רקע עובדתי

1. הנתבעת היא חברה בע"מ המספקת שירותי גריסת עפר ופסולת בניין, והפיכתם לחצץ דק. לנתבעת זכויות (ביחד עם אחרים) בחלקת קרקע שמצויה ברח' דרך חברון ליד מחסום 300 בירושלים (להלן: חלקת הקרקע או: הקרקע או: החלקה; לנסח פנקס השטרות, ראו: נספח ה' לתע"ר הנתבעת).

הצדדים אינם חולקים על כך שעד אמצע שנת 2007, חלקת הקרקע הנדונה הייתה ריקה ממבנים ומשימוש. לטענת הנתבעת, מאמצע שנת 2007 החלו עבודות בנייה להקמת שכונת הר חומה בירושלים, והתעורר צורך לגרוס את עודפי העפר שהוצאו משם. על רקע זה, ביום 27.6.2007 ביקשה הנתבעת רישיון עסק ממחלקת רישוי עסקים בעיריית ירושלים, לצורך הפעלתה של מגרסת עפר בקרקע הנדונה שסמוכה לשכונת הר חומה. בקשתה של הנתבעת התקבלה, וניתן לה רישיון עסק זמני להפעלת מגרסת עפר בתנאים שנקבעו ברישיון בתיאום עם המחלקה לאיכות סביבה בעירייה. תוקף הרישיון הזמני הוארך מעת לעת (נספח א' לתע"ר הנתבעת).

בעקבות כך, מאמצע שנת 2007 ואילך עודפי עפר ופסולת בניין הובלו באמצעות משאיות לקרקע הנדונה לפניי, וזאת מאתרי בנייה שונים בסביבה (כגון הר חומה ומנהרות רכבת ישראל). החומרים נפרקו למערומים בהמתנה לגריסתם, ולאחר מכן נגרסו באמצעות מגרסת העפר. בשלב האחרון, החומר הגרוס נערם והובל במשאיות אל מחוץ לחלקה, לשם שימוש חוזר בתחום הבנייה והתשתיות. לצורך פעילות זו, מלבד מגרסת העפר שהוכנסה לחלקה בהתאם לרישיון העסק שניתן לנתבעת, הוקמה גם סככה גדולה מעל למגרסה מטעמי איכות סביבה, וכן הוקמו בשטח מבנים שונים (חלקם מחומרים קלים) לצרכי אחסנה, שמירה ושירותי משרד. עוד הוצבו בחלקה מיכל דלק ומשאבה באמצעותה הנהגים היו מתדלקים את משאיותיהם, וכן הוקמה בחלקה סככת טיפולים לתיקון תקלות במשאיות ובציוד הכבד בו נעשה שימוש. כל זאת, ללא היתרי בנייה וללא היתרים לשימוש חורג (ראו: פס' 22 ופס' 26 בעמ' 18-19 לנספח 2 לתע"ר התובעת).

2. בשנת 2012 נערכו לנתבעת מספר שימועים בעקבותיהם התקבלה החלטה של מחלקת רישוי עסקים בעיריית ירושלים להורות על סגירה מנהלית של עסק גריסת העפר. במרץ 2013 הגיש מנהל הנתבעת, מר ערן בן עמי, עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים כנגד ההחלטה האמורה (עת"מ 42619-03-13). בסופו של יום, במסגרת אותה עתירה מנהלית הושגה הסכמה לפיה ניתנה אורכה להמשך פעילות העסק עד סוף אותה שנה. הוסכם כי העסק ייסגר עד יום 31.12.2013, וזאת לצד הוראות נוספות לעניין פינוי מבנים ושיקום נופי. אציין כבר עתה כי מהחומר המונח לפניי עולה כי פעילות מגרסת העפר בחלקת הקרקע הנדונה הופסקה ביום 31.12.2013 (ראו למשל: פס' 32 בעמ' 22 לתע"ר התובעת). לסוגית פינוי המבנים וכלי הרכב מהחלקה, אתייחס בהמשך הדברים.

3. במהלך שנת 2013 הנתבעת ואחרים הועמדו לדין פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט א' גורדון), בגין עבירות משנת 2013 לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; וכן בגין עבירות משנים 2013-2014 לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 והתקנות מכוחו (ת"פ 6809/13).

בהכרעת דין מנומקת מיום 3.4.2016 שניתנה לאחר שמיעת הוכחות בת"פ 6809/13 הנ"ל, הנתבעת זוכתה מהעבירות בתחום רישוי עסקים, אולם הורשעה בעבירות מתחום התכנון והבניה בגין כך שהציבה בחלקת הקרקע הנדונה לפניי מבנים ללא היתר בנייה וללא היתר לשימוש חורג (נספח 2 לתע"ר התובעת). ביום 18.5.2016 ניתן במסגרת אותו הליך פלילי גזר דין מוסכם, לפיו הנתבעת חויבה בקנס כספי ובהתחייבות כספית; נאסר עליה לעשות שימוש בשטח הנדון שלא בהתאם למצב התכנוני החל עליו; והיא חויבה לפנות או להרוס את כל הבניה והשימושים הבלתי חוקיים החל מיום 18.9.2016 (עמ' 36 לנספח 3 לתע"ר התובעת).

4. עד כאן, עמדתי על פעילות הנתבעת בחלקת הקרקע הנדונה החל מאמצע שנת 2007 ואילך, ועל ממשקיה של הנתבעת עם מחלקת רישוי עסקים, המחלקה לאיכות הסביבה וכן מחלקת הפיקוח על הבנייה בעיריית ירושלים. מכאן, אעבור לממשק של הנתבעת עם מחלקת ארנונה בעיריית ירושלים אשר יזמה את הגשת התובענה שבכותרת.

5. מטיעוני הצדדים לפניי עלה כי עד אמצע שנת 2007 לא נעשה שימוש בקרקע הנדונה לצרכי ארנונה. החלקה הייתה ריקה ממבנים ומפעילות, לא נרשם לגביה מחזיק כלשהו בפנקס הנישומים, והיא לא הייתה ברת חיוב בארנונה. כאמור, הנתבעת החלה לגרוס עפר בחלקה הנדונה החל מאמצע שנת 2007 ואילך. עם זאת, הנתבעת לא חויבה בארנונה בגין כך עד שלהי שנת 2013. זאת מאחר שלטענת העירייה היא לא ידעה על פעילות הנתבעת בשטח. לשיטת העירייה, הפעם הראשונה בה מחלקת ארנונה גילתה אודות השימושים שהנתבעת עושה בקרקע, הייתה באוקטובר 2013. בעקבות כך, מחלקת ארנונה שלחה מודד מטעמה שמדד ביום 30.10.2013 את שטחי ההחזקה של הנתבעת בחלקה (נספח 4 לתע"ר התובעת).

6. בעקבות אותה מדידה, ביום 10.12.2013 מחלקת ארנונה רשמה את הנתבעת לראשונה כמחזיקת הקרקע והוציאה לנתבעת דרישת תשלום למפרע שהיוותה השתת ארנונה לראשונה ביחס לחלקה הנדונה.

בדרישת התשלום הנ"ל ציינה העירייה כי הנתבעת: "...מחזיקה במבנים ובקרקע במתחם שברח' דרך חברון. בגין נכסים אלו לא נמסר דיווח אל מנהל הארנונה ועל כן בוצע חיוב בגין נכסים אלו בהתאם למדידה אשר נערכה במתחם" (נספח 5 לתע"ר התובעת). במסגרת אותה דרישת תשלום, חלקת הקרקע הנדונה חולקה לשני נכסים לצרכי ארנונה (אף שמבחינה פיזית מדובר בחלקה רציפה אחת): האחד, נכס שמספרו מסתיים בספרות 0013 (להלן: נכס 0013). נכס זה סווג לצרכי ארנונה כ"מפעלי תעשיה, לרבות מפעלי בנייה ומחצבות". הוא כלל את כל המבנים שהוקמו בחלקה, לצרכי עסק גריסת העפר. בדרישת התשלום צוין כי שטח המבנים הוא 867 מ"ר. השני, נכס שמספרו מסתיים בספרות 0021 (להלן: נכס 0021). נכס זה סווג לצרכי ארנונה כ"קרקע תפוסה". הוא כלל את השטח בחלקה ששימש לגריסת העפר ולפעילות שנלוותה לכך כמתואר בסוף פס' 1 לדבריי לעיל. בדרישת התשלום צוין כי שטח הקרקע התפוסה הוא 13,887 מ"ר. במסגרת דרישת התשלום הנ"ל מיום 10.12.2013, שני הנכסים האמורים חויבו בארנונה לאחור - החל מיום 27.6.2007 (הוא יום מתן רישיון עסק לנתבעת להפעלת מגרסת העפר כאמור בפס' 1 לדבריי לעיל), ועד סוף שנת 2013.

7. בעקבות דרישת התשלום האמורה שעניינה חיוב בארנונה למפרע (מאמצע שנת 2007 עד סוף שנת 2013), וכן בעקבות דרישת תשלום נוספת מיום 18.5.2014 (שהתייחסה לחיוב בארנונה בגין שנת 2014), הנתבעת הגישה השגה למנהל הארנונה, ולאחר מכן הגישה ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה (ערר 339/14).

8. בירורו של הערר לפני ועדת הערר לענייני ארנונה, ארך זמן. בינתיים, נשלחו לנתבעת דרישות תשלום ארנונה נוספות מדי שנה בגין שני הנכסים, ונוהל בין התובעת לנתבעת משא ומתן ממושך שלא נשא פרי. בזמן שחלף, הנתבעת שילמה סכומים שונים שנזקפו על חשבון חוב הארנונה (מסיבה זו צוין בגיליונות גיול חוב הארנונה, כי תקופת החיוב אינה רצופה. ראו: נספח 1 לתע"ר התובעת). עם זאת, סכומים ניכרים מתוך החוב הנטען על-ידי העירייה, לא שולמו על-ידי הנתבעת. בעקבות כך, העירייה הגישה את התובענה שבכותרת ביום 14.8.2018.

9. למען שלמות התמונה, אציין כבר כעת כי ביום 2.6.2020 (קרי- כשנתיים לאחר הגשת התובענה דנן), ועדת הערר לענייני ארנונה נתנה החלטתה בערר שהנתבעת הגישה לפניה. הסוגיה המרכזית שנדונה והוכרעה לפני ועדת הערר נגעה לשאלת גודל השטח בו הנתבעת עשתה שימוש כמחזיקה בתקופה הרלוונטית לערר (קרי- מאמצע שנת 2007 שאז הנתבעת קיבלה רישיון עסק להפעלת מגרסה בחלקה, ועד סוף שנת 2014). מטעמים שפורטו בהחלטתה של ועדת הערר, טענותיה של הנתבעת בעניין גודל השטח נדחו. הנתבעת הגישה ערעור על כך לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עמ"נ 47876-09-20 המתברר לפני כב' השופטת אבמן-מולר). נכון למועד מתן פסק דיני זה, הערעור המנהלי הנ"ל תלוי ועומד וטרם הוכרע.

התובענה הנוכחית, מהלך הדברים במסגרתה, והסכמת הצדדים בעניין גדרי המחלוקת לפניי

10. התובענה הכספית שבכותרת הוגשה מלכתחילה כתביעה בסדר דין מקוצר, ונתבע במסגרתה חוב ארנונה בסך של כ-5.5 מיליון ₪. מלכתחילה, החוב נושא התובענה התייחס לנכס 0013 עבור תקופת חיוב מיום 27.6.2007 עד יום 31.12.2016; וכן לנכס 0021 עבור תקופת חיוב מיום 18.8.2007 עד יום 31.12.2017 (השוני בתחילת תקופת החיוב בשני הנכסים, נובע מזקיפת סכומים שונים שהנתבעת שילמה במהלך השנים על חשבון החוב. השוני ביחס לסיום תקופת החיוב בשני הנכסים, יוסבר בהמשך הדברים).

