18 ינואר 2019

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבע להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו ככל שתביעתה כנגדו תידחה.

2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ולהלן אפרט נימוקיי.

המסגרת המשפטית

3. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, אין המדובר בזכות מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.

(ראו ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג (54) 38).

4. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 אשר קובעת כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

מן הכלל אל הפרט-

5. התובעת הגישה תביעתה כנגד הנתבע במסגרתה טענה כי היא הועסקה על ידו שנה ו- 9 חודשים, מחודש 9/2016 ועד לחודש 5/2018, מועד בו פוטרה מעבודתה. התובעת עתרה לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה ומסיומה בסך כולל של 43,143 ₪.

6. בכתב ההגנה, הכחיש הנתבע את טענות התובעת וטען כי כל זכויותיה שולמו על פי דין. עוד הוסיף, כי התובעת התפטרה מעבודתה וגרמה לו נזקים רבים ועתר לקיזוז הודעה מוקדמת וסכום נוסף בסך 15,000 ₪ בגין עזיבתה הפתאומית של התובעת והנזקים שנגרמו לו בשל כך.

7. במסגרת הבקשה שלפניי טוען הנתבע כי התובעת היא תושבת הרשות הפלסטינית וכי היא לא הציגה ראשית ראיה להוכחת טענותיה בכתב התביעה. עוד הוסיף כי הסכום שנתבע אינו פרופורציונלי לתקופת העסקה וכי התובעת תבעה זכויות שונות אשר שולמו לה.

התובעת התנגדה לבקשה והטעימה כי לבד משכר עבודה לא שולמו לה כלל זכויות סוציאליות, כפי שניתן לראות במסמכים שצורפו לכתב התביעה. התובעת צירפה תצהיר לתמיכה בתגובתה.

8. מעיון בנספחים שצורפו לכתב התביעה, לרבות תלושי שכר של התובעת ודוח "נתוני השתכרת שנתיים" ו"ריכוז תשלומים סוציאליים" שצורף לכתב ההגנה עולה כי הנתבע שילם (בנוסף להפרשות לתגמולים ופיצויים) בגין תנאים סוציאליים סך של כ- 1000 ₪ (1,012 ₪ לפי דוח נתוני השתכרות שנתיים ו- כ- 1,300 ₪ לפי דוח ריכוז תשלומים סוציאליים). הנתבע לא פירט בגין אילו רכיבים שולמו סכומים אלו ולמעט טענה כללית כי כל זכויותיה של התובעת שולמו על פי דין והכחשה גורפת אשר לזכאותה, לא צורף תחשיב כלשהו ביחס לכל רכיב ולא הוכח כי אכן זכויותיה של התובעת שולמו על פי דין.

יש לציין אף שבשים לב לגובה סכום ששולם, הרי שהדעת נותנת כי הוא אינו מכסה את מלוא זכאותה של התובעת בגין זכויות סוציאליות עבור תקופת העסקתה ובכלל זה בגין דמי חופשה, הבראה, חגים וכיו"ב.

לכך יש להוסיף, כי לגרסת הנתבע בכתב ההגנה, הוא שילם לתובעת דמי הבראה במזומן מידי שנה. הנתבע לא נקב בסכום ששולם ואף לא פירט את המועד בו שולמו תשלומים אלו. בנסיבות הללו, ומשהנטל להוכיח כי זכויותיה הסוציאליות של התובעת שולמו בהתאם לדין מוטל על הנתבע ומשעולה בבירור מתלושי השכר שצורפו על ידי התובעת כי אלו לא שולמו במלואן, הרי שיש בכך כדי להוות ראשית ראיה להוכחת התביעה.

9. במאמר מוסגר אציין כי נסיבות סיום העסקתה של התובעת ושאלת זכותו של הנתבע לקיזוז אי מתן הודעה מוקדמת ונזקים שנגרמו לו כטענתו, טעונות בירור עובדתי ושמיעת ראיות ולפיכך, לא מצאתי במסגרת החלטה זו לקבוע מסמרות ביחס לכך.

10. לנוכח המפורט ומשהתובעת הראתה ראשית ראיה והואיל ובשלב זה כלל לא ברור האם תתקבל טענת הקיזוז של הנתבע, הרי שהבקשה להטלת ערובה – נדחית.

הואיל ובהתאם ללשון התקנה, המדובר בחלופות, הרי שאין צורך לבחון האם התובעת הוכיחה יכולת פירעון.

11. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך 1,500 ₪ אשר תשולמנה בתוך 30 יום.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ט, (18 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.