1. התובעת ("פמה") הלוותה לנתבעים 1-2 ("מוהנד"; "עורסאן"; "האחים פאח'ורי" או "הנתבעים" בהתאמה), סך של 38,000 ₪ לצורך רכישת כלי רכב מסוג מאזדה 6 ("הרכב"). במסגרת הסכם ההלוואה התחייבו האחים להחזיר את ההלוואה בתשלומים חודשיים, וכן לבטח את הרכב בחברת ביטוח ולשעבד את הפוליסה לטובת פמה. האחים אכן פעלו כאמור וביטחו את הרכב בפוליסת ביטוח אצל הצד השלישי ("מגדל").
2. לימים, טענו האחים כי הרכב נגנב ובסמוך לכך פסקו מלשלם את החזרי ההלוואה. פמה טוענת כי יתרת ההלוואה נכון למועד הגשת התביעה היא 31,898 ₪ ועל כן תובעת היא סכום זה מאת האחים.
3. האחים טוענים בכתב הגנתם, כי לנוכח גניבת הרכב, המבטחת מגדל היא זו שעליה לשלם את תגמולי הביטוח ובכך לפרוע את חובם לפמה. עוד טוענים הם, כי המשיכו לשלם את החזרי ההלוואה לאחר הגניבה וכי סכום התביעה מופרז ואיננו מעודכן. בנוסף, שלחו האחים הודעה לצד שלישי כנגד מגדל, בה שבו על הטענה לפיה הרכב נגנב, ולפיכך על מגדל כמבטחת לשלם את תגמולי הביטוח לפמה.
4. מגדל מצידה טוענת, כי לא התקיים כל 'מקרה ביטוח' שכן הרכב כלל לא נגנב. לדבריה, הרכב "קיים ונוסע" ונמצא ברשות מכר וחבר טוב של הנתבע מוהנד. מדובר לכל היותר בסכסוך כספי או עסקי בין שני חברים, אשר אף התגוררו יחד באותה דירה במועדים הרלוונטיים, ועל כן אין מדובר ב'גניבה' כמובנה בפוליסת הביטוח. עמדתה של מגדל נשענת בעיקר על דיווחיו של מוהנד עצמו. עוד טוענת מגדל, כי מוהנד הפקיר את המפתחות ואת קוד ההתנעה של הרכב לחסדי החבר-הגנב ועל כן דין טענת הגניבה להידחות.
5. יצוין כי בתחילה הפנתה פמה את תביעתה גם כלפי מגדל, אולם לאחר שעיינה בחומר שהוגש לרבות תיק המשטרה, ולנוכח טענת מגדל להעדר כיסוי כאמור, נאותה פמה למחוק את התביעה כנגדה.

קביעת ממצאי העובדה

1. ביום 8.2.17 נחתם הסכם ההלוואה בין פמה לבין האחים לצורך רכישת הרכב. בהתאם להתחייבותם בהסכם, רכשו האחים פוליסת ביטוח במגדל וביום 15.3.17 נרשם שעבוד ברשם המשכונות על הרכב ועל הזכויות מכוח פוליסת הביטוח לטובת פמה.
2. ארוע הגניבה המתוארך ליום 11.6.17, תואר על ידי מוהנד במספר הזדמנויות – תלונה והודעה במשטרה מיום 11.8.17 (חודשיים לאחר האירוע); טופס ההודעה לחברת מגדל מיום 2.10.17; הודעה נוספת במשטרה מיום 25.7.18 (הודעה אשר הפכה בעיצומה לחקירה באזהרה, שכן מוהנד נחשד בכך שמנסה להתחמק מאישומי תעבורה); עדות בישיבת בית המשפט מיום 2.1.0.19; ועדותו בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 21.2.22. גם האח עורסאן העיד בבית המשפט לפי מיטב ידיעתו, אולם ניכר שעיקר ידיעותיו אינו נסמך על ידיעה אישית, כי אם על גרסת אחיו מוהנד, אשר הרכב היה ברשותו ובשימושו במועדים הרלוונטיים.