11. בעקבות הגשת התובענה, הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן מטעמה. רשמת בית משפט זה קיבלה את הבקשה ביום 27.8.2018, וציינה בהחלטתה כי הרשות להתגונן ניתנה לגבי טענות הנתבעת כנגד התיישנות החוב, החיוב רטרואקטיבי וכפל התדיינות בשתי ערכאות, תוך שנקבע כי יתר הטענות יידונו לפני המותב שהתובענה תישמע לפניו.

בעקבות מתן הרשות להתגונן, התובענה עברה להתברר בסדר דין רגיל. בהחלטתי מיום 2.10.2018 הצעתי לצדדים להסכים למחיקת התובענה עד למתן הכרעה חלוטה של ועדת הערר לענייני הארנונה בערר שהיה תלוי ועומד לפניה אותה עת. הצדדים לא הצליחו לבוא להסכמה בעניין, ולפיכך ההליך לפניי התברר לגופו.

12. במסגרת ישיבת קדם משפט התבררו הנתונים הבאים (פרוטוקול מיום 27.11.2019, עמ' 1-4):

(-) שני הצדדים הסכימו כי הנתבעת החלה להחזיק בחלקת הקרקע הנדונה ביום 27.6.2007, קרי- במועד בו ניתן לנתבעת רישיון עסק להפעלת מגרסת עפר.

(-) לגבי מועד הפסקת ההחזקה של הנתבעת בשני הנכסים (0013 ו-0021), דעות הצדדים היו חלוקות: הנתבעת טענה כי הפסיקה להחזיק בשני הנכסים ביום 30.8.2016. מנגד, העירייה טענה כי הנתבעת הפסיקה להחזיק בנכס 0013 ביום 31.12.2016, ואילו החזקתה של הנתבעת בנכס 0021 המשיכה כל העת, אף שהיקפה צומצם.

(-) הוסכם כי המחלוקת בנוגע לגודל השטח בו החזיקה הנתבעת לא תתברר במסגרת התובענה שלפניי.

(-) הוסכם כי טענות שהנתבעת העלתה במסגרת הליכים אחרים בין הצדדים לגבי איחור במתן תשובה מטעם מנהל הארנונה להשגה שהגישה לפניו, וכן לגבי שאלת תחולתו של מבצע "מיסים ומסיימים", לא תתבררנה במסגרת תובענה זו.

(-) הוסכם כי הנתבעת תשלם לעירייה סכום כספי שלא חלקה עליו (סכום כאמור אכן שולם לאחר דיון קדם המשפט, והעירייה התחייבה להקטין בהתאמה את החוב הכספי הנטען על-ידה. ראו: פס' 3 לתע"ר התובעת; עמ' 162 לפרוטוקול מיום 13.6.2021).

(-) הצדדים הגיעו להסכמות לעניין תקופות החיוב ולעניין השאלות שיתבררו ביחס אליהן, ועל כך יפורט מיד.

לאחר ישיבת קדם המשפט, הצדדים באו להסכמה נוספת עליה הודיעו בכתב לבית המשפט. לפי אותה הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ביום 10.1.2020, הוסכם בין הצדדים כדלקמן:

(-) הנתבעת מוותרת על טענת התיישנות חוב הארנונה.

(-) כל צד שומר על טיעוניו בשאלה האם קמה מניעה להתייחס לתקופת ההתיישנות כשיקול במסגרת בחינת סבירות החיוב הרטרואקטיבי בארנונה.

(-) הכרעת ועדת הערר לעניין גודל השטח שהוחזק על-ידי הנתבעת (הכרעה אשר בעת גיבוש ההסכמה טרם ניתנה), תחייב את הצדדים "לכל תקופת התביעה ועד לתום תקופת ההחזקה (כפוף להכרעת ביהמ"ש בעניין 'אינני מחזיק')".

13. על רקע כל אלה, הפלוגתאות שהוסכם בין הצדדים כי הן בלבד תתבררנה במסגרת ההליך שבכותרת (הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ביום 27.11.2019 וביום 10.1.2020) – הן כדלקמן:

(א) לגבי תקופת החיוב מאמצע שנת 2007 (27.6.2007 לגבי נכס 0013, ו- 18.8.2007 לגבי נכס 0012) עד יום 10.12.2013 (מועד דרישת התשלום למפרע) – אין מחלוקת כי הנתבעת החזיקה בשני הנכסים בפרק הזמן הנ"ל. המחלוקת היחידה שהוסכם כי תתברר בגדרי הליך זה ביחס לתקופה האמורה, היא שאלת חוקיות החיוב בארנונה באופן רטרואקטיבי (להלן גם: תקופת החיוב הראשונה ו- הפלוגתא הראשונה בהתאמה).

(ב) לגבי תקופת החיוב מיום 11.12.2013 עד יום 30.8.2016 – הוסכם בין הצדדים כי תקופת חיוב זו אינה שנויה במחלוקת במסגרת ההליך הנוכחי, ולא תתברר לפניי.

(ג) לגבי תקופת החיוב מיום 30.8.2016, עד יום 31.12.2016 (לגבי נכס 0013) או עד יום 31.12.2017 (לגבי נכס 0012) – המחלוקת היחידה בנוגע לתקופת החיוב הנ"ל, נסובה על טענת "אינני מחזיק" שהעלתה הנתבעת (להלן גם: תקופת החיוב השנייה ו- הפלוגתא השנייה בהתאמה). הוסכם במפורש כי טענת "אינני מחזיק" כפופה לקבלת רשות מבית המשפט לשם העלאתה, וזאת נוכח הדין החל על העניין.

14. לאחר גיבוש הפלוגתאות עליהן עמדתי, הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם: התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית בחתימת מר שוקי קרה, מנהל מחלקת ארנונה בעירייה. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית בחתימת מר ערן בן עמי, מנהל הנתבעת. בנוסף, הנתבעת הזמינה לעדות מטעמה (ללא הקדמת תצהיר) את מר עקיבא יוסף, ששימש בעברו כממונה על מחלקת רישוי עסקים בעירייה ומאז פרש מתפקידו.

מועדי ההוכחות בתיק נדחו מספר פעמים לפי בקשת הנתבעת, מטעמים שקשורים להתפרצות נגיף הקורונה. בסופה של דרך, העדויות נשמעו לפניי ביום 13.6.2021, ובאותו מועד נשמעו גם סיכומי הצדדים בעל-פה. לאחר הסרת עיכובים שהיו קשורים במלאכת תמלול פרוטוקול ישיבת ההוכחות על-ידי חברת התמלול שעסקה בכך, בשלה העת להכריע בשתי הפלוגתאות שפורטו בפס' 13(א) ובפס' 13(ג) לדבריי לעיל, אשר תוחמות את גדרי ההליך לפניי.

הפלוגתא הראשונה: שאלת חוקיות החיוב הרטרואקטיבי בארנונה לגבי פרק הזמן מאמצע שנת 2007 עד 10.12.2013

15. כאמור, העירייה שלחה לנתבעת ביום 10.12.2013 דרישת תשלום בגין חוב ארנונה למפרע, עבור תקופת חיוב מיום 27.6.2007 ועד מועד דרישת התשלום (נספח 5 תע"ר התובעת).

החיוב האמור בארנונה בוצע באופן רטרואקטיבי, שכן הוא התייחס לשנות מס קודמות (כך לגבי שנת המס 2012 וכל שנות המס שקדמו לה; וכך גם לגבי שנת המס 2013, שכן דרישת התשלום יצאה בסופה של שנת 2013 ולא בתחילתה. ראו בעניין זה: עע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (1.12.2011), פס' 52-56; עוד ראו: ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (21.8.2012), פס' 14).

16. לטענת הנתבעת, עסקינן בחיוב רטרואקטיבי פסול, שהעירייה לא הרימה את הנטל להוכיח את צדקתו. לפי שיטת הנתבעת, היה מקום לחייבה בארנונה בגין שני הנכסים הנדונים (מס' 0013 ומס' 0021) רק ממועד הוצאת דרישת התשלום הראשונה, קרי- מיום 10.12.2013 ואילך, ללא חיוב לאחור. מנגד, העירייה עמדה על דעתה לפיה מדובר בחיוב למפרע שנעשה בסמכות וכדין, ואין עילה להתערב בו.

17. מבחינת המסגרת הנורמאטיבית – המשפט המנהלי מכיר בסמכות עקרונית לתקן או לשנות החלטה מנהלית מחמת טעות. סמכות זו יכולה לכלול גם תיקון טעות שתכליתה התאמת חיוב במס ארנונה למצב עובדתי ששרר בפועל. לצד זאת, כאשר מדובר בתיקון למפרע או בשינוי רטרואקטיבי של החלטה מנהלית, על הרשות המנהלית להביא בחשבון לצד האינטרס הציבורי גם את האינטרס של הפרט. מאחר שאין בחקיקה הסמכה מפורשת לחיוב רטרואקטיבי בענייני ארנונה, ההלכה הפסוקה קבעה כי קמה חזקה פרשנית כנגד תחולה למפרע, באופן שידו של בית המשפט תהא קפוצה בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים (ראו: ע"א 8417/09 לוי הנ"ל, פס' 10, 16, 19). בעניין זה, ההלכה הפסוקה קבעה מבחן דו-שלבי: במישור הסמכות, נקבע כי החזקה הפרשנית כנגד תחולה למפרע הנה חזקה הניתנת לסתירה, ולפיכך ניתן לחייב נישום בתשלום ארנונה לאחור, בנסיבות בהן קיימים טעמים טובים לכך. במישור שיקול הדעת, יש לבחון האם החיוב למפרע עומד במבחן הסבירות המנהלית. זהו המבחן המרכזי בהקשר הנדון, והוא מהווה פרי איזון בין עניינו של הפרט לבין אינטרס הציבור: מחד גיסא, יש לשקול את עניינו של הפרט בסופיות ההחלטה (או אי ההחלטה) בדבר חובתו לשלם ארנונה, וכן את אינטרס ההסתמכות שלו על המצב ששרר בטרם חויב למפרע. מאידך גיסא, ראוי להתחשב באינטרס הציבורי בגביית מס אמת למען הקופה הציבורית, וכן ברווחת התושבים העלולה להיפגע אם הרשות המקומית תימנע מגביית מסי ארנונה. על הרשות להביא במניין שיקוליה את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע, מידת ההסתמכות מצד הנישום על אי גביית הארנונה ועוד. חשיבות מיוחדת תינתן להתנהלותו של הנישום, ולשאלה האם רובץ לפתחו "אשם" כלשהו באי גביית המס (ראו: ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002), פס' 20-22; עע"ם 4551/08 עיריית גבעת שמואל הנ"ל, פס' 57).

18. ומן הכלל אל הפרט – אזכיר כי במסגרת ההליך הנוכחי, אין מחלוקת שהנתבעת החלה להחזיק בחלקת הקרקע הנדונה לצרכי ארנונה באמצע שנת 2007; אין מחלוקת בדבר השימושים שנעשו בקרקע לצרכי עסק גריסת העפר; ואף הוסכם כי המחלוקת בנוגע לגודל השטח שהוחזק, לא תתברר בגדרי הליך זה. המחלוקת היחידה המונחת לפתחי בגין תקופת החיוב הראשונה, מתמקדת בחוקיות גביית הארנונה למפרע. בבואנו ליישם בנסיבות המקרה דנן את אמות המידה שנקבעו בפסיקה בהקשר זה, יש להיזקק למספר היבטים שהצדדים התייחסו אליהם בטיעוניהם: התנהלות הנישום, התנהלות הרשות, הסתמכות הנישום על העדר הגבייה, האינטרס הציבורי, חוזר מנכ"ל משרד הפנים אליו הפנתה הנתבעת בטיעוניה, היקף החיוב לאחור, וסוגית הריבית וההצמדה בגין החיוב למפרע. המסקנה אליה אבוא בעניין הפלוגתא הראשונה, תהא פרי מלאכת שקלול ואיזון ביחס להיבטים אלה.

