1. זהו ערעור שהוגש במקור על החלטת ועדת העררים (אי כושר) מיום 30.5.18 (להלן: "הוועדה") אשר קבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 60% (להלן: "ההחלטה").

הרקע העובדתי

2. המערער יליד 1951.

3. ועדה רפואית לעררים (ביטוח נכות) מיום 6.2.18 קבעה למערער נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור 71%, בתחולה מיום 1.2.17, בגין ליקויים אלה:

א. כליה – 60% לפי פריט ליקוי 22(4)(ב);

ב. אוסטארוטריטיס – 10% לפי פריט ליקוי 35(1)(ב);

ג. יתר לחץ דם – 10% לפי פריט ליקוי 9(3)(ב)I (מנופה);

ד. כאבי גב תחתון – 10% לפי פריט ליקוי 37(7)(א);

ה. סחרחורת – 10% לפי פריט ליקוי 72(4)(ב)I.

4. הוועדה התכנסה ביום 30.5.18 וכך רשמה את תלונות המערער ודברי בא כוחו:

"נולד עם כלייה אחת, עבד כאינסטלטור עצמאי במשך כל חייו בהיקף מלא, החזיק כ-20 עובדים. ועבד עד לפני שנים.

התחלתי להרגיש סחרחורות, כאבי גב, יש לי המון פחדים – כעת ללא טיפול. מתקשה לעלות במדרגות, קם בבוקר, יושב המיטה ובוכה. סובל מפחדים רבים. מתקשה לנשום.

ב"כ: בן 67, בעל השכלה של 8 שנ"ל, סובל מכאבי ראש, סחרחורת, חוסר יציבות ושיווי משקל, מתקשה בתנועות ולעמוד או לשבת הרבה בכלל הגב, מתקשה בחוסר נשימה במאמץ. אנחנו רואים בו כמי שאיבד 100% מכושרו לעבוד."

5. הוועדה קבעה, כי דרגת אי הכושר של המערער היא בשיעור 60% ונימקה החלטתה בזו הלשון:

"מגיע בילווי ב"כ אשר מסייעת לעורר. מוסר שהיתה לו חברת אינסטלציה עם עובדים וסגר את החברה כי סגר את החברה והפסיק לעבוד לפני שנה, הסימפטומים מפורטים בפרוטוקול. הוועדה שקלה השפעות כל ליקוי וליקוי בנפרד, בהקשר להשפעת הליקוי של כליה בודדת, הנמצאת באי ספיקה, קובע רופא מוסמך מיום 6.2.18, כי מסוגל ליום עבודה מלא לא בתנאי שמש ולא עבודה מאומצת. כך גם נקבע בגין הליקוי של גאוט וע"ש מותני. בגין סחרחורת, מוגבל לעבודה שלא בגובה. לדעת הוועדה, סה"כ אחוזי הנכות הרפואיים בשיעור 71% אינם משקפים את רמת כושר עבודתו. הוועדה גם ראתה את דו"ח כושר ההשתכרות של פקיד השיקום מיום 1.3.18 ומסוגל לעבוד יום עבודה מלא. לדעת הוועדה, עקב גילו הגבוה, עיסוקו בעבר ומצבו הבריאותי, קובעת הוועדה, כי העורר מסוגל לעבוד יום עבודה חלקי בלבד, וזאת בניגוד לדעת הרופא הפוסק ובניגוד לדו"ח כושר ההשתכרות. הוועדה קובעת דרגת אי כושר בשיעור 60% מיום 1.2.17 וזאת עקב ההחמרה שחלה במצב הכלייתי של העורר, למרות קביעת פקיד התביעות אשר קבע תאריך תחולה מיום 1.7.17."

על החלטה זו הוגש הערעור לבית הדין.

