הנתבע יישא בהוצאות התובעת בגין בקשה זו, בסך של 2,500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן ההחלטה, וללא כל קשר לתוצאה הסופית בהליך.

27. מזכירות – לעיון אב"ד ביום 25.2.2019 לבדיקת הגשת תצהירי התובעת, וכפי שכבר נקבע.

ניתנה היום, כ"ח שבט תשע"ט (03 פברואר 2019), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.