(א) התנהלות הנישום - חיוב לראשונה בארנונה אל מול טיב והיקף החזקה בנכס

19. סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות או: הפקודה) שכותרתו: "הארנונה ברכישת בעלות או החזקה", קובע כך: "נעשה אדם...מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה...מחזיק של הנכס...". סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), קובע גם הוא כי המחזיק בנכס בתחומי הרשות המקומית, מחויב לשלם ארנונה בגינו. מכאן שחובת תשלום ארנונה חלה על מי שהפך למחזיק בנכס, בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר אליו (להגדרת "מחזיק" ראו: סעיף 1 וסעיף 269 לפקודה). ודוק, החבות בארנונה קמה גם כאשר השימוש וההחזקה בנכס נעשים שלא כחוק ובניגוד לדיני התכנון והבניה (ראו: עע"ם 9963/03 זוהר נ' עיריית ירושלים (1.8.2006), פס' 10; הנריק רוסטוביץ' ארנונה עירונית ספר ראשון 263 (מהדורה חמישית, 2001)).

20. לטענת התובעת, הנתבעת פעלה שלא כדין כאשר נמנעה מלדווח למחלקת ארנונה על תחילת החזקתה בקרקע באמצע שנת 2007. מנגד, לטענת הנתבעת, מאחר שלפני אמצע שנת 2007 השטח לא היה בר חיוב בארנונה, ומאחר שדרישת התשלום הופקה על-ידי העירייה לראשונה רק בסוף שנת 2013 ויצרה חיוב ראשון בארנונה ביחס לקרקע הנדונה, הרי הנתבעת לא ידעה קודם לכן כי היא חבה בארנונה בגין השימושים שעשתה בחלקה מאז אמצע שנת 2007. עוד נטען כי לא הייתה על הנתבעת חובה לדווח מיוזמתה למחלקת ארנונה על שימושים אלה.

21. בהתייחס לטענות האמורות, אציין כי השאלה האם הייתה מוטלת על הנתבעת חובה פוזיטיבית לדווח מיוזמתה למחלקת ארנונה על תחילת החזקתה בקרקע מאמצע שנת 2007, מעוררת היבטים לכאן ולכאן: מחד גיסא, סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות אינם קובעים חובת דיווח כאמור (חובת הדיווח הקבועה במסגרתם, דנה בסיטואציה של הפסקת החזקה או שינוי מחזיקים, ולא בסיטואציה של החזקה לראשונה בנכס שקודם לכן לא היה בר חיוב בארנונה). יטען הטוען כי אין לחייב את הנישום במתן הודעה לרשות מיוזמתו אודות החזקה ראשונה בנכס. כך, הן מאחר שחובת דיווח כאמור אינה עולה מלשונם הברורה והמפורשת של סעיפים 325 ו- 326 לפקודה; הן מאחר שבהעדר הודעת תשלום קודמת בגין נכס שמעולם לא חויב בארנונה, החבות במס טרם ידועה לנישום וטרם הפכה לברת ביצוע; והן מאחר שחובת ההגינות המוטלת על הפרט ביחסיו עם הרשות, מצומצמת בהיקפה ביחס לחובת ההגינות המוגברת המוטלת על הרשות. לפיכך, ניתן לטעון כי אין מקום להטיל על הפרט חובת דיווח אקטיבית אודות החזקה לראשונה בנכס, כאשר הדבר לא נקבע על-ידי המחוקק באופן מפורש. מאידך גיסא, כפי שצוין בפס' 19 לדבריי לעיל, סעיף 326 רישא לפקודה וכן סעיף 8 לחוק ההסדרים מטילים חיוב בארנונה על מי שהפך להיות מחזיק בנכס. חיוב עקרוני זה קם עם חקיקת צו הארנונה מדי שנה, והוא חל גם כאשר מדובר בהחזקה לראשונה בנכס שקודם לכן לא היה בר חיוב בארנונה. זאת ועוד; ההלכה הפסוקה הכירה בכך שאין מקום להטיל על כתפי הרשות המקומית נטל רחב וגורף לברר את זהותם של המחזיקים בפועל בנכסים הרבים שבתחומה (ראו והשוו לדברים שנאמרו ביחס לחובת הנישום להודיע על הפסקת החזקתו בנכס: בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008), פס' 8 לפסק-דינה של כב' השופטת ארבל; בר"ם 8462/11 מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' פלקון (12.8.2014), פס' 16). יטען הטוען כי המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי הנישום מחויב להודיע מיוזמתו לרשות המקומית על תחילת החזקתו בנכס, וזאת גם כאשר מדובר בהחזקה ראשונה בנכס ולא רק כאשר מדובר בהפסקת החזקה או בשינוי מחזיקים. לפי הנטען, חובה זו נובעת מחובת ההגינות המוטלת על הפרט כלפי הרשות, אפילו אם היקף החובה הנ"ל מצומצם ביחס לחובת ההגינות המוגברת בה מחויבת הרשות כלפי הפרט במסגרת פועלה כנאמן הציבור (לעמדות שונות בעניין היקף חובת ההגינות של הפרט כלפי הרשות, ראו: עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל (24.2.2015) ומכלול ההפניות המובאות שם; עוד ראו והשוו: עע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן (31.5.2016), פס' 25-26).

השאלה הנכבדה האם ומכוח מה מוטלת על נישום חובה פוזיטיבית לדווח מיוזמתו למחלקת ארנונה בעירייה על תחילת החזקתו בנכס שקודם לכן לא היה בר חיוב בארנונה, התעוררה בעע"מ 89/13 הראל הנ"ל. ניתן למצוא בפסק הדין האמור דעות לכאן ולכאן, כך שהשאלה נותרה ללא הכרעה ברורה (ראו: שם, פס' 28 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר, פס' 8 סיפא לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז, ופס' 9 רישא לפסק דינו של כב' השופט מזוז). סוגיה זו אינה מחייבת הכרעה בנסיבות המקרה דנן, וניתן להותירה לעת מצוא. כך, שכן בכל הנוגע לתקופת החיוב הראשונה, השאלה המונחת לפתחי אינה האם הייתה מוטלת על הנתבעת בשעת אמת חובה אקטיבית לדווח בעצמה למחלקת ארנונה על תחילת החזקתה בקרקע מאמצע שנת 2007 ואילך. השאלה הנזקקת להכרעה הנה האם כאשר מחלקת ארנונה גילתה בסוף שנת 2013 אודות השימושים שהנתבעת עשתה בקרקע לאורך שנים, היא הייתה רשאית לחייב את הנתבעת בארנונה למפרע בגין כך (ראו והשוו: עע"מ 89/13 הראל הנ"ל, סוף פס' 8 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז, ופס' 9 לפסק דינו של כב' השופט מזוז).

22. אחד השיקולים הרלוונטיים בהקשר זה, היא מידת הידיעה של הנישום אודות חובת תשלום הארנונה, כחלק מבדיקת התנהלותו.

לאחר שמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות שהוגשו בתיק, התקשיתי לקבל את טענת הנתבעת לפיה מאז אמצע שנת 2007 ועד לקבלת דרישת התשלום בסוף שנת 2013, היא לא ידעה שהשימושים שיזמה בקרקע חבים בארנונה.

ראשית, טענת העדר הידיעה לא הועלתה בבקשת הרשות להתגונן. שנית, מנהל הנתבעת, מר בן עמי, לא הוכיח בדרך כלשהי את הטענה שהעלה לראשונה בישיבת קדם המשפט לפניי, ולפיה: "...מגרסות ניידות בכל שטח לא מקבלות חיובי ארנונה" (עמ' 2, ש' 31-32 לפרוטוקול מיום 27.11.2019; וראו גם: עמ' 125-126 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). בכל מקרה, החיוב בארנונה במקרה דנן הוא לא רק בגין מגרסת העפר, אלא גם בגין מבנים, ציוד כבד וכלי רכב שהנתבעת החנתה בקרקע. בהקשר זה, מנהל הנתבעת אישר בעדותו לפניי כי באתרים אחרים בהם הנתבעת מפעילה מגרסות עפר, לא הוקמו סככות, משרדים ויבילים בהיקפים כפי שהוקמו בחלקה הקרקע נושא תובענה זו (עמ' 125 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). יתר על כן; במסגרת הכרעת הדין הפלילית שניתנה בעניינה של הנתבעת, נקבע כי בחלקת הקרקע הנדונה נגרסו חומרים "בהיקפים משמעותיים" (עמ' 13 לתע"ר התובעת). ממצא זה התבסס על מסמכים משנת 2007 ואילך שהוגשו בהליך הפלילי, אשר חלקם צורפו לעיוני (נספח א' לתע"ר הנתבעת). הדברים עלו גם מעדותו של מנהל הנתבעת שאישר כי מגרסת העפר גרסה כ- 1,000 טונות עפר ליום, וכי באתר היו נכנסות ויוצאות עשרות משאיות על בסיס יום-יומי (עמ' 104-105 לפרוטוקול מיום 13.6.2021).

נוכח היקף וטיב הפעילות העסקית בשטח, לא השתכנעתי כי הנתבעת – חברה מסחרית העוסקת בגריסת עפר בהיקפים ממשיים, אשר הציבה בקרקע מגרסה בגודל של כ-40 מ"ר, ציוד כבד, כלי רכב ומבנים שונים לצורך פעילותה העסקית – לא ידעה כי עליה לשלם ארנונה בגין שימושים אלה בקרקע. דומה כי לכל הפחות מדובר בעצימת עיניים מצדה של הנתבעת. ניתן להפנות בהקשר זה להלכה הפסוקה שקבעה כי: "כל תושב ואזרח, ובוודאי בעל עסקים, מוחזק כמי שיודע שעל נכס מקרקעין המשמש למגורים או לעסקים מוטלת ארנונה עירונית" וכן: "מחזיק בנכס חייב בתשלום ארנונה. עיקרון זה הוא ברור, ומכל מקום, קשה להלום מצב שבו אדם המנהל עסק אינו מודע לו או למצער חייב לדעתו" (עע"מ 89/13 הראל הנ"ל, פס' 5 לפסק דינו של כב' השופט מזוז, וכן: פס' 6 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז; ההדגשות אינן במקור-ד.כ.ל). עצימת העיניים האמורה נזקפת לחובת הנתבעת.

(ב) התנהלות הרשות - ידיעת מחלקת רישוי עסקים אל מול ידיעת מחלקת ארנונה בעירייה

23. הנתבעת פעלה בשטח מכוח רישיון עסק זמני להפעלת מגרסה אותו קיבלה ביום 27.6.2007. כפי שצוין בפתח דבריי, מחלקת רישוי עסקים פעלה בשיתוף עם מחלקת איכות סביבה בעירייה, והאריכה מעת לעת את תוקף רישיון המגרסה הזמני שניתן לנתבעת (נספח א' לתע"ר הנתבעת). בשלב מתקדם יותר בציר הזמנים, מחלקת הפיקוח על הבנייה וכן המחלקה המשפטית בעירייה היו מודעות אף הן לפעילות הנתבעת בשטח ולמבנים שהוקמו שם ללא היתר (נספח ב' לתע"ר הנתבעת). כפי שתואר לעיל, הנתבעת זומנה לשימועים, וכן הועמדה לדין פלילי במהלך שנת 2013 בין היתר בגין עבירות לפי דיני התכנון והבנייה בהן הורשעה (ראו: פירוט בפס' 1-5 לדבריי לעיל).

24. לטענת הנתבעת, על רקע כל אלה, מחלקת הארנונה בעירייה ידעה או היה עליה לדעת אודות החזקתה בקרקע. אף-על-פי-כן, היא נמנעה מאז אמצע שנת 2007 ועד סוף שנת 2013 מלחייב את הנתבעת בארנונה. לגישת הנתבעת, מדובר במחדל רשלני של הרשות שמצדיק לפסול את חיוב הנתבעת בארנונה למפרע.