3. בין שלל הודעותיו ועדויותיו של מוהנד קיימות לא מעט סתירות ואי התאמות עליהן מצביע ב"כ מגדל. עם זאת, המשותף לכלל תיאוריו הן העובדות הבאות: בחודש יוני 2017 התגורר מוהנד יחד עם חברו לשעבר אמיר סלימאן ("אמיר") בבית סבו של האחרון בכפר עארה. יום אחד נטל ממנו אמיר את הרכב ללא רשותו וללא הסכמתו. על אף תלונותיו של מוהנד במשטרה וניסיונות שונים מצדו להשבת הרכב לעצמו, נותר זה בידי אמיר עד עצם היום הזה. יצוין, כי ביום 5.2.18 נרשם הרכב כ'גנוב' במאגר כלי הרכב הגנובים של משטרת ישראל.
4. בהודעתו הראשונה במשטרה, סיפר מוהנד כי אמיר נטל ממנו את הרכב כ'חאווה' (בבריונות, מעין 'פרוטקשן') תוך שהוא מאיים עליו באלימות. אמיר אף דרש ממוהנד שידווח למשטרה כי אביו (של מוהנד) הוא זה שגנב את הרכב. בהודעתו השניה במשטרה וכך גם בעדותו בבית המשפט סיפר מוהנד כי ישן בבית סבו של אמיר לאחר לילה בו נטל סמים ("הייתי לא בשכל שלי, הייתי גנוב [...] הוא [אמיר] שם לי כדור. טריפ" – עמ' 25 לפרו'), ובבוקר גילה כי מפתחות הרכב שהיו ליד מיטתו נעלמו, יחד עם הטלפון הנייד. כשיצא את הבית גילה שהרכב עצמו נעלם אף הוא, כשבתוכו נותרו כרטיס הוויזה ופנקס השיקים שלו. בהודעתו הנ"ל במשטרה סיפר כי בבוקר אמיר עצמו סייע לו בחיפושים אחר הרכב ורק לאחר מכן הבין כי הוא זה שגנב את הרכב ואת יתר החפצים. לעומת זאת בעדותו בבית המשפט סיפר כי אמיר נטל את הרכב ונסע ואילו הוא זה שחיפש בבוקרו של אותו יום את הרכב בסיוע בן דודו.
5. עוד סיפר מוהנד בעדותו, כי ביום מן הימים זמן מה לאחר הגניבה, בסביבות השעה 5:00 בבוקר, הבחין לפתע ברכב כשהוא חונה ליד בית סבו של אמיר. מוהנד נכנס לרכב וניסה להתניעו, אולם אז התברר שאמיר שינה את הקוד. מעבר לכך חשש מוהנד לנקוט דין עצמי שכן הוא פחד מאמיר ("מה, אני אקח אותו בידיים שלי כמו עבריין יעני? הוא גנב לי את האוטו. אני אתפוס בעבריינות? הוא עבריין אני מפחד ממנו" – עמ' 20), לפיכך פנה למשטרה. פניות חוזרות ונשנות של מוהנד יחד עם אביו למשטרה לא הועילו. לאחר שזומן אמיר לתחנת המשטרה ("אמיר בא עם האוטו למשטרה, נתן חקירה ואני 4 שעות ישבתי ואמיר יצא עם האוטו מהמשטרה" – עמ' 19), אמר חוקר המשטרה למוהנד שהמשטרה לא תתערב שכן מדובר ב"סכסוך עסקי" ("אמר לי החוקר אין רכב פה, תביא רכב מהבית משפט" – עמ' 24).
6. מוהנד יחד עם אביו, וכן עורסאן, פנו מספר פעמים למשטרה, כאשר הבחינו ברכב ודרשו להשיבו אליהם, אולם לדבריהם המשטרה בחרה שלא להתערב. בהזדמנות אחת, נצפה הרכב בנצרת והאחים נגשו אליו, או אז החלה להתפתח קטטת רחוב ("הלכתי לרכב, בא כאילו 4-5 אנשים לעשות לי קטטה. מתי שהלכתי לרכב, בזמן הזה התקשרתי למשטרה, חשבתי שזה כמו מאפיה" – עדות עורסאן, עמ' 3). עוד סיפר עורסאן בעדותו (עמ' 12 – ייתכן שמדובר בתיאור נוסף של אותה האפיזודה): "אני עצמי ראיתי את הרכב אצלנו במגזר נצרת והרכב טס והתקשרתי למשטרה ואמרתי שהרכב בנצרת, ידעתי לפי מספר הרכב", אולם הפנייה למשטרה לא הועילה ("אחרי כמה זמן המשטרה סגרה את התיק. הבחור הזה יש לו קשרים, אני לא יודע למה" - עמ' 13).
