הבקשה שלפניי היא בקשה למתן היתר לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המל"ל, שקבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% כתוצאה מהתאונה מיום 8.8.16, על דרך של מינוי מומחה בתחום האורטופדי.

דיון

ההלכה בדבר המקרים שבהם יש להיעתר לבקשה למתן היתר להביא ראיות לסתור ידועה, ולאחרונה אף 'חודדה' בפסק דינה של כבוד השופטת וילנר (רע"א 8908/17 (10.1.18)) ובפסק דינו של כבוד השופט עמית (רע"א 1254/17 (13.2.17)), לפיה רק במקרים נדירים יעתר בית המשפט לבקשות אלו.

בענייננו הטענה היא כי הועדה לא היתה מודעת לעברו הרפואי של התובע, כי התובע נפגע באותו איבר בו נקבעה לו הנכות, ומפרוטוקול המל"ל עולה כי כלל אין התייחסות לאותו עבר רפואי.

ובפירוט, לטענת הנתבעת ביום 9.6.12 (כארבע שנים לפני התאונה הנדונה) נפגע התובע באותו איבר ("חבלה סיבובית לקרסול ימין"), כי לאחר מכן הודגמה חוסר רציפות ברצועה ATFL דלטואיד נצפה שבר תלישה של אספקט מדיאלי של הטאלוס עם ניתוק של פרגמנט. כך גם עבר התובע אולטראסאונד בעקבות אותה פגיעה וכן המשיך במעקב רפואי בקופת החולים.

לטענת הנתבעת על פי פרוטוקול הועדה לא היו בפני הועדה המסמכים הללו, אלא רק מסמכים שנערכו לאחר התאונה נושא ענייננו. לו היו מסמכים רפואיים ביחס לפגיעה מיוני 2012, היתה מתייחסת אליהם ומשנה קביעתה, לכל הפחות ביחס לקשר הסיבתי, בין התאונה לבין הנכות שנותרה, ככל שנותרה כזו.

לטענת התובע גם אם המסמכים הרפואיים האמורים לא היו לפני הועדה הרפואית של המל"ל, עדיין אין לקבל את הבקשה וזאת מאחר שאין מדובר באותו איבר נפגע כפי טענת הנתבעת.

לטענת התובע האיבר בו נפגע בתאונה נושא התובענה הוא כף רגל ימין לעומת התאונה משנת 2012 שם נפגע בקרסול. מדובר בשני איברים שונים הגם שהם באותה הרגל, כך שממילא אין בהעדר מסמכים כדי לשנות החלטת הועדה ביחס לכף רגל ימין.

זאת ועוד, התובע מפנה לכך שהועדה גם בדקה את הקרסול אך קבעה כי אין הגבלה בקרסול וכי התנועתיות בקרסול תקינה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, מצאתי כי על אף שהתובע לא הזכיר פגיעה קודמת ברגל ימין או בקרסול, פגיעה משמעותית, כך על פי התיעוד הרפואי, עדיין אין לדעתי לקבל הבקשה.

ראשית, אין מדובר באותו איבר נפגע כפי טענת הנתבעת. פגימה בקרסול ונכות בגין פגימה כזו מוסדרת בסעיף 48 (3) לתקנות המל"ל.

"48... (3)קרסול

(א) הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול 10%

(ב) קשיון נוח 20%

(ג) קשיון לא נוח 30%"

פגימה בעצמות כף הרגל מוסדרת בסעיף 35 (1) לתקנות המל"ל.

"35. מחלות העצמות והפרקים

35. (1) ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר

(א) אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות 0%

(ב) קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות 10%...".

בענייננו קבעה הועדה, לאחר בדיקה קלינית, כי מצבו של התובע בעקבות התאונה מתאים לפגימה בשיעור של 10%, בהתאם לסעיף 35(1)(ב). פגימה בכף הרגל.

שנית, הועדות אליהן התייצב התובע ביצעו מספר פעמים בדיקות קליניות. הן בועדה לנכות צמיתה (30.10.17), הן בועדה הרפואית לנכות זמנית (2.8.17). הבדיקות הקליניות שנערכו, כללו גם בדיקה של קרסול התובע ונמצא כי טווח התנועות בקרסול מלא ותקין, וגם MRI קרסול מיום 13.7.17 לא הדגים ממצא חולני. כך שממילא לא נקבעה נכות בגין הקרסול בו נפגע התובע בעבר.

שלישית, ההחלטה והמסמכים שעמדו לפני הועדות הרפואיות לרבות הועדה המסכמת התמקדו בכף הרגל הימנית. כך גם היו טיעוני ב"כ התובע בועדות השונות (ראו לדוגמא הטיעונים בפרוטוקול מיום 13.2.17) וכך גם המסקנות. ודוק, מוועדה לוועדה התבקש התובע להצטייד בצילומים עדכניים של כף הרגל ולא של הקרסול.

אשר על כן, ובהתחשב בפסיקה הקובעת כי רק במקרים נדירים יש להעתר לבקשה להביא ראיות לסתור, מצאתי לדחות הבקשה.

לשאלת ההוצאות – על אף שהבקשה נדחתה, אך מאחר שמדובר במקרה גבולי, ומאחר שהיה לטעמי על התובע לגלות בועדות עברו הרפואי בקרסול (גם אם אינו אותו איבר נפגע, אך כן באותה הרגל) מצאתי כי בנסיבות העניין אין מקום לפסוק הוצאות.

תחשיבי התובע יוגשו עד ולא יאוחר מיום 20.2.19.

תחשיבי הנתבעת יוגשו עד ולא יאוחר מיום 20.3.19.

לתזכורת פנימית בהתאם.

ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ט, 29 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.