25. לביסוס טענת הידיעה של מחלקת הארנונה אודות החזקתה של הנתבעת בשטח בשעת אמת, הנתבעת זימנה למתן עדות מטעמה את מר עקיבא יוסף. מר יוסף שימש עד שנת 2014 כמנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית ירושלים, וכיום הוא עובד כעצמאי ונותן שירותים גם לנתבעת. מר יוסף העיד לפניי כי בשנים הרלוונטיות, כל מי שביקש לקבל רישיון עסק נדרש להמציא מספר זיהוי נכס ממחלקת ארנונה. לצד זאת, העד אישר כי היו נכסים נעדרי מספר זיהוי במחלקת ארנונה, ולפיכך הם קיבלו מספר זיהוי ממוחשב פיקטיבי במחלקת רישוי עסקים. כך אירע בעניינה של הנתבעת. לדברי מר יוסף, מדי תקופה היה נמסר דו"ח ממוחשב ממחלקת רישוי עסקים למחלקת ארנונה, ובדו"חות האלה היה נכלל מידע על נכסים שקיבלו מספר זיהוי פיקטיבי במחלקת רישוי עסקים. העד לא ידע לומר מה נעשה במחלקת ארנונה עם הדו"חות הממוחשבים שלטענתו הועברו לשם (עמ' 82, 85, 87-88, 91 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). יוער כי עדותו של מר יוסף לא נתמכה בתיעוד כלשהו בכתב (כגון: דו"ח ממוחשב מן הסוג הנטען, שהועבר ממחלקת רישוי עסקים למחלקת ארנונה; נוהל עבודה בכתב שעסק בממשק העברת מידע בין שתי המחלקות; וכיוצ"ב). בין כך ובין אחרת, עדותו של מר יוסף נשאה אופי כללי לגבי פרקטיקה שלטענתו נהגה בשנים הרלוונטיות. מר יוסף השיב כי הוא אינו יודע לומר האם מידע כלשהו הועבר בפועל ממחלקת רישוי עסקים למחלקת ארנונה ביחס לפעילות העסקית של הנתבעת בחלקה הקונקרטית שנדונה לפניי (עמ' 83, ש' 12-13; עמ' 86, ש' 5-6 לפרוטוקול מיום 13.6.2021).

26. מנגד, מר שוקי קרה, מנהל מחלקת ארנונה בעיריית ירושלים מאז שנת 2006 ועד היום, העיד כי מחלקת רישוי עסקים מעולם לא העבירה באופן מסודר ושוטף דו"חות למחלקת ארנונה אודות נכסים שבטיפולה. עוד נטען כי מערכות המחשוב של שתי המחלקות אינן מקושרות ביניהן (עמ' 23, 138 ואילך לפרוטוקול מיום 13.6.2021). לטענת מר שוקי קרה שלא נסתרה, לקראת סוף שנת 2013 המחלקה המשפטית של העירייה היא זו שפנתה מיוזמתה למחלקת ארנונה בעקבות ההליך הפלילי שהוגש כנגד הנתבעת, והיא זו שביקשה לברר האם קיים חיוב בארנונה על הנכס. לדברי מר קרה, הייתה זו הפעם הראשונה בה הובא לידיעתה הפוזיטיבית של מחלקת ארנונה מידע אודות החזקת הנתבעת בשטח הנדון. בעקבות כך, מחלקת ארנונה פעלה מיד: היא ביצעה מדידה בשטח באוקטובר 2013, והוציאה לנתבעת דרישת תשלום למפרע בדצמבר 2013.

בהתחשב במועדי המדידה והודעת התשלום לאחור, אני מקבלת את טענת העד מר שוקי קרה לפיה מחלקת הארנונה ידעה בפועל על החזקת הנתבעת בקרקע רק משלהי שנת 2013.

27. אשר לטענות הנתבעת בדבר ידיעתה בכוח של מחלקת ארנונה אודות החזקתה בשטח – בבר"ם 867/06 דור אנרגיה הנ"ל, רוב חברי ההרכב סברו כי על דרך הכלל אין בידיעה פוזיטיבית של מחלקות אחרות בעירייה בדבר שינוי מחזיקים בנכס, כדי להקים פטור גורף לנישום מחובתו למסור הודעה למחלקת ארנונה בדבר שינוי מחזיקים בהתאם לסעיפים 325-326 לפקודה. באותה פרשה נקבע כי אין מקום לחייב תיאום מוחלט בין כל גופי העירייה, ותחת זאת "נסיבותיו של כל מקרה ומקרה צריכות להיבחן לגופן" (ראו: שם, סוף פס' 9 לפסק-דינה של כב' השופטת ארבל, וכן פס' 16 לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה. יוער כי כב' השופט דנציגר בפס' 38 לפסק דינו באותה פרשה, תמך בעמדה שהרחיבה במידה מסוימת את היקף הידיעה בכוח של מחלקת ארנונה בנסיבות בהן חילופי מחזיקים בנכס היו ידועים למחלקות אחרות בעירייה. עם זאת, דעתו של כב' השופט דנציגר נותרה בעניין זה דעת יחיד; ראו גם: בר"ם 8462/11 פלקון הנ"ל, פס' 16).

ודוק, בבר"ם 867/06 דור אנרגיה הנ"ל נדונה סיטואציה של שינוי מחזיקים, ואילו בענייננו מדובר בסיטואציה של החזקה לראשונה בנכס. עם זאת, דומה כי הגישה העקרונית העולה מדעת הרוב בבר"ם 867/06 דור אנרגיה הנ"ל חלה גם בענייננו. במילים אחרות: כדי להחליט האם ידיעה אקטואלית של מחלקות אחרות בעירייה הקרינה על ידיעתה בכוח של מחלקת ארנונה אודות פעילות הנתבעת בקרקע בשעת אמת, חובה לבחון את הנסיבות לגופן.

28. בחינת נסיבות המקרה דנן מעוררת תהייה ביחס להתנהלותה הכוללת של העירייה בפרשה הנוכחית:

מר שוקי קרה, מנהל מחלקת ארנונה, העיד לפניי כי בחמש השנים האחרונות, מחלקת הפיקוח על הבנייה (להבדיל ממחלקת רישוי עסקים) נוהגת להעביר מידע למחלקת ארנונה אודות נכסים שניתן לגביהם טופס 4 או שנפתחו בעניינם תיקי עבירות בנייה, וזאת כדי שתיערך בדיקה לגבי חיוב בארנונה לגביהם (עמ' 19-20 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). על רקע דברים אלה, אני רואה לציין כי במסגרת הכרעת הדין הפלילית שניתנה בעניינה של הנתבעת, נקבע כי: "...כבר בשנת 2009 התקבל דיווח [ב]מחלקת הפיקוח על הבניה אודות עבירות בניה במקום...מפקחת בניה בשם עינב ברנס ערכה תרשומת לפיה ביקרה באתר ביום 20.7.09 'וראיתי שהוצב מבנה משרדים בשטח של כ-100 מ"ר, מכולות, סככה וכן יש במקום יציקות בטון חדשות, לכל אלו אין רישיון'..." (עמ' 14 לתע"ר התובעת).

הנה כי כן, מהכרעת הדין הפלילית עולה שמחלקת הפיקוח על הבנייה ידעה על עבירות הבנייה בחלקת הקרקע הנדונה לפניי, החל מאמצע שנת 2009. בהתחשב בכך, לא ברור מדוע נוהל העברת המידע בין שתי המחלקות האמורות לא נהג כבר אז, קרי-מדוע מחלקת הפיקוח על הבנייה לא העבירה למחלקת ארנונה מידע אודות פעילותה העסקית של הנתבעת בשטח כבר באמצע שנת 2009 או בסמוך לכך. אדגיש כי מר קרה לא נשאל על כך במסגרת חקירתו הנגדית, ולפיכך קיים קושי לקבוע ממצאים ברורים ביחס לשאלה זו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שמחלקות שונות בעירייה עסקו בפעילותה העסקית של הנתבעת בקרקע הנדונה במשך מספר שנים – הן במישור רישוי עסקים, הן במישור איכות סביבה והן במישור עבירות בנייה. למרות זאת, חלפו כשש וחצי שנים תמימות עד הפנייה הראשונה של המחלקה המשפטית למחלקת ארנונה ביחס לפעילות הנתבעת בשטח. בנסיבות העניין, דומה שראוי היה כי מחלקות העירייה האחרות היו מבחינות במועד מוקדם יותר כי הקרקע המטופלת על ידן אינה רשומה כלל במחלקת ארנונה. ובלשונה של כב' השופטת ברק-ארז בעע"מ 89/13 הראל הנ"ל: "ראוי שמערכת ניהול המידע בתוך רשות מקומית תאפשר מבט כולל על הנכסים שבשטחה, כך ש'נורות אדומות' יידלקו כאשר נכס המחייב טיפול של מחלקה אחת, אשר לכאורה כלל אינה מודעת לקיומו, נמצא בטיפולה של מחלקה אחרת בעירייה" (שם, אמצע פס' 9 וסוף פס' 11).

29. ההתרשמות לפיה התנהלותה הכוללת של העירייה אינה חפה מקשיים, נובעת גם מן העובדה שלפי שיטת העירייה עצמה, עסקינן בחלקת קרקע גדולה שבוצעה בה פעילות רחבת היקף של גריסת עפר, והכל בשטח שנמצא תחת כיפת השמיים. השימושים הנרחבים שהנתבעת עשתה בקרקע לאורך מספר שנים היו גלויים לעין. אף-על-פי-כן, מחלקת ארנונה לא ידעה דבר לגביהם לאורך תקופת זמן משמעותית. עובדה זו (אשר מצטרפת לידיעתן האקטואלית של מחלקות אחרות בעירייה אודות פעילותה הנרחבת של הנתבעת בשטח כאמור לעיל), אינה מאפשרת לומר כי התנהלות העירייה הייתה מיטבית וכי לא היה באפשרותה של מחלקת ארנונה לדעת מוקדם יותר אודות החזקת הנתבעת בקרקע לצרכי חיוב במס. מסקנה זו פועלת לחובת התובעת.

(ג) האינטרס הציבורי

30. אף אם התנהלות התובעת לא הייתה נקייה מבעיות כמתואר לעיל, הקושי בהקשר זה מופנה בחלקו הגדול כלפי הציבור וכלפי הקופה הציבורית אליה לא שולמו כספי ארנונה בשעת אמת, ופחות כלפי הנתבעת שבמשך שנים עשתה שימוש בקרקע לצרכים עסקיים בלא לשלם ארנונה בגין כך (ראו: עע"מ 89/13 הראל הנ"ל, פס' 4 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז). כידוע, ארנונה היא בגדר מס שנועד לממן את פעילותה של הרשות המקומית. גביית ארנונה נדרשת כדי לאפשר ניהול תקין של הרשות המקומית ושל כספי הציבור, ולעודד חלוקה שוויונית של הנטל המימוני המוטל על תושבי העיר. פטור מלא של הנתבעת מחיובה בארנונה למפרע בגין שש וחצי שנות החזקתה בקרקע, יוביל להתעשרות הנתבעת על חשבון כספי הציבור, וזאת בניגוד לאינטרס הציבורי בגביית מס אמת, בשוויון בנשיאה בנטל המס ובשמירה על הקופה הציבורית.

לצד הדברים האמורים, אני רואה לציין כי חלק בלתי נפרד מן האינטרס הציבורי הוא שהרשות תפעיל מאמץ סביר (בנתוני העומס המוטל על העוסקים במלאכת גביית ארנונה בעיר רבת נכסים), כדי לגלות נישומים שחבים בארנונה לקופת הציבור. התעלמות מוחלטת מן הקשיים העולים מהתנהלות העירייה במקרה דנן כמפורט בפס' 28-29 לדבריי לעיל, עלולה לעודד התנהלות פסיבית מטעם הרשות המקומית גם בנסיבות בהן המידע היה ניתן לגילוי במועד מוקדם יותר, בשים לב לכך שהחזקת הנכס לא היה נסתרת מעין והייתה ידועה למספר מחלקות אחרות בעירייה. התעלמות גורפת מכך לא תסייע בהכוונת התנהגות רצויה מצד הרשות (ראו והשוו: עע"ם 8329/14 קורן הנ"ל, פס' 24).

31. הנה כי כן, האינטרס הציבורי במקרה דנן כולל פנים לכאן ולכאן. כפי שיפורט להלן, יהיה מקום לאזן בין השיקולים השונים על רקע יתר נסיבות המקרה.