7. מוהנד סיפר כי קודם לארוע הגניבה, מערכת היחסים בינו לבין אמיר נדמתה כחברית ("הוא עושה דאווין כאילו זה אח שלי, ולוקח הכול. כאילו הוא חבר שלי ואז לוקח לי הכול" – עמ' 20). הם התגוררו יחד בדירת הסב, נסעו יחד ברכבו של מוהנד, תוך שאמיר מודע לקוד הדרוש להתנעתו ("ש. הוא לא ידע את הקוד? ת. יכול, ידע. הוא בא איתי ברכב, הוא יודע על האוטו, אבל רק אני נוהג" – שם; "ש. אמיר בקלות יכול לקחת את המפתח, להיכנס, לעשות את הקוד ולנסוע, הוא יודע אותו, מכל הנסיעות שלכם, אין לו בעיה. הוא לא צריך לפרוץ לרכב כדי לקחת אותו. ת. נכון" – עמ' 21).
8. חודשיים ימים לאחר הגניבה הנטענת, התלונן מוהנד בתחנת המשטרה (11.8.17). כשנשאל באותה חקירה "למה חיכית חודשיים?" השיב: "כי הוא חבר שלי, נותן לו את הלב שלי, נותן לו הכול". בטופס ההודעה לחברת הביטוח מגדל מיום 2.10.17, שב ותיאר מוהנד בקצרה ובאופן דומה את עיקרי הדברים.
9. ב"כ מגדל מצביע על סתירות ואי התאמות שונות בגרסאותיו השונות של מוהנד, לרבות מספר אי התאמות בין גרסתו של מוהנד לזו של אחיו עורסאן. בחנתי טענות אלו בקפידה והגעתי לכלל מסקנה, כי על אף אי התאמות, ועל אף שמוהנד עצמו הודה כי חלק מן הפרטים שמסר במשטרה בנוגע לבוקר האירוע אינם נכונים ("יש צודק ויש לא צודק" – עמ' 24), אין בכך כדי לשלול את לב גרסתו, לפיה הרכב נלקח על ידי אמיר ללא רשות וללא הסכמה ולא הושב עד היום, זאת על אף דרישות וניסיונות האחים וחרף הפניות למשטרה.
10. מתוך כלל טענות ב"כ מגדל נתתי דעתי לסתירה אחת בולטת בין גרסאותיו השונות של מוהנד: בהודעתו השנייה במשטרה מיום 25.7.18 סיפר כי בבוקר הגניבה לאחר שגילה שהרכב נעלם, חיפש אותו יחד עם אמיר, ורק מאוחר יותר הבין שהוא זה שנטל את הרכב. מנגד, בהודעתו הראשונה במשטרה (11.8.17) לא ציין זאת, ואף עולה ממנה כי אמיר נטל את הרכב במופגן ותוך כדי איומים. אף בעדותו בבית המשפט הוסיף וציין מוהנד כי בן דודו, ולא אמיר, הוא זה שסייע לו בחיפושים בבוקר האירוע. לא ברור אפוא מתוך הדברים, האם אמיר נטל את הרכב בכוח הזרוע (ב'חאווה') ובאופן ברור כבר בתחילה, או שמא הועלם הרכב על ידו תוך שהוא מציג עצמו בתחילה כמי שמסייע למוהנד בחיפושים, ורק לאחר זמן התברר לאחרון שחברו הוא זה שגנב את הרכב.
