1. בפנינו תביעה בדיון מהיר שהגישה התובעת (17.8.18) כנגד מעסיקה, הצהרון בו עבדה, ונגד מנהלת המעסיקה (הנתבעת 2).

טוענת התובעת כי זכויותיה הסוציאליות הופרו ברגל גסה, כי הביעה מחאתה, ואף שניתנה הזדמנות לתיקון – התעלמו מכך הנתבעות "ברגל גסה ובצורה משפילה ומזלזלת".

התובעת הועסקה 4 ימים במהלך התקופה מ- 25.6.15 ועד 30.9.15, על בסיס שעתי, ולפי רישומיה, בסה"כ 23 שעות, בשכר 35 ₪ לשעה, כפי שהובטח לאמהּ ("הָאם"), גננת בגן, כשההבטחה ניתנה ע"י אחראית הצהרון (הגב' יפה הדר; "יפה").

אעפ"כ, לא קיבלה כל שכר בגין עבודתה זו (25.6.15 – 3 שעות; 24.9.15 – 3 שעות; 29.9.15 – 8.5 שעות; 30.9.15 – 8.5 שעות).

כך, לא הונפקו לה תלושי שכר, בנגוד לסעיף 24 (א) לחוק הגנת השכר. לא רק זאת, אלא שהנתבעת זייפה תלוש שכר של האם, אותו ערכה בדיעבד, כאילו שולם שכרה דרך שכר האם, ולראיה, המחאה ע"ס 494 ₪ בלבד, שזמ"פ 10.10.15.

התובעת נתבקשה לעבוד כסייעת לגננת, אך חרף דרישות החוק "להגדיר לעובד את גזרות עבודתו" – הנתבעות לא עשו כן ולא חתמו עמה על הסכם עבודה מסודר.

כך גם, לא ניתנה לתובעת הודעה בדבר תנאי עבודה, לא שולמו לה נסיעות, והולן שכרה.

טוענת התובעת כי הנתבעות, במעשיהן ובמחדליהן ביצעו עוולות שונות.

לאור כל האמור, עתרה לתשלום הסכומים והרכיבים שלהלן: שכ"ע – 805 ₪; אי מתן הודעה לעובדת – 5,000 ₪; נסיעות – 53 ₪; אי מסירת תלושים – 7,000 ₪; הלנת שכר – 10,835 ₪; עגמת נפש ופיצויים עונשיים – 5,500 ₪ וסה"כ 29,195 ₪.

התובעת עתרה לחייב הנתבעות בהוצאות ובשכ"ט.

2. בכתב ההגנה (10.1.19) עתרה הנתבעת 2 לדחיית התביעה כנגדה, משאין עילה לחיובה האישי.

למען הזהירות, הוגשה ההגנה בשם 2 הנתבעות:

לתובעת שולם שכר העבודה במועדו; התובעת הועסקה סה"כ 12 שעות בשכר 35 ₪ לשעה, בימים בהם חסרה עובדת לצהרון. התובעת נתבקשה למלא טופס 101 אך לא עשתה כן. שכרה שולם דרך תלוש השכר של האם, לבקשתה (טענה שהאם הכחישה מאוחר יותר). השכר שולם לתובעת באמצעות המחאה לפקודתה מ- 10.10.15 (420 ₪ + 74 ₪ נסיעות), המחאה שהתובעת מסיבותיה לא הפקידה – מה שאינו יכול להוות בסיס לחיוב נוסף של הנתבעת ואין לה אלא להלין על עצמה.

הנתבעת לא חבה בהודעה לעובד, משהתובעת עבדה יום ביוני 2015 ו- 3 ימים בספטמבר 2015.

נסיעות שולמו כאמור, בהמחאה שלא הפקידה.

התביעה להלנה התיישנה אחרי 60 יום מקבלת השכר (ההמחאה), קרי: החל מ- 10.12.15.

התובעת קיבלה את מלוא שכרה במועד, והוכחשו הטענות לחות"ל, או בדבר זכאות לפיצוי בגין עגמת נפש.

3. ביום 26.12.18 התקיים נסיון גישור ומשלא צלח, הועבר לדיון הוכחות.

ביום 24.9.19, משלא הושגה הסכמה, נשמעו בפנינו עדויות הצדדים: התובעת והאם; מטעם הנתבעות העידה הנתבעת 2.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב (התובעת ב- 14.11.19 והנתבעת ב- 31.12.19).

4. ולהכרעתנו –

א. הנתבעת 2

אין יכול להיות חולק כי לא היה מקום להגשת תביעה כנגד הנתבעת 2.