טענות הצדדים והשתלשלות העניינים בהליך

6. במסגרת כתב הערעור, טען המערער, כי שגתה הוועדה עת לא פעלה על פי הלכת מוהרה ולא בחנה בהחלטתה את נסיבותיו האישיות ויכולתו לעבוד, את גילו, השכלתו ויכולתו האינטלקטואלית והפיזית, עת המדובר במערער בגיל 67 עם ליקויים רבים בגינם הוא עייף כל היום ובעיותיו הבריאותיות אינן מאפשרות לו לעבוד; לפיכך, על הוועדה היה לקבוע, כי המערער איבד באופן מלא מכושרו להשתכר. המערער ביקש להשיב את עניינו לוועדה באותו הרכב לבחינת עניינו בשנית.

7. מנגד, טען המשיב, כי החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת ונמצאת במסגרת שיקול דעתה המקצועי ולא נפלה בה טעות משפטית המצדיקה התערבות. הוועדה נתנה דעתה למכלול הליקויים מהם סובל המערער ולהשפעתם על יכולתו לעבוד; הוועדה סברה, כי המערער מסוגל לעבוד יום עבודה מלא כפי שקבעו גם פקידת השיקום והרופא המוסמך, אולם, נוכח גילו ועיסוקו בעבר קבעה הוועדה, כי יש לראות במערער כמי שאיבד 60% מכושר השתכרותו. הוועדה פעלה בהתאם להלכת מוהרה והבהירה, כי הנכות הרפואית אינה משקפת את רמת כושר העבודה.

8. ביום 8.1.19 התקיים דיון בערעור לפני כב' הרשמת אימאן נסראלדין. בפתח הדיון, ביקש המערער לתקן את נימוקי הערעור ולהסב את הערעור שהוגש על החלטת ועדת העררים (אי כושר) לערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ביטוח נכות), אשר התכנסה בשתי ישיבות בתאריכים 2.10.17 ו- 6.2.18 ובפניה עמדה חוות דעת יועץ בתחום הנוירולוגי מיום 7.11.17. לטענת המערער, למקרא פרוטוקול הוועדה בישיבתה הראשונה מיום 2.10.17 עולה, כי הוועדה הפחיתה את אחוזי הנכות בגין מחלת הגאוט מ- 20% לנכות בשיעור 10%, מבלי שהזהירה את המערער ובכך נפלה בהחלטתה טעות משפטית. ב"כ המערער ביקשה להדגיש, כי "מדובר במערער יליד 51 אשר זו הזדמנותו האחרונה לדון בתביעת נכות כללית בשל פרישתו לגמלאות." ב"כ המערער ציינה, כי ההחלטה בעניין הנכות הרפואית ניתנה ביום 13.3.18 אולם אין בידיה מידע אודות מועד קבלת ההחלטה במשרדי ב"כ המערער; לפיכך, נדרש להשיב את עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים (ביטוח נכות) וככל שזו תשנה מהחלטתה, תתכנס ועדת אי כושר בעניינו של המערער.

9. במעמד הדיון מיום 8.1.19 טענה ב"כ המשיב, כי דין הערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) להידחות מחמת התיישנות. יחד עם זאת, ובשים לב להמלצת בית הדין לראות בנסיבות מקרה זה כטעם מיוחד להארכת המועד, ביקשה ב"כ המשיב שהות על מנת להודיע עמדתה בעניין טענת ההתיישנות.