11. שקלתי היטב בדבר ובסופו של יום מצאתי שאין לשלול את גרסתו העקרונית של מוהנד רק בשל סתירה זו (יתר אי ההתאמות אינן משמעותיות לטעמי). הטעמים לכך הם אלו: ראשית, מדובר באירוע שארע לפני קרוב לארבע שנים. מוהנד העיד כי ערב הגניבה נטל סמים ("הייתי לא בשכל שלי, הייתי גנוב [...] הוא [אמיר] שם לי כדור. טריפ" – עמ' 25), על כן אין להחמיר עמו יתר על המידה בשל אי דיוק בפרטים; שנית, מהופעתו לפני התרשמתי, באופן בלתי מקצועי, כי מדובר באדם בעל יכולות קוגניטיביות וורבאליות מוגבלות למדי, אשר יכולת התקשורת וההבעה שלו אינן מן המשופרות, זאת אף בהתעלם מכך שהעברית אינה שפת אמו (מובהר כי בחירתו שלא להיעזר בתרגום איננה משמשת לזכותו). גם מן הטעם הזה אין לייחס חומרה רבה מדי לאי הדיוק; שלישית וזה העיקר, בין אם מוהנד ידע כבר בבוקר האירוע שהרכב אצל אמיר ובין אם חשב תחילה שהרכב נגנב על ידי אחר ואמיר עשה עצמו כמי שמסייע לו לחפש, סוף סוף, הרכב מצוי אצל אמיר והוא מסרב להשיבו למוהנד. לא הוצגה מכל מקום, כל אפשרות אחרת. רביעית ואף לגופו של עניין, לא מן הנמנע כי המרחק בין הגרסאות אינו גדול כל כך, שכן יתכן עבר פרק זמן של מספר שעות עד שחדרה לתודעתו של מוהנד ההבנה כי אכן אמיר מימש את איומיו והעלים את רכבו.
12. ב"כ מגדל, מפנה להודעתו של מוהנד במשטרה מיום 25.7.18, אשר הפכה במהלכה לחקירה באזהרה. במסגרת החקירה מטיח החוקר במוהנד כי זמן מה קודם לכן הגיש תלונה כנגד אביו בטענה שהוא זה שגנב את הרכב. כבר אתה ייאמר כי תיעוד של תלונה כאמור לא הוצגה בפניי. בחקירה נחשד מוהנד כי מסר עדויות כוזבות על מנת להתחמק מאישומי תעבורה. מוהנד הכחיש את הדברים בחקירתו במשטרה, ושב והכחישם בעדותו בבית המשפט. לדבריו מעולם לא הגיש תלונה כנגד אביו ולא טען כי אביו גנב את הרכב ("אין דבר כזה שאני אתלונן על אבא שלי" – עמ' 25). גם אחיו עורסאן תמך בכך בעדותו ("לא שמעתי בחיים שלי על זה" – עמ' 14). כך או כך, אין בידי להתייחס לטענות אלו, שכן לא הובאה בפניי כל ראיה קבילה לכך שמוהנד אכן טען בזמן מן הזמנים שאביו גנב את הרכב. שאלות שהוטחו במוהנד על ידי החוקר במהלך חקירתו בשנת 2018, אינן יכולות לשמש כראיה לתוכנן ומהוות עדות שמיעה שאינה קבילה.
13. איש מהצדדים לא זימן את אמיר לעדות ולפיכך עד היום לא ידוע מה הסיבה שנטל זה את הרכב, והאם טוען הוא להצדקה חוקית ולזכות חזקה ברכב. בסופו של יום לא הוצגה כל גרסה עובדתית אחרת זולת גרסתו של מוהנד. עדותו של עורסאן תומכת בחלקים מעדות מוהנד להם היה שותף, ובעיקר בניסיונות לפנות למשטרה לאחר מעשה, על מנת שזו תסייע בהשבת הרכב, ניסיונות שעלו כאמור בתוהו. על אף מספר סתירות ואי התאמות בין גרסאותיו של מוהנד שניתנו במרוצת הזמן, מצאתי אפוא לקבל את עיקרי הדברים. מכל מקום לא מצאתי כל רמז או זכר לאפשרות לפיה נתן מוהנד את הרכב מרצונו או מיוזמתו לאמיר לצמיתות, ולאמתו של דבר טענה זו כלל לא נטענה.