(ד) הסתמכות הנישום על העדר הגבייה

32. השאלה לה אזקק כעת הנה האם הנתבעת הצביעה על אינטרס הסתמכות לגיטימי בגין אי גביית ארנונה במשך שש וחצי שנות החזקה בקרקע לצרכי פעילותה העסקית.

לטענת הנתבעת, שררה אי בהירות לגבי הפיכת הקרקע הנדונה לברת חיוב בארנונה החל מאמצע שנת 2007, שכן במשך שנים קודם לכן הקרקע לא חויבה בארנונה כלל. לגישת הנתבעת, עקב כך ראוי לאבחן את המקרה הנוכחי ממקרים אחרים שנדונו בהלכה הפסוקה, לגביהם נקבע כי אינטרס ההסתמכות חלש שכן הנישום חויב בעבר בתשלום ארנונה בגין הנכס, ולפיכך היה מודע לחובת תשלום ארנונה בגינו.

33. בהתייחס לכך, אציין כי ההלכה הפסוקה דנה בעבר במקרים בהם היה מדובר בחיוב למפרע שהיווה הטלת ארנונה לראשונה. ניתן להפנות, למשל, לעע"מ 89/13 הראל הנ"ל (שני הצדדים התייחסו אליו בסיכומיהם בעל-פה). באותה פרשה נקבע כי עיריית רמת גן התרשלה בכך שנמנעה מגביית ארנונה במשך עשרות שנים בגין נכס גדול ממדים, אשר בחלק נכבד מהתקופה שימש כעסק מסחרי שפעילותו הייתה גלויה וחשופה לעיני כל. כאשר עיריית רמת גן גילתה אודות מחדל אי הגבייה, היא חייבה את הנישום בארנונה לפרק זמן של שנתיים למפרע. אותו חיוב למפרע היווה הטלת ארנונה לראשונה בגין הנכס. באותה פרשה, הנישום עתר כנגד חיובו למפרע לבית המשפט לעניינים מנהליים. על פסק הדין שניתן באותה עתירה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. וכך נפסק באותו מקרה בדעת רוב מפי כב' השופטת ברק-ארז:

"לא ניתן להכיר בהסתמכות לגיטימית על אי-גבייתו של תשלום חובה, אשר על-פי דין קיימת חובה ברורה לגבותו. במילים אחרות, נישום לא רשאי להסתמך על אי גבייתו של מס או תשלום חובה אחר, כאשר ברור כי היא נעשית בניגוד להוראות הדין...

כאשר קיים יסוד לכאורה למחלוקת בהוראות הדין, מונח הבסיס הראשוני לטענה של הסתמכות לגיטימית. לעומת זאת, כאשר אדם אינו משלם ארנונה ואינו יכול להצביע על מקור כלשהו להימנעות מלגבות ממנו, טענת ההסתמכות נראית דחוקה, ואף במישור הנורמטיבי אין לקבלה".

(שם, פס' 6 לפסק-דינה של כב' השופטת ברק-ארז; ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל)

כב' השופט מזוז, שהצטרף בהסכמה לפסק-דינה של כב' השופטת ברק-ארז בעע"מ 89/13 הראל הנ"ל, הוסיף וציין ביחס לטענת ההסתמכות על אי הגבייה כדלקמן:

"כל תושב ואזרח, ובוודאי בעל עסקים, מוחזק כמי שיודע שעל נכס מקרקעין המשמש למגורים או לעסקים מוטלת ארנונה עירונית. על כן, עצם העובדה שהרשות המקומית לא גבתה בפועל ארנונה מנכס כזה או אחר, כאשר אין כל סיבה סבירה להניח שהוא פטור מארנונה, אינה יכולה להקים אינטרס הסתמכות בר-הגנה...

טענת הסתמכות המבוססת על אי-גביית ארנונה תתקבל רק בנסיבות חריגות, כגון כאשר מדובר בסוג נכס שהגישה המקובלת לגביו - להלכה ולמעשה - הייתה שאינו בר-חיוב בארנונה, ועל כן רשאי היה הנישום להניח שאי-הגביה יסודה בפטור מארנונה ולא בטעות או מחדל של הרשות. דוגמא לכך הוא המקרה של החיוב בארנונה על תעלות המוביל הארצי ... או החיוב בארנונה של עמודי חשמל והקרקע שמתחת לבסיסם ... וכן כל המקרים של ניסיונות חיוב בארנונה של קווי תשתית ... ודוק: במקרים כגון אלה אינטרס ההסתמכות הלגיטימי קם לא מעצם העדר הגבייה של ארנונה במשך תקופה ממושכת, אלא מהעובדה שבאותן שנים היו אלה נורמה ופרקטיקה מקובלות על הכל שנכסים מסוג זה אינם חייבים בארנונה. רק בנסיבות כאלה העדר גביה מקים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה.

לא זה המקרה בענייננו. לא שמענו מפי המשיב כל הסבר משכנע מדוע סבר (לטענתו) שאינו חב בארנונה משך כל אותן שנים ארוכות. כאמור, עצם הצפייה להמשך המצב של העדר גביה אינה מהווה צפייה לגיטימית, ואינה יוצרת הסתמכות בת-הגנה".

(שם, פס' 6-7 לפסק דינו של כב' השופט מזוז; ההדגשות אינן במקור-ד.כ.ל).

דברים אלה יפים לנסיבות המקרה דנן. הנתבעת טענה כי הסתמכה על העדר הגבייה, אולם טענת ההסתמכות מטעמה הועלתה באופן ערטילאי וכללי. מלבד העובדה שהקרקע לא חויבה בעבר בארנונה בעת שהייתה ריקה מפעילות וממבנים, הנתבעת לא העלתה כל נימוק משכנע מדוע סברה (לטענתה) כי היא אינה חבה בארנונה בגין השימושים שהיא זו שיזמה לראשונה בקרקע החל מאמצע שנת 2007 ואילך לצורך פעילותה העסקית. הנתבעת לא טענה לאי בהירות של דיני הארנונה. היא גם לא טענה כי פטור כלשהו המוכר לפי דיני הארנונה חל לגביה (עמ' 103, ש' 5 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). כפי שצוין בפס' 22-23 לדבריי לעיל, טענת הנתבעת לפיה באתרים אחרים בהם היא מפעילה מגרסות עפר היא לא חויבה בארנונה, נטענה בעלמא בלא הוכחה כלשהי, מה גם שמנהל הנתבעת אישר לפניי שבאותם אתרים אחרים לא הוקמו סככות, משרדים ויבילים בהיקפים כפי שהוקמו בחלקה הקרקע נושא תובענה זו. בהתחשב בכל אלה, טענת הנתבעת להסתמכות על אי הגבייה אינה נושאת כוח משכנע.

יתרה מזאת; בעע"מ 89/13 הראל הנ"ל נפסק בדעת רוב מפי כב' השופטת ברק-ארז כי: "...כדי להוכיח הסתמכות, עליו [על הנישום-ד.כ.ל] להראות לא רק שנכזבה ציפייתו שלא לשלם ארנונה, אלא כי היה מכלכל צעדיו באופן שונה. באיזה מובן הוא 'סמך' על אי-תשלום הארנונה? האם היה מנהל את עסקו במקום אחר שבו לא חלה חובה כזו? מקום שכזה אינו בנמצא עבור המשיב במדינת ישראל כולה" (שם, פס' 5). הנתבעת שטענה להסתמכות על העדר הגבייה, לא הוכיחה לפניי את טענת ההסתמכות בשום צורה. טענת ב"כ הנתבעת לפיה אילו מרשתו הייתה מחויבת בארנונה בזמן אמת, היא הייתה יכולה לגבות מלקוחותיה תעריפים אחרים עבור שירותי גריסת העפר שסיפקה להם בחלקת הקרקע הנדונה, לא נטענה על-ידי מנהל הנתבעת בתצהירו או בעדותו לפניי. הטענה הועלתה על-ידי ב"כ הנתבעת כלאחר יד בשלב הסיכומים בלבד, ללא ראיה כלשהי בעניין (עמ' 166, 178 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). כך למשל, לא הוכח כי הנתבעת גבתה מלקוחותיה תעריפים אחרים החל מתחילת שנת 2014 ואילך, שאז הנתבעת בוודאי הייתה מודעת לחובת תשלום הארנונה עקב דרישת התשלום ששלחה אליה העירייה. ודוק, אף אם אתחשב בכך שפעילות גריסת העפר בחלקת הקרקע הנדונה לפניי הופסקה בסוף שנת 2013, הרי הנתבעת המשיכה להפעיל מגרסות עפר באתרים אחרים. למרות זאת, היא לא הוכיחה בדרך כלשהי כי החלה לחייב את לקוחותיה בתעריפים שלקחו בחשבון אפשרות לחיוב בארנונה.

34. ניתן לסכם ולומר כי עוצמת טענת ההסתמכות של הנתבעת על העדר הגבייה אינה גבוהה. ובלשונה של כב' השופטת ברק-ארז בעע"מ 89/13 הראל הנ"ל: "גם אם נקבל שהפרט אינו מחויב 'להזכיר' לרשות המקומית כי 'שכחה' לגבות ממנו ארנונה, הרי שיהיה זה מרחיק לכת לומר בדיעבד כי לפרט מותר היה להסתמך על הימשכותה של הטעות" (שם, פס' 8).

(ה) חוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 11/04

35. בישיבת ההוכחות הפנתה הנתבעת לחוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 11/04 מיום 28.11.2004 (נ/1). הנתבעת טענה כנגד כך שבניגוד לאמור בחוזר הנ"ל, לא הוצג אישור של היועץ המשפטי של עיריית ירושלים לגביית ארנונה למפרע.

36. הטיעון האמור הועלה לראשונה בישיבת ההוכחות, באופן שלא איפשר לתובעת שהות מספקת לבדוק את הדברים. בכל מקרה, עיון בחוזר האמור מעלה כי הוא חל לפי לשונו על גביית ארנונה באופן רטרואקטיבי בגין נכסי מדינה. מאחר שכך, החוזר והדרישה שנכללה במסגרתו לאישור היועץ המשפטי של הרשות המקומית, אינם חלים על הנתבעת שהנה חברה מסחרית (ראו: עמ"נ 812-10-09 רכבת ישראל בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור (20.5.2010)).

למעלה מן הצורך, אזכיר כי המחלקה המשפטית של העירייה, שהייתה מעורבת בהגשת ההליך הפלילי כנגד הנתבעת בגין עבירות הבנייה שביצעה בקרקע, היא זו שיזמה את הבדיקה מול מחלקת ארנונה בעקבותיה הנתבעת חויבה בארנונה למפרע. בנסיבות אלה, אין בסיס לחשש כאילו מחלקת ארנונה פעלה ללא ליווי משפטי מתאים כאשר חייבה את הנתבעת בארנונה באופן רטרואקטיבי (וראו גם: עמ' 37, ש' 9 ואילך לפרוטוקול מיום 13.6.2021).

(ו) סבירות ומידתיות – תקופת החיוב לאחור וסוגית הפרשי הריבית וההצמדה

37. התובעת חייבה את הנתבעת בארנונה למפרע לתקופת זמן של כשש שנים וחצי (מאמצע שנת 2007 עד יום 10.12.2013). מדובר בפרק זמן משמעותי, אשר בנסיבות העניין אני סבורה כי ראוי לקצרו, ואסביר.