10. ביום 5.2.19 הודיעה ב"כ המשיב, כי היא עומדת על טענת ההתיישנות בהעדר טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 6.2.18. בהודעה נטען, כי אין מחלוקת שהמערער ובא כוחו קיבלו במועד את המכתב מיום 13.3.18 המודיע על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. במסגרת הערר שהוגש על ידי ב"כ המערער ביום 25.3.18, לעניין קביעת דרגת אי הכושר, המערער לא הלין על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בכלל וביחס למחלת הגאוט בפרט; כך גם במסגרת הערעור המנומק, שהוגש על ידי ב"כ המערער לבית הדין ביום 14.8.18, לא הועלתה הטענה וזו עלתה לראשונה רק במסגרת הדיון מיום 8.1.19 – קרי בחלוף 10 חודשים מהמועד בו קיבל המערער את ההודעה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, כך שמדובר באיחור ניכר שלא ניתן לו כל הסבר על ידי המערער. באשר לסיכויי הערעור נטען, שהלכה פסוקה היא, כי במקרים בהם ועדה מפחיתה דרגת נכות שנקבעה על ידי הדרג הראשון אולם בסופו של יום סך אחוזי הנכות שנקבעים על ידה אינם שונים מאחוזי הנכות שנקבעו על ידי הדרג הראשון – הוועדה אינה צריכה להזהיר את המבוטח ולאפשר לו למשוך את עררו; קל וחומר בענייננו עת הדרג הראשון קבע למערער נכות יציבה בשיעור 36% ואילו הוועדה הרפואית לעררים קבעה לו 71% נכות רפואית. לדידי המשיב, הגיעו של המערער לגיל פרישה, אינו בבחינת טעם מיוחד שיש להביא בחשבון בנסיבות המקרה דנן.

11. עמדת המשיב הועברה לעיון המערער, אשר ביקש ליתן פסק דין על יסוד מכלול החומר שבתיק.

12. בהודעתו מיום 6.3.19 הפנה המשיב לפסיקה התומכת בטענותיו.

דיון והכרעה

13. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, בכתב ובעל פה, ועיינתי בפרוטוקולי הוועדות ובמכלול החומר שבתיק, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן.

ראשית, אעמוד על טענת ההתיישנות שהעלה המשיב.

14. מטענות המערער בדיון עולה, כי הערעור נסב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ביטוח נכות) מיום 6.2.18, עליה נמסרה למערער ולבא-כוחו הודעה ביום 13.3.18. הערעור לבית הדין הוגש כאמור ביום 14.8.18 וכוון במקור כנגד החלטת ועדת העררים (אי כושר) ובמסגרתו לא נטען דבר בעניין הנכות הרפואית; הטענה כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 6.2.18 עלתה לראשונה במעמד הדיון מיום 8.1.19.

15. בהתאם להוראות תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז-1977, ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים, יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך 60 ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער. בענייננו, הערעור לבית הדין הוגש כאמור בחלוף חמישה חודשים ממועד מכתבו של המשיב בדבר תוצאות הדיון בוועדה, כאשר הטענה כנגד החלטת הוועדה עלתה לראשונה בחלוף כ- 10 חודשים ממועד מסירת ההודעה על ההחלטה למערער ולבא-כוחו.

16. מטענות הצדדים וממכלול החומר שהובא לפניי עולה, כי המערער היה מיוצג לאורך כל ההליך, כאשר ההודעה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין הנכות הרפואית נשלחה אליו ולמשרדי בא-כוחו עוד ביום 13.3.18. אשר למועד בו יש לראות את דבר דואר שנשלח על-ידי המוסד לביטוח לאומי ככזה שהגיע ליעדו נקבע, כי חזקה היא שדבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, הגיע אל המבוטח תוך פרק זמן סביר. החזקה האמורה הנה חזקה עובדתית הניתנת לסתירה (ראו: עב"ל (ארצי) 41882-03-14 צרור – המוסד לביטוח לאומי, 18.5.15). בענייננו, כבר ביום 25.3.18 הגיש המערער, באמצעות בא-כוחו, ערר על קביעת הוועדה לעניין אי כושר, במסגרתו הזכיר את קביעות הוועדה בעניין הנכות הרפואית המשוקללת בשיעור 71% - ללמדך על קבלת המכתב אודות החלטת הוועדה במועד; במסגרת הערר, לא העלה המערער כל טענה כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ביטוח נכות) בכלל ובעניין מחלת הגאוט בפרט (ראו: נימוקי הערר, צורפו להודעת הערעור). יתרה מכך, אף במסגרת הערעור דנן שהוגש לבית הדין ביום 14.8.18, כלל לא הלין המערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין הנכות הרפואית שנקבעה לו על ידה.