14. לנוכח כל האמור, אני מקבל את הצד השווה העולה מתוך כלל גרסאותיו של מוהנד וקובע כממצא עובדתי מסכת עובדות זו: הרכב היה בבעלות האחים פאח'ורי אולם שימש בפועל את מוהנד; בחודש יוני 2017 התגורר מוהנד יחד עם אמיר בדירת סבו של האחרון; מסיבה שלא התבררה נטל אמיר את הרכב מאת מוהנד, החל לנהוג בו מנהג בעלים שלא בהסכמת האחים ולא השיבו עד היום; אין לשלול את האפשרות כי אמיר סבר שמוהנד חייב לו כספים ועל כן 'החרים' את רכבו, על אף שמוהנד מכחיש זאת; לצורך נטילת הרכב לא הוצרך אמיר לפרצו, שכן הוא עשה שימוש במפתחות של מוהנד אשר היו בדירה; אמיר ידע את הקוד הדרוש להתנעה עקב העובדה שנסע יחד עם מוהנד ברכב פעמים רבות קודם לכן, בנוסף נכתב הקוד על מגן השמש; מאוחר יותר שינה אמיר את הקוד; על אף שמוהנד הכחיש זאת, אין לשלול את האפשרות כי איפשר בעבר לאמיר לנהוג לעתים ברכב עת היו חברים והתגוררו יחד; לאחר האירוע, אשר לטענת מוהנד במהלכו גנב אמיר גם את הטלפון שלו, את פנקס השיקים ואת כרטיס הוויזה שלו, עזב מוהנד את הדירה ושב להתגורר בבית משפחתו ביפיע, וחודשיים לאחר מכן התלונן לראשונה במשטרה; על אף מספר תלונות ופניות למשטרה ועל אף ניסיון עשיית דין עצמי, לא עלה בידי האחים להשיב את הרכב לעצמם והוא נותר בידי אמיר עד היום; מחקירתו במשטרה מתקבל הרושם כי חוקר המשטרה איננו מאמין לגרסתו של מוהנד, וחושד שהאחרון מבקש להתחמק מאישומי תעבורה; אין לשלול את האפשרות שזו הסיבה לכך שהמשטרה לא פעלה להשבת הרכב לידי האחים.
15. משקבעתי את המסכת העובדתית, יש לבחון מהי התוצאה המשפטית העולה מהן. כמצוות תקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, פסק הדין ינומק להלן באופן תמציתי.

דיון והכרעה

1. במישור היחסים שבין פמה לבין האחים, דין תביעתה של פמה להתקבל במלואה. אין חולק כי האחים נטלו הלוואה מאת פמה, ואין חולק כי משנגנב הרכב פסקו מלשלמה. עורסאן הודה בחקירתו כי לא שילם כלל ("אני לא שילמתי, אולי מוהנד שילם" – עמ' 10), ומוהנד העיד כי חדל לשלם משנגנב הרכב ("האוטו גנוב, מה אני אשלם על אוטו גנוב?" – עמ' 16).
2. אשר ליתרת חוב ההלוואה, הציגה פמה תחשיב הלקוח מתוך מערכותיה ואף נציגה מטעמה העידה על כך, ובהעדר כל עמדה ברורה מנגד, לא מצאתי כל פגם בעדותה. בהתאם לכל אלו, לרבות הכרטסת שצורפה לכתב התביעה, יתרת החוב במועד הגשת התביעה עמד על סך 31,897 ₪. הנתבעים לא השכילו להביא ולו בדל ראיה המלמדת על יתרה אחרת, או על תשלומים נוספים שבוצעו על ידם במועד מאוחר יותר, אשר יש בהם כדי להקטין את יתרת החוב האמורה. גם טענת הנתבעים לפיה משבוטח הרכב בידי חברת ביטוח ולאחר מכן נגנב, פטורים הם מלשלם את יתרת ההלוואה, טענה משוללת כל יסוד היא, והנתבעים אף לא טרחו להפנות לסעיף מסעיפי הסכם ההלוואה ממנו ניתן להסיק מסקנה דחוקה זו. הנתבעים העלו במסגרת סיכומיהם טענות שונות ונוספות, החורגות ממסגרת כתבי הטענות, ועל כן לא מצאתי להתייחס אליהם. לנוכח כלל האמור, דין תביעתה של פמה כלפי הנתבעים להתקבל במלואה.