38. נסיבות המקרה דנן מחייבות איזון בין שיקולים מתחרים עליהם עמדתי בהרחבה: מחד גיסא, הנתבעת ניהלה בשטח פעילות עסקית של גריסת עפר בהיקף ניכר, ואף בנתה בקרקע מבנים ללא היתר לצורך פעילותה העסקית האמורה. לא השתכנעתי כי הנתבעת לא ידעה על חובתה לשלם ארנונה בגין החזקתה בקרקע מאמצע שנת 2007 ואילך. לכל הפחות, הנתבעת בחרה לעצום עיניה בעניין זה. כמו כן, מטעמים שפורטו לעיל, עוצמת ההסתמכות מצד הנתבעת על העדר גביית ארנונה לא הייתה גבוהה. לעומת זאת, האינטרס הציבורי בגביית מס אמת ובנשיאה שוויונית בנטל המס הוא ממשי בנסיבות העניין, בין היתר בשים לב לכך שעסקינן בפעילות עסקית רחבת היקף. מאידך גיסא, מדובר בחלקת קרקע שלא חויבה מעולם בארנונה עובר לחיוב למפרע. בשים לב לנוסחם של סעיפים 325-326 לפקודת העיריות, ובשים לב לפער בהיקף חובת ההגינות המוטלת על הפרט אל מול היקף חובת ההגינות המוטלת על הרשות, קיימת עמימות בדין ביחס לשאלה האם מלכתחילה הייתה על הנתבעת חובה אקטיבית לדווח על תחילת החזקתה בקרקע, בנסיבות בהן מדובר בהחזקה ראשונה (להבדיל משינוי מחזיקים או חדילת החזקה בנכס). בין כך ובין אחרת, פעילות הנתבעת בקרקע בוצעה תחת כיפת השמיים והייתה ידועה בפועל למספר מחלקות אחרות בעירייה, שהרי הנתבעת קיבלה רישיון עסק להפעלתה של מגרסת עפר בחלקה הנדונה, ובהמשך אף נוהלו נגדה הליכים בגין בנייה לא חוקית בקרקע. אף-על-פי-כן, למחלקת ארנונה נדרשו כשש שנים וחצי כדי לגלות אודות החזקתה של הנתבעת בחלקה לצרכי חיוב בארנונה. בנסיבות אלה, אני נכונה להניח כי התנהלות הרשות גם היא לא הייתה חפה מקשיים.

39. בהתחשב בכל אלה, אני בדעה כי החזקה הפרשנית כנגד תחולה למפרע נסתרה, וכי קמה הצדקה לחיובה הרטרואקטיבי של הנתבעת בארנונה. בד בבד, נדרשת תוצאה מאזנת במישור תקופת החיוב לאחור נוכח מכלול השיקולים שפורטו לעיל. בהקשר זה, אני בדעה כי יש לחייב את הנתבעת בארנונה למפרע עבור התקופה מיום 14.8.2011 עד יום 10.12.2013. לצורך מסקנה זו, עשיתי שימוש כמדד עזר בתקופת ההתיישנות האזרחית (ראו והשוו: ת"א 24973-11-14 עיריית ירושלים נ' אבו נמר (29.12.2016), פס' 37 ופס' 40). אדגיש כי לא נעלמה מעיניי העובדה שהנתבעת ויתרה על טענת ההתיישנות בתיק הנוכחי במסגרת ההסכמות אליהן הגיעה עם התובעת. לולא ויתור זה, ניתן היה לטעון כי אפשרי לחייב את הנתבעת לאחור רק מיום 1.1.2012, קרי- 7 שנים מהיום הראשון של שנת המס שבאה לאחר היום בו הוגשה התובענה שבכותרת (14.8.2011). זאת מאחר ש"היום שבו נוצר החוב הוא, בדרך כלל, האחד בינואר של כל שנת כספים. כל שנת מס יוצרת עילת תביעה חדשה, וממועד זה חל מניין תקופת ההתיישנות" (הנריק רוסטוביץ' ארנונה עירונית ספר שני 1441 (מהדורה חמישית, 2007). להלן: רוסטוביץ'-ספר שני; עוד ראו והשוו: ת"א 51359-07-15 עירית ירושלים נ' ג.ט.י. הגן הטכנולוגי ירושלים בע"מ (7.1.2019), פס' 34 שערעור עליו נדחה בע"א 1371/19 עירית ירושלים נ' ג.ט.י. הגן הטכנולוגי ירושלים בע"מ (22.10.2020)). בין כך ובין אחרת, משהנתבעת ויתרה על טענת ההתיישנות והיא אינה עומדת לזכותה, ממילא לא קמה חובה להגביל את תקופת החיוב הרטרואקטיבי ליום 1.1.2012, וזאת גם לפי גישה שסבורה כי חוב הארנונה שקדם לכך התיישן.

כאמור, אני סבורה שבנסיבות העניין ראוי להעמיד את תקופת החיוב למפרע מיום 14.8.2011 (7 שנים עובר למועד הגשת התביעה שבכותרת) עד יום 10.12.2013 (מועד דרישת התשלום לנתבעת), קרי- למשך כשנתיים וארבעה חודשים. תוצאה זו משקפת בעיניי איזון סביר ומידתי בין השיקולים השונים עליהם עמדתי לעיל, בין היתר בשים לב לנטייה המצמצמת בנוגע לחיוב במס למפרע (ראו והשוו לשם המחשה: עע"מ 89/13 הראל הנ"ל, שם אושרה תקופת חיוב למפרע בת שנתיים, שהיוותה חיוב ראשון בארנונה בגין נכס ששימש לצרכים עסקיים; לכך שוויתור הנתבעת על טענת התיישנות החוב, לא מנע שימוש בתקופת ההתיישנות האזרחית ככלי עזר לבחינת סבירות משך החיוב למפרע, ראו: גדרי ההסכמה אליה באו הצדדים בסוף פס' 12 לדבריי לעיל).

40. אשר להפרשי הריבית וההצמדה בגין תקופת החיוב לאחור – סעיף 2(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות (ריבית)) קובע כי: "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". סעיף 1 לחוק הנ"ל מגדיר "תשלומי פיגורים" כך: "ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (ההדגשות אינן במקור-ד.כ.ל).

במקרה דנן מתעוררות שתי שאלות שכרוכות זו בזו: האחת, האם מוצדק לחייב את הנתבעת בהפרשי ריבית והצמדה בגין תקופת החיוב הרטרואקטיבי. והשנייה, האם ההוראה הנוגעת לתשלומי פיגורים בחוק הרשויות המקומיות (ריבית), חלה בנסיבות בהן מדובר בחיוב רטרואקטיבי בארנונה.

41. בכל הנוגע לשאלה הראשונה – לפי שיטת הנתבעת, אין הצדקה לחייבה בהפרשי ריבית והצמדה בגין תקופת החיוב הרטרואקטיבי טרם דרישת התשלום. לטענת הנתבעת, יש לחייבה בהפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית) רק ממועד דרישת התשלום ואילך, שכן רק ממועד זה ניתן לדבר על "פיגור" בתשלום. הקושי בגישה זו טמון בכך ששיעור החיוב המוטל על נישום, נובע מצו המיסים של הרשות המקומית ולא מהודעת התשלום שנועדה להפכו לבר-ביצוע (ראו: בר"מ 4991/04 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ (3.5.2007), פס' ז'). מאחר ששיעור החיוב נובע מצו המיסים, הרי חובתה העקרונית של הנתבעת לשלם ארנונה בגין הנכסים הנדונים לפניי, קמה מתחילת החזקה והשימוש בהם. בפועל, הנתבעת לא קיימה חובה זו בשעת אמת. בהתחשב בכך, נראה כי יש מקום לחייב את הנתבעת לשאת במחיר הכסף שהיה אמור להיכנס לקופה הציבורית ותחת זאת נותר בידי הנתבעת עד לדרישת התשלום על-ידי הרשות (השוו: ע"א 5080/90 קפלן נ' מנהל מס שבח, פ"ד מו(4) 561, 572 (1992)).

42. בכל הנוגע לשאלה השנייה – לפי שיטת התובעת, חיוב הנתבעת בהפרשי ריבית והצמדה בגין תקופת החיוב הרטרואקטיבי, צריך להיעשות לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית). הקושי בגישה זו טמון בכך שתשלומי הפיגורים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית), כוללים לא רק רכיב של שמירה על הערך הריאלי של הכסף, אלא גם רכיב מעין-עונשי באופיו בדמות ריבית בשיעור חודשי משמעותי בגין פיגור בתשלום. ספק בעיניי אם רכיב מעין-עונשי זה נועד לפי תכליתו לחול בנסיבות של חיוב רטרואקטיבי בארנונה, להבדיל מנסיבות של פיגור ביחס למועד שנקבע בהודעת התשלום לנישום (ראו בעניין זה דברי כב' השופטת ברק-ארז בעע"מ 89/13 הראל הנ"ל, פס' 7: "אכן, משום שדרישת התשלום בדיני הארנונה צריכה לנבוע מן הרשות, החיוב אינו מתגבש כל עוד לא הגיעה הדרישה לאדם, וממילא אף לא ניתן לחייבו בריביות פיגורים, כפי שהיה קורה אילו נשלחה אליו הדרישה במועד", ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל; עוד ראו: רוסטוביץ'-ספר שני הנ"ל, עמ' 1170-1171, הסבור כי חוק הרשויות המקומיות (ריבית) אינו חל על חיוב בארנונה לאחור, לגבי תקופה שקודמת ליום דרישת התשלום. ראו גם: עת"מ 1920-02-12 קרן קיימת לישראל נ' עיריית נצרת (22.10.2013), פס' ו'). לכך יש להוסיף את נטייתו של בית המשפט לקפוץ את ידו במתן אפשרות לחיוב בארנונה באופן רטרואקטיבי. הגם שבמקרה דנן נמצאה הצדקה לחיוב רטרואקטיבי בארנונה מטעמים שפורטו לעיל, הרי לצורך הדיון בהפרשי הריבית וההצמדה, אין להתעלם מכך שהחיוב הרטרואקטיבי שאושר לעיל נוגע לפרק זמן של למעלה משנתיים. הדבר עשוי להשליך על הפעלת סמכותו של בית המשפט למתן סעד במישור הפרשי הריבית וההצמדה (ראו והשוו: רוסטוביץ'-ספר שני הנ"ל, עמ' 1173-1174; ת"א 16338/01 עיריית חיפה נ' שיינר (24.5.2005) מפי כב' השופטת וילנר).

43. בסופה של דרך, ולאחר איזון בין מכלול השיקולים שפורטו, אני רואה לקבוע כי הנתבעת תחויב בארנונה לאחור בגין שני הנכסים הנדונים לפניי (0013 ו-0021) לתקופה מיום 14.8.2011 עד יום 10.12.2013. לגבי תקופה זו, הנתבעת תחויב בהפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (ראו והשוו: עע"ם 8804/10 חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (4.9.2012), פס' 20 מפי כב' השופטת ארבל). למען הסר ספק, קביעתי זו מוגבלת להפרשי הריבית וההצמדה בגין תקופת החיוב הרטרואקטיבי בלבד. היא אינה חלה על חובות ארנונה החל מדרישת התשלום ואילך, לגביהם יחול ההסדר הרגיל של הפרשי ריבית והצמדה בהתאם לחוק רשויות מקומיות (ריבית).

(ו) סוגית החיוב הרטרואקטיבי - הערה לסיום

44. במסגרת ישיבת ההוכחות וכן בסיכומים בעל-פה, הנתבעת ניסתה לטעון כי החיוב הרטרואקטיבי בארנונה פסול גם מחמת היותו נעדר בסיס עובדתי, שכן הוא מתייחס לתקופה של שש וחצי שנים לאחור בלא שהתובעת ביצעה מדידה של גודל השטח בשעת אמת. דא עקא, טענה זו מהווה הרחבת חזית שאין מקום להתירה. הטענה פורצת את גדרי הפלוגתאות שקיבלו תוקף של החלטה, במסגרתן הוסכם כי הנתבעת החזיקה בשטח בתקופת הרלוונטית, וכן הוסכם כי מחלוקות לעניין גודל השטח לא יתבררו בהליך זה (ראו: פס' 12-13 לדבריי לעיל). ברי כי העובדה שהנתבעת החליפה את ייצוגה ערב ישיבת ההוכחות לפניי, אינה מצדיקה פריצת הפלוגתאות כפי שהוסכמו בין הצדדים בישיבת קדם המשפט.

