רקע

1. לפניי בקשה מטעם הנתבע לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בתאריך 26.12.21 לאחר שלאו התייצב לדיון ההוכחות. לבקשת התובעת, ניתן פסק דין כנגד הנתבע בהעדר התייצבותו לדיון.

ביום 29.12.21 הגיש ב"כ הנתבע בקשה לביטול פסק הדין. הנתבע מבקש מבית המשפט להפעיל סמכותו מכוח תקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ולהורות על ביטול פסק הדין שניתן שלא בנוכחותו. ב"כ נתבע 1 מסביר את אי התייצבותו לדיון, לרבות, אי עדכון הגורמים הרלוונטיים בשל תופעות לוואי שסבל מהן, לאחר קבלת חיסון, ושהחלו מספר ימים לפני מועד הדיון ואף נמשכו במועד הדיון. את היעדרות הנתבע מסביר בשהייתו של האחרון בחו"ל, הידבקותו בנגיף הקורונה סמוך למועד הדיון וצירוף המדינה בה שוהה לרשימת המדינות "האדומות" שהיציאה והכניסה אליהן בלתי אפשרית. זאת ועוד, נתבע טוען כי קיימים עבורו סיכויי הצלחה גבוהים בתיק ויש לאפשר לו למצות את סיכוייו למען עשיית צדק.

מנגד, התובעת מתנגדת לבקשת הנתבע, בעיקר מהטעם כי לא הציג סיכויי הגנה, ולשיטתה בקשתו אינה ממלאה אחר התנאים המקימים עילה לביטול פסק הדין, לרבות, מחדליו והתנהלותו לאורך חיי התיק.

דיון והכרעה

2. לאחר שעיינתי בבקשת הנתבע ובתגובת התובעת לבקשתו, נתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולהתנהלות המבקש לאורך חיי התיק, לרבות בהליך הקודם, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

לצורך בחינת בקשה זו, יש להקדים ולבחון האם עניין לנו בביטול המחויב "מחובת הצדק" בשל אי חוקיות ההמצאה או שעניין לנו בביטול הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט [ראה רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח' (27.2.01)].

על פי רישומי התיק אשר אף המבקש אינו כופר בהם, ביום 11.02.2021 נקבע התיק להוכחות ליום 26.12.2021 בשעה 9:00 וניתן צו להגשת תצהירים. הנתבע אשר מיוצג, הגיש לאחר מועד זה מספר בקשות להארכת מועד להגשת תצהירים ומהן עולה, בבירור, כי היה מודע למועד הדיון שאליו כאמור לא התייצב. משעה שכך, ההמצאה היא המצאה כחוק, כך שאין כל חובה לבטל את פסק הדין משיקולי צדק.

3. אשר לאפשרות האחרת להורות על ביטול פסק הדין מתוקף שיקול דעתו של בית המשפט, על בית המשפט לבחון שני עניינים: האחד - סיבת אי התייצבותו של בעל הדין; השני - סיכויי ההצלחה של המבקש באם יבוטל פסק הדין. לכל אחד מן ההיבטים האמורים משקל יחסי, וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר ובעלת משקל, כך קטן המשקל שיש ליחס להיבט האחר (ראה ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פד"י מז(4) 133).

אבהיר, כי ההתייחסות לבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. מחמת זכות זה יטה בית המשפט להימנע מנעילת שעריו מקום בו ניתן לתקן את מחדלו של בעל הדין באמצעות פסיקתן של הוצאות. (ראה רע"א 10437/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים בע"מ; ע"א 5000/92 יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני, עו"ד הנאמן על נכסי י' בן-ציון, פ"ד מח(1) 830).

במקרה דנן, למרות שעל פניו לב"כ הנתבע הסבר משכנע מדוע לא יכול היה להתייצב לדיון, סבור אני כי אין הצדקה ואין מקום לביטול פסק הדין. למרות שלכל הפחות היה על הנתבע או על בא כוחו ליידע את באי כוח התובעת כי נבצר ממנו להתייצב לדיון חרף הנסיבות האישיות שציינו בבקשה, לא זו הסיבה לדחיית הבקשה. בחינת התנהלות הנתבע עד למועד הדיון האמור, מלמדת כי הנתבע נמנע מלהתייצב לדיונים נוספים בעניינו ואף מיעט לשתף פעולה עם התובעים והחלטות בית המשפט. מסתבר מהבקשה כי הנתבע שהה בחו"ל בעת הדיון, ולא נתן הוא הסבר מתי יצא וכיצד התכוון לחזור לארץ במועד לקראת הדיון. אין די בטענה הכללית בבקשה כי רצה לחזור ואז גילה כי חלה בקורונה.

הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעניין לנו בבעל דין אשר נקט סחבת בניהול ההליך והביא בהתנהלותו לפגיעה בקיומו של הליך תקין, יעיל ורצוף. יפים לעניין זה דבריו של השופט צבי זילברטל:

"זמנו היקר של בית המשפט, שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפיקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא" (רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, פסקה 9 (8.5.2014).

4. הנתבע לא תמך בקשתו בטענות לעניין סיכויי הגנתו, ודי בכך כדי לדחות בקשתו. אולם גם אם אבחן סיכויי הגנתו על סמך התצהיר שהגיש, אין די בטענותיו כדי להצדיק ביטול פסק הדין. התובעת מחלה לנתבע על חוב שהצטבר בתנאי שיחזיר את הדירה עד למועד מסוים. הנתבע המשיך להחזיק בדירה "כקלף מיקוח" עוד זמן ממושך עד שהושבה החזקה בה לתובעת.

טענותיו כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים, אין בהן הגנה, שכן שעה שהוגדר כפולש לא הייתה חובה על התובעת לתחזק את הדירה. הנתבע לא כפר בזכות התובעת לקבל חזרה את החזקה בדירה ולא עמד על טענתו כי הוא דייר ממשיך, ולכן לא יכול להישמע בטענה כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים, שעה שהמשיך והחזיק בה. על הנתבע לשאת בעלות שחסך לעצמו עת לא השכיר דירה בשכירות חופשית והמשיך להחזיק בדירה שמוקנית לדיור הציבורי, על חשבון הזכאים שממתינים עד בוש לקבלת דירה.

על כן, עצם רצון הנתבע לחקור את השמאי, כדי להוכיח כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים, אינו מעלה או מוריד שכן הנתבע בהתנהגותו מנע מהתובעת שימוש בדירה לצרכי הדיור הציבורי ועליו לשלם לפי מחיר של שכירות חופשית, ללא קשר למצב הדירה.

על כן, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית.

אין מקום להוצאות מעבר לאלו שנפסקו בפסק הדין.

ניתנה היום, ט' שבט תשפ"ב, 11 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.