3. נותר אפוא לדון במישור היחסים שבין הנתבעים-המבוטחים לבין הצד השלישי-המבטחת. הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח במאזן ההסתברויות הדרוש כי מקרה הביטוח אכן התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג (ע"א 678/86‏ חסן חניפס‎ ‎נ' סהר (1989)).
4. בענייננו, אין חולק כי פוליסת הביטוח כוללת כיסוי למקרה של גניבה. במכתב הדחייה ששלחה לנתבעים ביום 19.12.17, נימקה מגדל את דחיית התביעה בכך שהרכב כלל לא נגנב, אלא קיים ונוסע ומצוי בידי אמיר – מכר של מוהנד. "סכסוך כספי ו/או על רקע אחר בין שני דיירים אינו מהווה מקרה ביטוח ואנו דוחים את הטענה בדבר גניבת הרכב". בכתב ההגנה שבה מגדל על האמור ואף הוסיפה וציינה כי לאמיר היתה גישה חופשית לרכב ולמפתחות הרכב, הוא ידע את הקוד הסודי ואף עשה בו שימוש באופן שגרתי. לפיכך, לא מתקיימות בנסיבות העניין יסודות עבירת הגניבה, ולכל היותר מדובר באירוע של הפקרת מפתחות מצד המבוטח או מסירת הרכב ברשות. כך או כך טוענת מגדל, אין מדובר ב'גניבה' ועל כן האירוע איננו חוסה תחת כיסוי הפוליסה.

אין בידי לקבל את עמדתה של מגדל, מהטעמים הבאים:

1. פוליסת הביטוח מכסה כאמור מקרה של גניבה. בטרם נשוב לבחון את נסיבות המקרה שלפנינו, יש להקדים ולבחון מהי הגדרת המושג 'גניבה' והאם יש להשוות בין מונח זה כמובנו בחוק העונשין לבין מובנו בפוליסת הביטוח.
2. עבירת הגניבה מוגדרת בסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("חוק העונשין") כנטילת "דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא [הגנב] מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע". המונח 'נטילה' מוגדר ככזה הכולל השגת חזקה בתחבולה, בהפחדה, או בניצול טעות של בעל הדבר. חלופה נוספת הקבועה בסעיף 383(א)(2) קובעת, כי גם אדם השולח ידו בפיקדון המצוי בידו בעת שמחזיק בו כדין ייחשב לגונב. סעיף 413ב לחוק העוסק באופן ספציפי בגניבת רכב, מדגיש אף הוא את יסוד כוונת השלילה לצמיתות – "בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו".
3. השאלה מהו היחס בין המונח 'גניבה' בחוק העונשין לבין מובנו בפוליסות ביטוח, העסיקה רבות את בתי המשפט. סקירה ממצה ויסודית של העמדות השונות ניתן למצוא בפסק דינו של כב' השופט א. סתיו בת"א (שלום ראשל"צ) 21993-06-13‏ ‏ יהונתן כהן נ' אדיר אביגד (2017). לענייננו, די לנו בדברי בית המשפט העליון בעניין סיני (ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל (1993)):

אין גם כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה הביטוח או בפרשנות פוליסות ביטוח. המדובר, למעשה, במהות חוזית, שפרשנותה צריכה להיעשות על-פי כללי הפרשנות המאפיינים את המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט. לפיכך, יש לפנות במקרי ביטוח לפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, הנסיבות והנוהג המקובל.

1. בענייננו, גם אם נחמיר וננקוט כשיטת בית שמאי, ונסבור כי כוונת הצדדים לחוזה הביטוח, היתה לפרש את המונח 'גניבה' כמובנו בחוק העונשין על כל פרטיו ודקדוקיו, דומה כי אלו גם אלו מתקיימים בענייננו. אמיר, כזכור נטל את הרכב ללא רשותו של מוהנד ושלל אותו מבעליו שלילה של קבע. בין אם הנטילה נעשתה בעת שישן מוהנד שנת ישרים ומפתח הרכב נלקח מסמוך למראשותיו, בין אם נלקח בכוח הזרוע ('חאווה'), ואף לו היה מוכח כי מוהנד התיר לאמיר להשתמש ברכב אולם האחרון החליט שלא להשיבו (דבר שכלל לא הוכח ואף לא נטען) סוף סוף מדובר ב'נטילה' או 'שליחת יד' שנעשו שלא ברשות ועל מנת שלא להשיב, כמובנם של אלו בחוק העונשין. לכך יש להוסיף את הגדרת המונח 'גזל' האמור בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת"), ודומה כי אף מונח זה הולם את נסיבות ענייננו.