במאמר מוסגר, אוסיף כי עיון בסוף עמ' 3 להחלטת ועדת הערר לענייני ארנונה בערר 339/14 (פורסם במאגרים המשפטיים), מלמד כי הנתבעת טענה לפני ועדת הערר כי התובעת הייתה מנועה מלבסס את החיוב בארנונה ביחס לשנים 2007 עד 2013 על הערכה בדיעבד של גודל השטח, וזאת בהעדר מדידה משעת אמת. ועדת הערר לענייני ארנונה התייחסה לטענה האמורה במסגרת החלטתה שנסובה על סוגית גודל שטח החיוב. כאמור לעיל, על ההחלטה הנ"ל תלוי ועומד בימים אלה ערעור לפני מותב אחר בבית משפט זה. מכאן שניסיונה של הנתבעת להעלות טענה זו גם לפניי, מהווה לא רק הרחבת חזית פסולה ופריצת הפלוגתאות עליהן הסכימו הצדדים בהליך הנוכחי, אלא גם כפל טיעון בהליכים שונים בו זמנית. לא מצאתי כל הצדקה להתיר זאת.

45. למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגוף הדברים לא מצאתי בטענה האמורה ממש במסגרת ההליך שלפניי:

אין חולק שזמן קצר לפני דרישת התשלום מיום 10.12.2013, העירייה ביצעה לראשונה מדידה של השטח שהוחזק אותה עת על-ידי הנתבעת (עמ' 38-40 לתע"ר התובעת; עמ' 130 ואילך לפרוטוקול מיום 13.6.2021). על בסיס מדידה זו, העירייה קבעה את נתוני גודל השטח. זאת, הן לצורך חיוב בארנונה מאותה עת ואילך, והן לצורך חיוב בארנונה למשך שש שנים וחצי לאחור. מטעמים שפורטו לעיל, תחמתי את תקופת החיוב לאחור לפרק זמן שאני סבורה כי הוא מידתי יותר בנסיבות המקרה דנן: מיום 14.8.2011 עד יום 10.12.2013. ודוק, למרות שהנתבעת היא המחזיקה בקרקע, היא לא צרפה לתצהיר מטעמה בהליך הנוכחי ראיות כלשהן שבכוחן לשכנע כי במהלך השנים 2011 עד 2013, היקף החזקתה בחלקת הקרקע הנדונה הייתה מצומצמת ביחס למדידת השטח באוקטובר 2013. להפך, מדבריו של מנהל הנתבעת לפניי עלה כי לפי שיטתו, היקף ההחזקה בשטח צומצם משמעותית רק החל מסיום פעילות גריסת העפר שאין חולק שהופסקה בקרקע הנדונה בסוף שנת 2013 (עמ' 110-111, 124, 180 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). ממילא, הנתבעת לא ביססה במסגרת הליך זה את טענתה לפיה החיוב בארנונה למפרע ביחס לפרק הזמן מאמצע שנת 2011 עד סוף שנת 2013, נעשה ללא בסיס עובדתי מספק בשים לב לכך שהתובעת מדדה את השטח לצרכי חיוב באוקטובר 2013. כאמור, דברים אלה נאמרים הרבה מעבר לנדרש, שכן הוסכם במפורש כי מחלוקות הנוגעות להיקף שטח החיוב, לא תתבררנה במסגרת התובענה הנוכחית. ממילא, פגמים כאלה ואחרים שלטענת הנתבעת נפלו במדידת השטח או בהערכת היקף ההחזקה בו, אין מקומם להתברר בהליך זה.

הפלוגתא השנייה: טענת "אינני מחזיק" לגבי תקופת החיוב מיום 30.8.2016 עד סוף שנת 2017

46. המחלוקת נושא הפלוגתא השנייה נוגעת למועד הפסקת ההחזקה של הנתבעת בשני הנכסים (0013 ו-0021): הנתבעת טוענת כי הפסיקה להחזיק בשני הנכסים ביום 30.8.2016 (קרי, בסמוך למועד שנקבע להריסת הבניה והשימושים הבלתי חוקיים במסגרת גזר הדין הפלילי כמפורט בפס' 3 לדבריי לעיל). מנגד, העירייה טוענת כי הנתבעת הפסיקה להחזיק בנכס 0013 ביום 31.12.2016, ואילו החזקתה של הנתבעת בנכס 0021 המשיכה כל העת, אף שהיקף שטח ההחזקה צומצם.

47. בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), טענת הנתבעת כי היא איננה מחזיקה בשני הנכסים החל מיום 30.8.2016, מחייבת קבלת רשות מבית המשפט כדי להעלותה. כזכור, הצורך בקבלת היתר שיפוטי עוגן במפורש במסגרת הפלוגתאות בין הצדדים (ראו: פס' 13(ג) לדבריי לעיל). בעקבות כך, ביום 15.3.2020 הנתבעת עתרה בכתב לקבלת רשות מבית המשפט לברר את טענתה לפיה היא חדלה מלהחזיק בשני הנכסים ביום 30.8.2016. בהחלטתי מיום 24.6.2020 קבעתי כי בקשה זו תידון במעמד הצדדים. בהתאם לכך, הצדדים התייחסו לסוגיה האמורה גם בסיכומיהם בעל-פה.

48. מבחינת המסגרת הנורמטיבית – סעיף 3(ג) לחוק הערר מלמד כי דרך המלך להעלאת טענת "אינני מחזיק" היא באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, שעל החלטתו ישנה זכות ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה. מתן רשות להעלאת טענת "אינני מחזיק" בבית משפט בנסיבות בהן הטענה לא הועלתה במסגרת הליכי השגה וערר, מהווה חריג. אחרת, ההסדר הקבוע בסעיף 3 לחוק הערר יתרוקן מתוכנו. בפסיקת בית המשפט העליון ניתן לזהות קיומה של מחלוקת בשאלה מהו היקף החריג האמור: האם ראוי ליתן היתר להעלאתה של טענת "אינני מחזיק" בבית המשפט, רק במקרים עקרוניים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית; או שמא יש להתיר את העלאתה של טענת "אינני מחזיק" ביד רחבה יותר ביחס לטענות הנוגעות לאזור, סוג, גודל או שימוש בנכס (ראו למשל: עמדת המשנה לנשיאה ריבלין אל מול עמדת כב' השופטת ארבל בעע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב (5.5.2010)). החשוב לענייננו הוא כי גם לפי הגישה המרחיבה, הרי: "אין משמעות הדבר כי בית המשפט יאפשר בכל מקרה ומקרה העלאת טענה של "אינני מחזיק בנכס", וברור כי דרך המלך היא פנייה במסלול ההשגה הקבוע בחוק, בייחוד כאשר מדובר בעניינים עובדתיים-טכניים" (שם, פס' 3 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל).

49. בחינת נסיבות המקרה שלפניי בהתאם לאמות המידה האמורות, מובילה למסקנה לפיה המקרה דנן אינו מצדיק מתן רשות לנתבעת להעלאת טענה של "אינני מחזיק": ראשית, טענות הנתבעת הן עובדתיות באופיין. הן אינן מעוררות היבטים בעלי חשיבות עקרונית מיוחדת שמצדיקים דיון בהם בדיעבד במסגרת המסלול השיפוטי. בהתחשב באופיין העובדתי של טענות הנתבעת, מקומן היה להתברר בשעת אמת במסגרת השגה וערר לפני הגופים המנהליים-מקצועיים שהנם בעלי המומחיות לכך, ואף ערוכים לבירור סוגיות עובדתיות באמצעות בדיקת המצב בשטח. שנית, אין מדובר במקרה בו הנישומה גילתה בדיעבד על החיוב בארנונה והחמיצה את מועד ההשגה (ראו והשוו: בר"ם 7618/16 עיריית תל-אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.2016), פס' 15-16). להפך: הפלוגתא בה עסקינן כעת, עניינה בתקופת חיוב מאמצע שנת 2016 עד סוף שנת 2017. ביחס לתקופה זו, לא יכול להיות חולק שהנתבעת ידעה על חיוביה בארנונה בגין שני הנכסים הנדונים לפניי, שהרי דרישת התשלום הראשונה בגינם נשלחה לה בסוף שנת 2013 ובכל שנת מס שלאחר מכן. יתרה מזאת; הנתבעת הגישה השגה וערר בשנת 2014 לגבי תקופת החיוב מאמצע שנת 2007 ועד שנת 2014. לפיכך, הנתבעת הייתה מודעת למסלול ההשגה המנהלי, ואף עשתה בו שימוש בפועל. למרות זאת, ועל אף היותה מיוצגת, הנתבעת נמנעה מלהגיש השגה וערר בגין חיוביה בארנונה בגין התקופה מאמצע שנת 2016 עד סוף שנת 2017, ובכך הקשתה על היכולת לבדוק את המצב בשטח בשעת אמת. שלישית, ב"כ הנתבעת התקשה להסביר בסיכומיו מדוע מרשתו ובא-כוחה דאז נמנעו מהגשת השגה וערר ביחס לפרק הזמן המדובר (עמ' 186, ש' 25 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). הוא שיער כי הנתבעת נמנעה מכך שכן באותה עת נוהל משא ומתן מתמשך בין הצדדים בניסיון להגיע לפתרון מוסכם. דא עקא, הנתבעת לא השכילה לבקש הארכת מועד להגשת השגה וערר, וממילא לא קיבלה את הסכמת העירייה לאורכה כאמור. כידוע, עצם עריכת פניות לעירייה או ניהול משא ומתן עמה, אינה עוצרת את מרוץ הזמנים הקבוע בחוק להגשת השגה וערר (אלא אם הצדדים הסכימו אחרת). ממילא, אין בכך כדי להקים הצדקה לעקיפת מנגנון ההכרעה המנהלי שנקבע בחוק הערר, וזאת באמצעות העלאת טענה של "אינני מחזיק" בדיעבד במסגרת ההליך השיפוטי, תוך פגיעה ביכולת לבחון את הדברים בזמן אמת במסלול המנהלי שנקבע לכך בחוק. נוכח משקלם המצטבר של מכלול הטעמים האמורים, בקשת הנתבעת לקבלת רשות להעלאת הטענה של "אינני מחזיק" דינה להידחות.

50. למען שלמות התמונה וכדי להסיר חשש מלב, אציין כי אין בדחיית בקשתה של הנתבעת למתן רשות להעלאת הטענה של "אינני מחזיק", כדי להוביל לעיוות דין או לפגיעה מהותית בנתבעת (ראו: ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ הנ"ל, בעמ' 780). כך, שכן אפילו הייתי רואה להתיר לנתבעת העלאתה של טענת "אינני מחזיק", דינה היה להידחות לגוף הדברים כמפורט להלן.