התובעת הועסקה שעות בצהרון, עפ"י בקשת האם והסכמת המעסיקה (הנתבעת 1).

אף לו יוכח, כטענת התובעת, כי חרגה הנתבעת 1 מהוראות החוק בהעסקת התובעת – לא נטען בפנינו ולא הוכח מדוע היה מקום לתביעה כנגד הנתבעת 2, או להרמת מסך.

התובעת לא ממש טענה בנדון, ודאי לא הציגה ראיות כלשהן שיצדיקו התביעה כנגד הנתבעת 2.

ראוי היה כי תעתור התובעת למחיקתה מההליך, טרם דיון ההוכחות.

גם בסיכומיה לא נמצא לתובעת לפעול כאמור, והיא טוענת כנגד "הנתבעת", בלא שביארה, שמא כוונתה למעסיקה (הנתבעת 1), או ש"המשיכה" בהגדרתה שבתביעה (סעיף 5), בכנותה את הנתבעות יחדיו – "הנתבעת".

אין צורך להכביר רבות – ודי לומר כי לא הובא בפנינו טעם משפטי כלשהו, שהוכח, שהיה בו להצדיק התביעה כנגדה – ואין לנו אלא לדחות התביעה כנגד הנתבעת 2, תוך חיוב התובעת בהוצאותיה בסך 1,000 ₪.

נוסיף ונבהיר – גם מעדויות התובעת עולה כי ההתנהלות בנדון היתה מול נציגת המעסיקה (הנתבעת 1) ולא מול הנתבעת 2 – מה שודאי לא "נעלם" מעיני התובעת. גם(ולוּ) בשל כך – לא היתה כל הצדקה לתביעה כנגד הנתבעת 2.

[למעלה מן הצורך, גם בגין סיווג ההליך, כהליך דיון מהיר – ברי כי לא היה מקום לתביעה כנגד הנתבעת 2].

ב. הסכם/הודעה ושכר

אין חולק כי לא ניתנה לתובעת הודעה בדבר תנאי עבודה, ודאי לא הסכם עבודה.

מנגד, אין עסקינן לטעמנו בעובדת, שחובה על המעסיק לפעול לגביה כנטען עפ"י החוק בנדון – אלא מדובר בבת של עובדת, עובדת שהביאה את בתה למקום העבודה, ע"מ שתעבוד אקראית, שעות בודדות ובמהלך 2 חודשים אקראיים.

נדמתה העסקתה כהעסקת שמרטפית בחודש אחד, ואחרי 3 חודשים עוד לכמה שעות – כשהתובעת לא ממש התקבלה כ"עובדת"/לא נשכרה ככזו.

בנסיבות אלה – שוכנענו כי אכן הסכימה האם (חרף הכחשתה אח"כ) כי שכרה של התובעת, בתה, "ישולם" בתלוש של האם.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי המעסיקה (הנתבעת 1; ומכאן ואילך "הנתבעת") דווקא שילמה את שכרה כחישוביה עוד באוקטובר 2015, כשלא הוצג בפנינו תלוש שכר על שמה, בסוברה שאין צורך בכך.

שוכנענו כי הנתבעת שילמה את השכר שהגיע לתובעת – והתובעת הרי אישרה שהיא מחזיקה בהמחאה שסכומה 494 ₪ ושזמ"פ 10.10.15, קרי: בחודש העוקב ל"חודש העבודה האחרון" של התובעת.

בל נשכח כי לא שמענו כי התובעת (או האם) פנתה מיד לאחר חודש יוני 2015 וביקשה לקבל שכרה?! [כמדומה, מכך לכשעצמו ניתן להסיק, כי גם התובעת לא ראתה עצמה כ"עובדת"].

ובהקשר זה – גם התובעת אינה טוענת כי ביקשה את שכרה בחודש יולי 2015, או ביקשה לחתום על טופס 101/ביקשה הודעה עפ"י החוק.

כך, בעבודה אקראית ביוני, ומשלא "ציפתה" לעבודה נוספת בספטמבר, ומשכך "הזדמן" – עבדה, ולפיכך באוקטובר קיבלה שכרה.

לא שמענו גם מהתובעת, עם קבלת ההמחאה באוקטובר 2015 – כי טענה כי זכאית היא לסכום גבוה יותר, או כי פנתה לנתבעת בטענה "עבדתי 23 שעות סה"כ, אני זכאית לסכום אחר ...". אף לא שמענו טענה בנדון מאמה, עובדת הנתבעת.