2. סיכומו של דבר, דומה כי כל מבוטח סביר יסווג את המסכת העובדתית שנקבעה לעיל, כאירוע של גניבה (לעניין דוקטרינת 'הציפיות הסבירות של המבוטח', ר' רע"א 3128-94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (1996)).
3. לא מצאתי פגם בכך שמוהנד הותיר את מפתחות הרכב סמוך למיטתו בעת שישן, שכן אין לצפות ממבוטח סביר כי יחשוד ששותפו לדירה ינצל את תמימותו ויגנוב את רכבו. על כן אין לדרוש כי יסליק את מפתחות רכבו בטרם ישכב לישון תחת הכרית, כמעשה דמא בן נתינה (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, ל"א ע"א) ואין לקבוע כי מקום שלא עשה כן – ייחשב כמי שהפקיר את המפתחות.
4. אשר לעניין הקוד הדרוש להתנעת הרכב: הנתבעים הודו בעדותם כי מספר הקוד היה רשום על מגן השמש בפנים הרכב. על אף שמדובר במחדל הנוגד את הוראות הפוליסה, דומה כי אין קשר סיבתי בינו לבין גניבת הרכב, שכן אמיר ידע ממילא את הקוד הסודי, בהיותו חבר של מוהנד ולנוכח נסיעותיהם המשותפות. אולם מעבר לכך, אף לו היתה מגדל מזמנת לעדות את אמיר והלה היה מעיד כי נחשף לקוד הסודי רק בעקבות רישומו על גבי מגן השמש, לא היה בכך כדי לשלול את הכיסוי, שכן מדובר בשינוי המהווה 'החמרת סיכון' או באי נקיטת אמצעים ל'הקלת הסיכון' כמובנם בסעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981. תוצאות הדברים עשויה היתה להיות לכל היותר הפחתת תגמולי הביטוח בשיעור יחסי, "שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים" (סעיף 18(ג) לחוק), ובלבד ששיעור ההפחתה הוכח. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על המבטחת (רע"א 3260-10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי (2013)). בענייננו, לא הובאה כל ראיה מטעם מגדל לכך שמבטח סביר לא היה מבטח רכב ללא קוד סודי, ואף לא הובאה כל ראיה לקיומה של פוליסה מקבילה שעל בסיסה ניתן לחשב את התשלום היחסי.
5. צודק ב"כ מגדל בכך שהמסכת העובדתית לא פורטה כראוי בכתבי טענותיהם של האחים פאח'ורי. הם הסתפקו בטענה לאקונית לפיה הרכב נגנב, בלא כל פירוט בדבר נסיבות אירוע הגניבה. על אף האמור, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש בכך כדי להביא לדחיית הודעתם לצד השלישי. ראשית, גרסתו המלאה של מוהנד עמדה בפני מגדל עוד בטרם הגישה זו את כתב הגנתה, שכן הגרסה פורטה בטופס ההודעה מטעמו; שנית, במסגרת בירור חבותה ערב הגשת התביעה, הפעילה מגדל חוקר פרטי מטעמה אשר נפגש עם מוהנד וזה מסר לו את גרסתו. הדברים אף פורטו מפורשות במכתב הדחייה מטעם מגדל ("על פי גרסת המבוטח, הרכב קיים ונוסע, ובפועל נמצא בשימושו הפעיל של מר אמיר סלימאן"); שלישית, דו"ח החקירה מטעם מגדל נותר חסוי מעיניהם של הנתבעים עד לסיומו של ההליך, כך שהם כלל לא הכירו את מלוא הטענות העובדתיות המופנות כלפיהם, מעבר לאלו המפורטות במכתב הדחייה ובכתב ההגנה. בסופו של יום, הפגם בכך שכתב ההודעה לצד שלישי לא כלל פירוט מדוקדק של נסיבות הגניבה, איננו כזה היורד לשורשו של עניין ולא פגע ביכולת ההגנה של מגדל.