51. אין חולק בין הצדדים כי עובר ליום 30.8.2016, הנתבעת החזיקה בשני הנכסים (0013 ו-0021) לצרכי ארנונה. בהתאם לסעיף 325 לפקודת העיריות, על הנתבעת הייתה מוטלת חובה להודיע לעירייה בכתב על חדילת החזקתה בנכסים. על אף שלטענת הנתבעת היא הפסיקה להחזיק בשני הנכסים ביום 30.8.2016, היא הגישה למחלקת ארנונה הודעת חדילה בכתב רק ביום 14.5.2017 (נספח ד' לתע"ר הנתבעת). ודוק, הנתבעת טענה כי קודם לכן היא עדכנה את העירייה בעל-פה אודות הפסקת החזקתה בנכסים, וזאת במסגרת המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים. עם זאת, הנתבעת לא ציינה מועד קונקרטי בו עשתה כן (לטענת מר שוקי קרה מטעם העירייה, היה זה באפריל או במאי 2017, קרי- זמן קצר לפני הגשת הודעת החדילה בכתב, תוך עיכוב ניכר ביחס למועד החדילה הנטען על-ידי הנתבעת: עמ' 61, ש' 22 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). מכל מקום, בעקבות הגשת הודעת החדילה בכתב מיום 14.5.2017, התובעת ביצעה ביקור בשטח ביוני 2017, ובעקבותיו קיבלה באופן חלקי בלבד את טענת הנתבעת להפסקת החזקתה בשני הנכסים הנדונים כדלקמן:

52. בכל הנוגע לנכס מס' 0013 (המבנים שהוקמו בחלקה) – הביקור שמחלקת ארנונה ערכה בשטח ביוני 2017 העלה כי נכון לאותה עת המבנים פונו מהמקום (ראו: הצילומים שצורפו לנספח 8 וכן התיאור בנספח 9 לתע"ר התובעת; עוד ראו: עמ' 58 ואילך לפרוטוקול מיום 13.6.2021). עם זאת, נוכח חלוף הזמן, לא ניתן היה לבדוק את מצב הדברים באמצעות ביקור בשטח נכון ליום 30.8.2016 (המועד בו לטענת הנתבעת היא חדלה מהחזקתה בנכס). יוער כי במהלך דיון ההוכחות נעשה מאמץ על דעת כלל הצדדים באולם הדיונים, לבדוק צילומים של החלקה הנדונה במערכת GIS, אשר באמצעותה העירייה מצלמת את העיר מן האוויר פעם בשנה. דא עקא, בשנת 2016 הצילומים במערכת GIS הופקו בחודש אוגוסט 2016, קרי- טרם מועד הפינוי לו טוענת הנתבעת (ת/1). ממילא, הניסיון לעשות שימוש במערכת GIS כדי לבחון את שאלת קיומם של מבנים בשטח ביחס לתקופה נושא המחלוקת (מיום 30.8.2016 עד יום 31.12.2016) לא צלח (עמ' 126 ואילך לפרוטוקול מיום 13.6.2021). הדבר ממחיש את הקושי הטמון בהתנהלותה של הנתבעת, אשר הגישה הודעת חדילה בכתב רק במאי 2017, ובכך מנעה אפשרות לבדוק את הדברים באמצעות ביקור בשטח בשעת אמת. בעניין זה אין לנתבעת להלין אלא על עצמה.

מכל מקום, מעדותו של מר שוקי קרה לפניי עלה כי בנסיבות שנוצרו, מחלקת ארנונה ראתה לחייב את הנתבעת בגין נכס 0013 עד יום 31.12.2016 (קרי- עד סיום שנת המס שקדמה למועד הגשת הודעת החדילה בכתב מיום 14.5.2017), כאשר ביום 31.12.2016 החיוב בארנונה בגין נכס 0013 בא אל סיומו. על-פני הדברים, בכך הלכה העירייה כברת דרך לקראת הנתבעת, שכן ברמה העקרונית ניתן היה להוסיף ולחייב את הנתבעת בארנונה עד למועד הגשתה של הודעת החדילה בכתב או בסמוך לכך. זאת, הן נוכח ההסדר המפורש הקבוע בסעיף 325 לפקודת העיריות, והן נוכח העובדה שמלבד עדותו של מנהל הנתבעת שהנו בעל עניין מובהק, הנתבעת לא הוכיחה בראיות כלשהן את המועד הקונקרטי בו לפי טענתה היא פינתה את מלוא המבנים מנכס 0013.

לא זאת אף זאת; ב"כ העירייה הפנה בסיכומיו להחלטות שיפוטיות מהן עלה כי ביום 10.10.2016 הנתבעת עתרה לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להארכת מועד לביצוע גזר הדין הפלילי שניתן בעניינה, והיא אף ערערה על דחיית בקשתה האמורה בשבועות שבאו לאחר מכן. עובדות אלה תומכות במסקנה לפיה בשלהי שנת 2016, הבנייה הבלתי חוקית שהנתבעת הקימה בחלקה ואשר היה עליה לפנותה לפי גזר הדין הפלילי, עדיין הייתה בשטח (כולה או לפחות חלקה). כמו כן, מאותן החלטות שיפוטיות עולה כי נכון למרץ 2017 הנתבעת טרם פינתה מהחלקה קונסטרוקציות מברזל, מכולות ועוד (ראו: עת"מ (י-ם) 49751-01-17 אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ נ' עיריית ירושלים (23.3.2017), פס' 3 ופס' 5; עוד ראו: ע"פ 45740-11-16 אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ נ' עיריית ירושלים (25.11.2016), פס' 11). הנה כי כן, טענת מנהל הנתבעת בעדותו לפניי לפיה הנתבעת פינתה את מכלול הבנייה הלא חוקית מנכס 0013 עד יום 30.8.2016, אינה מתיישבת עם החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינה של הנתבעת בתיקים קודמים, והתייחסו לבנייה בלתי חוקית שנותרה בשטח לאחר המועד לו טוענת הנתבעת.

על רקע כל אלה, לא הונח לפניי בסיס משכנע לטענת "אינני מחזיק" שהנתבעת העלתה לגבי נכס 0013 ביחס לפרק הזמן מיום 30.8.2016 עד יום 31.12.2016.

53. בכל הנוגע לנכס מס' 0021 (הקרקע התפוסה) – מביקור שמחלקת ארנונה ערכה בשטח ביוני 2017 עלה כי נכון לאותה עת, היקף הקרקע התפוסה בה הנתבעת עשתה שימוש קטן ביחס לעבר. עם זאת, לשיטת העירייה הנתבעת המשיכה לעשות שימוש בחלק מהשטח לצורך החזקה של ציוד כבד וחנייה של כלי רכב שלה. בהתחשב בכך, התובעת המשיכה לחייב את הנתבעת בארנונה בגין נכס 0021 בסיווג של קרקע תפוסה עד סוף שנת 2017 (ואף לאחר מכן), אם כי החל מיום 1.1.2017 שטח החיוב צומצם ל-4,000 מ"ר במקום 13,887 מ"ר (ראו: נספח 1 לתע"ר התובעת).

כאמור, הנתבעת טענה לפניי כי היא חדלה כליל מעשיית שימוש בנכס 0021 ביום 30.8.2016. דא עקא, הדברים שנאמרו בפס' 52 לעיל בדבר העיכוב מטעם הנתבעת בהגשת הודעת חדילה בכתב והשלכותיו של עיכוב זה, תקפים גם כאן. בכל מקרה, מהחלטות שיפוטיות שניתנו בעניינה של הנתבעת בתיקים קודמים שהוזכרו לעיל, עולה בבירור כי גם לאחר 30.8.2016 הנתבעת עשתה שימוש בנכס 0021 לצורך חניית רכבים מטעמה, כגון משאיות וטרקטורים (ראו: עת"מ (י-ם) 49751-01-17 אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ נ' עיריית ירושלים (23.3.2017), פס' 3-4). הדברים מתיישבים עם צילומי התובעת את השטח מיוני 2017 ומינואר 2018, במסגרתם ניתן להבחין בכלי רכב וציוד שנותרו בתפזורת בנכס 0021 (ראו: נספחים 8-10 לתע"ר התובעת; עמ' 66 ואילך לפרוטוקול מיום 23.6.2021). זאת ועוד; מהחלטה שיפוטית קודמת אליה הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, עלה כי ביולי 2017 העירייה הרסה שער וגדר היקפית בנכס מחמת בנייתם הבלתי חוקית, בעוד הנתבעת ניסתה להתנגד לכך ללא הצלחה, באופן היכול ללמד כי הנתבעת הוסיפה להחזיק בקרקע אותה עת (ראו: עת"מ (י-ם) 49751-01-17 אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ נ' עיריית ירושלים (16.8.2017)). בכל מקרה, במהלך עדותו לפניי מנהל הנתבעת אישר בעצמו מספר פעמים כי גם לאחר יום 30.8.2016 הנתבעת לא פינתה את כל כלי הרכב שלה מהמקום, והותירה את חלקם בנכס גם במהלך שנת 2017. הווה אומר: הנתבעת אישרה באמצעות מנהלה כי גם לאחר יום 30.8.2016 היא הוסיפה לעשות שימוש בנכס 0021 לצורך חניית כלי רכב כבדים שלה (ראו: עמ' 116, ש' 13 וש' 23; עמ' 119-122 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). בהתחשב במשקלם המצטבר של כל אלה, אין מקום לקבל את טענת "אינני מחזיק" שהנתבעת העלתה לגבי נכס 0021 ביחס לפרק הזמן מיום 30.8.2016 עד יום 31.12.2017.

54. סיכומם של דברים לעניין הפלוגתא השנייה: כפי שהוסבר לעיל, לא נמצאה הצדקה ליתן לנתבעת רשות להעלות טענה של "אינני מחזיק" ביחס לפרק הזמן מיום 30.8.2016 עד יום 31.12.2017. לפיכך, דין טענה זו להידחות על הסף. מעבר לנדרש, באתי למסקנה לפיה דינה של טענת "אינני מחזיק" להידחות גם לעיצומם של דברים, שכן הן לגבי נכס 0013 והן לגבי 0021 לא הוצגה תשתית ראייתית משכנעת לטענה האמורה. להפך: מהראיות שהוצגו לפניי עלה כי הנתבעת הוסיפה להחזיק בנכסים האמורים ולעשות בהם שימוש גם לאחר 30.8.2016 כמפורט לעיל. ויוזכר כי בהתאם לפלוגתאות עליהן הסכימו הצדדים לפניי, המחלוקת המתבררת בהליך הנוכחי ביחס לפרק הזמן מיום 30.8.2016 עד יום 31.12.2017, עניינה בעצם החזקת הנכסים ולא בשאלת גודל השטח שהוחזק על-ידי הנתבעת או טיב השימוש בו (ויוער כי בהתאם לסעיף 3 לחוק הערר ובהתאם להלכה הפסוקה, מקומה של השאלה האחרונה היה להתברר במסגרת הליכי השגה וערר מנהליים. כפי שצוין לעיל, הנתבעת נמנעה מלנקוט בהליכים אלה ביחס לפרק הזמן נושא הפלוגתא השנייה, וטעמיה עמה).

סוף דבר

55. בעקבות הפלוגתאות עליהן הסכימו הצדדים אשר הגדירו את היקף ההליך לפניי, אני קובעת כדלקמן:

(א) לגבי הפלוגתא הראשונה כהגדרתה בפס' 13(א) לדבריי לעיל – מטעמים עליהם עמדתי, אני קובעת כי יש לצמצם את חיוב הנתבעת למפרע, כך שהחיוב הרטרואקטיבי בארנונה יחול מיום 14.8.2011 עד יום 10.12.2013. בגין תקופה זו, הנתבעת תחויב בריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

(ב) לגבי הפלוגתא השנייה כהגדרתה בפס' 13(ג) לדבריי לעיל – טענת "אינני מחזיק" מטעם הנתבעת לגבי פרק הזמן מיום 30.8.2016 עד יום 31.12.2016 (לגבי נכס 0013), או עד יום 31.12.2017 (לגבי נכס 0021), נדחית. זאת, הן על הסף והן לגוף הדברים.

(ג) לגבי תקופת החיוב בפס' 13(ב) לדבריי לעיל (מיום 11.12.2013 עד יום 30.8.2016) – אמנם, הוסכם כי תקופה זו אינה שנויה במחלוקת במסגרת ההליך הנוכחי. עם זאת, הצדדים באו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ביום 10.1.2020, ולפיה הכרעת ועדת הערר לעניין גודל השטח שהוחזק על-ידי הנתבעת, תחייב את הצדדים "לכל תקופת התביעה ועד לתום תקופת ההחזקה (כפוף להכרעת ביהמ"ש בעניין 'אינני מחזיק')". מאחר שהחלטתה של ועדת הערר אינה חלוטה שכן תלוי ועומד לגביה ערעור לפני מותב אחר בבית משפט זה, לא ניתן להיעתר לבקשת ב"כ התובעת בסיכומיו: "ליתן פסק דין מלא על כל התקופה [מיום 11.12.2013 עד יום 30.8.2016-ד.כ.ל]" (עמ' 147 לפרוטוקול מיום 13.6.2021). תוצאה זו נובעת, בין היתר, מכך שהצדדים לא באו להסכמה להמתין עם ניהול התובענה האזרחית עד למתן הכרעה חלוטה של ועדת הערר לענייני ארנונה (ראו: פס' 11 לדבריי לעיל).

נוכח המסקנות אליהן באתי ביחס לשתי הפלוגתאות כאמור לעיל, כל צד יישא בהוצאותיו בגין הליך זה.

ניתן היום, א' אלול תשפ"א, 09 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.