במכתב הראשון שהציגה בפנינו, מכתב ב"כ דאז (– שאף הוא, שנתיים לאחר הפסקת עבודתה) – קיימת אמירה "רפה" כי זכאית היא לשכ"ע נוסף/ההמחאה אינה מכסה את שכ"ע (ונזכיר, שמא עסקינן בפערי ברוטו/נטו/תאום מס – בהנתן כי התובעת עבדה ברשות שדות התעופה!); ומכל מקום, אין בו גרסה עובדתית ברורה!

ובהקשר זה, מעניין לציין כי במכתב נטען כי ההמחאה לא הופקדה, משלא נמסר לה תלוש שכר (ס' 6 שם), מה שאינו תואם לגרסה שבפנינו (כביכול, ההמחאה נמסרה באוקטובר, לאם, תוך שינוי תלוש שכרה של האם; וכשבפנינו נטען כי התלוש שונה רק במרץ 2016; נספח ד' לתביעה ...).

בהקשר האמור – אין לשכח כי העסקה נקשרה בין האם לנתבעת 1 (כאמור, לא הנתבעת 2 הסכימה על העסקת התובעת ותנאיה).

ולשכר העבודה – התובעת טוענת כי עבדה 23 שעות. מעניין שבמכתב ב"כ (סעיף 2) צויין "כ- 23 שעות" – ללמדך, שרישום השעות(וטענותיה בנדון בפנינו) אינו "מדוייק".

אין בפנינו ראייה כלשהי לשעות העבודה הנטענות. התובעת טוענת ל- 8.5 שעות ביומיים בספטמבר (בחוהמ"ס). מנגד, המנהלת העידה כי גם בחוה"מ עסקינן ב- 3 שעות עבודה בצהרון. ממילא, הנטל בנדון על התובעת.

לא נוכל שלא להוסיף – תמוה בעינינו, שלא לומר יותר מכך, כי לא התייחסו הצדדים לסייג שבסעיף 9 לחוק הודעה לעובד!

נזכיר עוד בהקשר זה – כי לא שוכנענו ב"הגיונה" של התובעת, שהרי לא נמנע ממנה לקבל שכרה באוקטובר 2015 (ע"י פרעון ההמחאה) ולמצער, לטעון, בסמוך לו, כי זכאית היא לסכומים נוספים/משעבדה שעות מעבר לתשלום – וכך לא נטען ולא הוכח.

בנסיבות שבפנינו, ומשלא שוכנענו כי עסקינן בהיקף כנטען, או כי ההמחאה לא כיסתה את חבות הנתבעת לתשלום השכר (כולל נסיעות), או בחבות הנתבעת למתן הודעה עפ"י חוק הודעה לעובד – נדחים רכיבים אלה.

ג. הלנה

אין שחר לטענת התובעת, כביכול, עסקינן בתקופת התיישנות של 3 שנים.

אין בפנינו כי לאחר קבלת ההמחאה (10.10.15) – פנתה התובעת לקבל השלמת שכר המגיע לה כטענתה.

ממילא, תקופת ההתיישנות היא אכן 60 יום, כטענת הנתבעת.

בהתאם, גם לא היה מקום לעתירה בנדון במכתב ב"כ התובעת, בתביעה, בטענות התובעת בפנינו, ואף בסיכומיה ...

יתר על כן, אף לולא עסקינן היה בהתיישנות – ברי כי מחלוקת של ממש בין הצדדים, כשהנתבעת שילמה השכר, כפי שידעה/סברה בזמן אמת (ולמעשה, גם בפנינו).

גם זהו רכיב שאין לנו אלא לדחותו.

ברי כי כך, כשהתביעה שבפנינו הוגשה כ- 3 שנים לאחר תשלום שכ"ע, גם אם לטענת התובעת, תשלום חלקי.

כבהערת אגב, נתייחס לטענות שבסיפא סעיף 10 לסיכומי התובעת – טענות חדשות שאינן בתביעתה – ואינן נדרשות להכרעה, וממילא, אין לנו אלא לדחותן.

ד. נסיעות

אין חולק כי ההמחאה שניתנה ע"י הנתבעת כללה תשלום נסיעות, ובשיעור שטענה לו התובעת בפנינו (עמ. 12).

בנסיבות אלה – נדחה גם רכיב זה.

ה. תלושי שכר

אין חולק כי הנתבעת לא הנפיקה לתובעת תלושי שכר.

אין חולק כי לטענתה – סוכם עם האם כי יהא ביטוי לתשלום בתלוש של האם. מנגד, האם הכחישה הנטען.