6. אשר לטענת מגדל כי מדובר בסכסוך כספי או עסקי בין מוהנד לבין אמיר, השולל כיסוי ביטוחי – דין טענה זו להידחות. ראשית, כלל לא הוכח כי מדובר בסכסוך כספי. מוהנד עצמו הכחיש מפורשות את הדברים, ומנגד לא הובאה כל ראיה לסכסוך שכזה. מגדל נמנעה מלזמן את אמיר לעדות על מנת לבסס בעזרתו את הטענה לפיה האחרון טוען לזכות חזקה שבדין ברכב, עקב חוב כספי שחייב לו מוהנד; שנית, ולמעלה מן הצורך, לא הובהר מדוע סכסוך כספי, ככל שהיה מוכח כזה, שולל את היות האירוע מקרה של גניבה. סוף סוף, גם אם מוהנד חב כספים לאמיר, אין כל הצדקה לכך שאמיר ייטול בכוח הזרוע את רכבו כדרך של גביית חוב עצמית. על פי דין, הדרך לגביית חוב עוברת תחילה בבית המשפט ולאחר מכן בלשכת ההוצאה לפועל. על כן, גם אם מוהנד אכן חב כספים לאמיר, והאחרון עשה דין לעצמו ו'החרים' את רכבו של הראשון, הדבר עדיין בגדר 'גניבה', המכוסה על ידי הפוליסה. לא מצינו בדין כי תנאי להגדרת אירוע כגניבה, הוא היות הגנב אדם זר, בלתי מוכר או רעול פנים. במילים אחרות, לא מן הנמנע כי אכן מדובר בסכסוך עסקי בין חברים לשעבר (על אף שלא הוכח), ויחד עם זאת יהווה האירוע – גניבה.
7. לא מצאתי פגם של ממש בכך שהאחים לא זימנו לעדות את אביהם או את בני דודם. סוף סוף, מגדל אישרה במכתב הדחייה ואף בכתב הגנה מטעמה את עיקרי גרסתו של מוהנד, לפיה הרכב נלקח על ידי חברו אמיר אשר עושה בו שימוש עד היום, אלא שסברה שגרסה זו איננה מקימה כיסוי ביטוחי. משמעות הדברים היא כי המחלוקת הינה משפטית בעיקרה ולא עובדתית. לפיכך, אין לזקוף לחובת הנתבעים את העובדה שנמנעו מלהביא עדים נוספים התומכים בעובדות אשר ממילא לא שנויים במחלוקת. אשר למהות מערכת היחסים בין מוהנד לאמיר, ספק גדול אם אביו או בן דודו של מוהנד יוכלו לתרום להבנתה. אדרבה, יש לזקוף לחובת מגדל את העדר זימונו של אמיר לעדות, על מנת שיספק הסבר מהי ההצדקה החוקית לכך שהוא מחזיק ברכבם של הנתבעים והאם הוא טוען לזכות חזקה שבדין ברכב.
8. לנוכח כל האמור, עלה בידם של האחים להוכיח ברמת ההסתברות הנדרשת כי רכבם נגנב. מנגד, לא עלה בידיה של מגדל לסתור זאת. משכך, חל הכיסוי הביטוחי המפורט בפוליסה על מקרה של גניבה.

סוף דבר

1. תביעת פמה מתקבלת כנגד הנתבעים האחים פאח'ורי. הנתבעים חבים אפוא לפמה את סכום התביעה בסך 31,898 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל ממועד הגשת התביעה. לסכום האמור יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪.
2. ההודעה לצד שלישי שהגישו האחים פאח'ורי כנגד מגדל מתקבלת אף היא. לפיכך תשלם מגדל את הסכום שנפסק לעיל. לנוכח העובדה שהזכויות מכוח פוליסות הביטוח, לרבות הזכות לתגמולי ביטוח המגיעים לאחים בעקבות הגניבה משועבדים לפמה – תשלם מגדל את הסכום שנפסק לטובת פמה ישירות אליה, במקומם של האחים.
3. בנוסף תשלם מגדל לאחים פאח'ורי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשפ"ב, 25 יולי 2022, בהעדר הצדדים.