17. בהתאם להלכה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעניין דולאני (ראו: עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני ואח' – המוסד לביטוח לאומי, 26.9.17, להלן: "עניין דולאני"), שונתה ההלכה שנהגה לעניין סמכותו העקרונית של בית הדין להאריך מועדים הקבועים בחיקוק. בעניין דולאני נפסק, כי בית הדין מוסמך להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שירשמו. אשר למהותם של אותם "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת המועד נקבע, כי "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". עוד נקבע, כי יכול שסיכויי הערעור יעלו כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד וכי על פי ההלכה הנוהגת בבתי הדין, את תקנה 125 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות"), יש לפרש "מתוך גישה סלחנית ההולמת את ייעודו של בית הדין לעבודה" (סעיפים 80 - 84 והאסמכתאות שם).

18. יוער, כי המערער לא התייחס לטענת ההתיישנות שהעלה המשיב. כך, המערער וב"כ לא הכחישו קבלת המכתב מיום 13.3.18 במועד ולא ניתן על ידם כל הסבר לאיחור הניכר בהעלאת הטענה כנגד החלטת הוועדה בעניין הנכות הרפואית.

19. בנסיבות העניין, מצאתי, כי דין טענת ההתיישנות שהעלה המשיב להתקבל ואיני סבור, כי התקיים בענייננו "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, בהתאם לתקנה 125 לתקנות. זאת, בשים לב לנסיבות העניין המפורטות לעיל, וכן בשים לב לכך שאף בחינת סיכויי הערעור וטענות המערער לגופן מעלה, כי יש לדחות את הערעור כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 6.2.18. ואבאר.

20. הוועדה הרפואית לעררים (ביטוח נכות) התכנסה בשתי ישיבות בתאריכים 2.10.17 ו- 6.2.18 ובפניה עמדה חוות דעת יועץ בתחום הנוירולוגי מיום 7.11.17. הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית ואמנם הפחיתה את שיעור הנכות שנקבעה על ידי הוועדה מדרג ראשון, בגין מחלת הגאוט, מ- 20% ל- 10%, אולם הוועדה העלתה את דרגת הנכות הרפואית המשוקללת מ- 36% – דרגת נכות שלא הגיעה לסף הרפואי המזכה בגמלת נכות כללית – ל- 71%.

בנסיבות אלה, הגם ששגתה הוועדה עת לא הזהירה את המערער בדבר הפחתת דרגת הנכות בגין מחלת הגאוט – אין בטעות משפטית זו כדי לסייע לסיכויי הערעור.

21. למערער נקבעה כאמור נכות בשיעור 36% ולאחר קביעת הוועדה הרפואית לעררים הועלתה הנכות הרפואית לשיעור 71%. ככל שהוועדה הרפואית לעררים היתה מזהירה את המערער ומאפשרת לו למשוך את הערר, המערער לא היה עובר את הסף הרפואי הנדרש לצורך קבלת גמלת נכות כללית. לפיכך, סיכויי הערעור אינם גבוהים באופן העולה כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד, עת הסיכוי שהשבת עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים לצורך אזהרתו יסייע לו לעבור סף רפואי – הוא נמוך.

22. בטרם אחתום אוסיף, כי אף לא מצאתי בעובדה, כי המערער הגיע בינתיים לגיל פרישה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד ההתיישנות, כאשר המערער היה מיוצג כאמור לאורך כל ההליך ולא ניתן הסבר לאיחור הניכר בהעלאת טענתו כנגד החלטת הוועדה בעניין הנכות הרפואית.

סוף דבר

23. לאור כל האמור, הערעור נדחה.

24. אין צו להוצאות.

הצדדים רשאים לפנות לבית-הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק-דין זה, תוך 30 יום מיום המצאתו.

ניתן היום ה' אדר ב' תשע"ט, 12 מרץ 2019 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.