גם בפנינו לא הוצג תלוש כאמור.

אין בפנינו הסבר לקושיא: אם "כה חשוב" היה הדבר לתובעת – וכלל לא שוכנענו כי כך – הכיצד נדרשה לשנתיים, ע"מ לפנות בנדון; ודאי היה בכך קושי לנתבעת, שהרי עסקינן כבר בשנת מס אחרת.

בהקשר זה – לא הוכח בפנינו (והנטל על התובעת) כי נספח ד 1 "רלוונטי" לשכרה של התובעת, או כי התלוש ד1 הוא תיקון לתלוש ג, ואין כל ראייה לקשר בין ד' ל ד'1, או לקשר בין ד'1 לתלוש שכרה של התובעת לתשלום שכרה! ואם כה רצתה התובעת לחתום על טופס 101 (כטענתה) – ודאי ניתן היה כך "בנקל", (ותלוש שכר ע"ש התובעת, ודאי במרץ 2016 ...), הגם שברי לנו כי בהיותה עובדת ברש"ת – לא ממש "חפצה" התובעת ברישום מעסיק נוסף.

בנסיבות אלה – תשלם הנתבעת לתובעת סך 700 ₪ בגין אי הנפקת תלוש שכר.

[נציין בהקשר זה כי אי מתן הודעה לא היה בינו לזכויות התובעת, ושמירה עליהן – דבר].

ו. עגמת נפש

צודקת הנתבעת בטענתה כי אין עסקינן ברכיב בו נוהגת ההלכה לפסוק פיצוי. בענייננו, ודאי כך, שהרי עצם ניהול ההליך בנסיבות, טוב היה לולא התנהל, משהתנהל, ודאי כך, משעולה כי הנתבעת דווקא ביקשה להבהיר המחלוקת בעוד שהתובעת התנהלה באופן לא ראוי, ולו בשים לב לכך שהאם הועסקה כ- 4 שנים אצל הנתבעת (ורק בשל בקשתה, עבדה התובעת אקראית; ואגב, גם אחותה ...).

אין בפנינו מהי "עגמת נפש" שטענה לה התובעת, ומשלא הוּכחה – אין לנו אלא לדחות טענתה ברכיב זה.

ז. כללי

לא התרשמנו כלל כי נפגמה "אמינותה" של הנתבעת. הגם שמנהלת היא צהרונים ומעסיקה עובדות רבות – לא היא פעלה בהקשר לתובעת וממילא, אין בין הנטען, לשאלת "אמינות" (אף לו תהיית התובעת נכונה היתה).

נציין כי גרסת התובעת היתה מאד לא משכנעת.

לא שוכנענו מדוע המתינה התובעת בהגשת תביעתה, בפניותיה לנתבעת לאחר תקופה של יותר משנה מעבודתה – אלא משהיה בכך לפגוע בהשתכרותה ברש"ת.

תמוה גם כי התובעת הגישה תמליל (להקלטה שלא הוגשה), כשאין לדעת מתי נעשתה ההקלטה (או באיזה אופן וכו') ולמעשה, אין בפנינו גרסת עובדה מהתובעת בהקשר להקלטה (כמתחייב).

נוסיף לכך כי אף לא נשמעה בפנינו עדות רלוונטית ביחס ל"דמויות" המשתתפות בשיחה שבתמליל.

בנסיבות, ומשבפנינו תביעה לאחר 4 ימי עבודה (12 שעות או 23 שעות), בסכום "דמיוני" בנסיבות, של מעל 29,000 ₪, ומנגד, נעתר רכיב אחד ובסכום "זניח" מול סכום התביעה – אין ניתן צו להוצאות לזכות התובעת, אלא לחובתה, והיא תישא גם בהוצאות הנתבעת(הנתבעת1) בסך 500 ₪. בקביעת סכום זה שקלנו את סכום התביעה, הסכום שנקבע ברכיב שנעתר, משך הזמן שחלף מהעבודה לתביעה והתרשמותנו מהעדויות, מחד ו"תרומת" העדויות להכרעה.

נבהיר כי משהתובעת אוחזת בהמחאה שאינה ניתנת עוד לפרעון, תוחלף זו ע"י הנתבעת בהמחאה עדכנית, שתשלח לתובעת בתוך 7 ימים מקבלת פס"ד זה (הגם, בבחינת ULTRA PETITA).

ניתן היום, כ"ד שבט תש"פ, (19 פברואר 2020), בהעדר הצדדים.

ק/רוניתע/