1. התובע הגיש תביעה להכרה באירוע מיום 28.11.2016 כתאונת עבודה. תביעתו של התובע נדחתה על ידי הנתבע מהנימוק שלא הוכח קיום אירוע תאונתי. כנגד החלטת הנתבע הוגשה התביעה שלפנינו.

2. התובע יליד שנת 1965, טבח במקצועו, ובזמנים הרלוונטיים לתביעה ניהל מסעדה שבבעלותו, אשר נסגרה בחודש נובמבר 2016.

3. במסגרת כתב התביעה טוען התובע כי "ביום 28.11.2016 ותוך כדי פירוק הריהוט והציוד של המסעדה ובעת עליה וירידה בסולם, התובע סובב ברך רגלו השמאלית" (להלן: האירוע או התאונה). לטענת התובע בעקבות התאונה נגרם לו קרע בברך, שריתק אותו למיטה, והוא היה מצוי באי כושר מיום 28.11.2016 ועד ליום 5.2.2017 (ניתנו לתובע שלוש תעודות רפואיות לנפגע עבודה).

4. במסגרת כתב ההגנה טוען הנתבע, בין היתר, כי לתובע לא אירע אירוע תאונתי ביום 28.11.2016, וכי ממילא לא קיים קשר סיבתי בין האירוע הנטען והמוכחש לבין הליקוי בברך שמאל לו טוען התובע. הליקוי הנטען הוא תוצאה של גורמים תחלואתיים טבעיים, ובכל מקרה השפעת האירוע הנטען פחותה מהשפעתם של גורמים אחרים.

5. בשים לב למחלוקות שבין הצדדים בדבר קרות האירוע, נקבע התיק לשמיעת ראיות. ביום 11.2.2019 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נשמעה עדותו של התובע, ובסיומה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה.

טענות הצדדים בתמצית

6. לטענת התובע הראיות מלמדות כי ארעה לו תאונת עבודה ביום 28.11.2016, בנסיבות שתוארו בכתב התביעה, אשר הביאה לפגיעה בברכו השמאלית. עוד טוען התובע כי בתחילה לא ייחס חשיבות לתאונה, משום שסבר שהכאב יחלוף לבד, לכן שוחח עם רופאו טלפונית, הסביר לו את אשר ארע, והרופא בתגובה, סבר כי מדובר בדלקת והורה לו ליטול תרופות נגד דלקת. לאחר כשלושה שבועות מיום התאונה, משהתרופות לא הועילו ובעקבות התגברות הכאבים, פנה התובע לקופת חולים לקבלת טיפול רפואי.

7. התובע מוסיף וטוען כי קרע במניסקוס לא יכול לקרות כתוצאה מדלקת, ומשכך יש להעביר את המקרה לבחינתו של מומחה אשר יעמוד על הקשר הסיבתי שבין הקרע לתאונה. עוד טוען התובע כי גם אם קיימים כשלים בגרסתו, כדוגמת פנייתו לראשונה לרופא רק לאחר כשלושה שבועות מיום התאונה או בעיות במילוי טופס התביעה, הוא סיפק הסברים לכך (שוחח טלפונית עם הרופא עוד בטרם פנה למרפאה, וכן לא היה בקיא במילוי בטופס, בהתאמה).

8. מנגד, טוען הנתבע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קיומו של אירוע תאונתי. גרסתו של התובע באשר לאירוע התאונה אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים, אשר כלל לא מזכירים תאונה כלשהי, אלא רק לאחר כחודשיים מופיע אזכור לעניין הופעת כאב בעבודה, כאשר אף הכאב המתואר (כאבים לאחר מאמץ פיזי בעבודה) אינו עולה בקנה אחד עם גרסתו של התובע.

מסגרת נורמטיבית

9. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

10. תאונה מחייבת קודם כל הוכחת קרות אירוע חיצוני מוגדר שבעטיו נגרמה חבלה. ההלכה הפסוקה הינה, כי על מנת להיכנס בדלת אמות של "תאונה בעבודה" – ראשית הראיה צריכה להיות כי אכן קרה אירוע בעבודה שניתן לקשרו לחבלה הנטענת (דב"ע לה/0-60 יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי מיום 4.3.1976; דב"ע מח/0-50 המוסד לביטוח לאומי נ' ויקטור מיום 6.2.1989; דב"ע מא/0-73 דומב נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.7.1981). בנוסף, נפסק כי "יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה, והנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע" (בג"צ 3523/04 למברגר נ' בית הדין הארצי לעבודה, מיום 29.4.2004).

11. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל לאנמנזה, שהרי פרי הניסיון מלמד כי הרישומים הרפואיים הם מהימנים וכן סביר כי הם מעגנים עובדות שנמסרו על ידי התובע, המעוניין לקבל את הטיפול הרפואי הנכון (דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 1.5.1984; דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ' הירשהורן, מיום 4.5.1989). עם זאת, ההלכה בעניין משקל האנמנזה רפואית אינה מאיינת ראיות אחרות המונחות בפני בית הדין, כאשר האנמנזה היא אחת הראיות מתוך מכלול הראיות. כמו כן, אין ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית התביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח במפורט ובמדויק בהיותו בבית חולים את אירועי העבודה (ב"ל 176/99 גרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.07.02; עב"ל 37/03 פרומברג נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 20.07.04).

דיון והכרעה

12. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל המסמכים בתיק, לא שוכנענו כי ארעה לתובע תאונת עבודה, וזאת נוכח הסתירות בעדויות ובמסמכים שהובאו בפנינו, ונפרט עיקרי הדברים:

13. ראשית, עדותו של התובע אינה עולה בקנה אחד עם האנמנזה הרפואית. בתצהיר תיאר התובע את הפגיעה כך "ביום 28.11.2016 ותוך כדי פירוק הריהוט והציוד של המסעדה ובעת עליה וירידה על סולם, סובבתי ברך רגלי השמאלית", אולם חרף הצהרתו של התובע כי סובב את ברכו השמאלית במהלך העבודה, אין אזכור לכך כלל במסמכים הרפואיים הראשונים. רק לאחר כחודש וחצי ניתן למצוא במסמכים אזכור להתרחשות אירוע בזמן העבודה, אלא שגם אז האנמנזה הרפואית סותרת את גרסתו של התובע. כך למשל נרשם בסיכום ביקור מיום 11.1.2017 "כאבים בברך שמאל לאחר מאמץ פיזי בזמן עבודתו...", וכן בתעודה ראשונה לנפגע עבודה תוארה התאונה כך: "עמידה ממושכת כשף במסעדה בעת פירוק הכלים וסגירת המסעדה".

דברים אלו חזרו על עצמם אף בביקור מיום 20.12.2016 שם נרשמה האבחנה: "עמידה ממושכת", וכן בסיכום ביקור מיום 29.12.2016 נכתבה סיבת הביקור: "מחלה" ותוארו התלונות הבאות: "כאבי ברך שמאל שבועיים ללא חבלה". הנחה היא כי על מנת לזכות בטיפול רפואי נכון היה התובע מציין את שארע לו והרופא היה מציין זאת במסמכים.

14. למעשה במספר ביקורים רפואיים עוקבים הסמוכים למועד התאונה אין עדות במסמכים לחבלה לה טוען התובע, ואף נרשם מפורשות במסמכים מאוחרים יותר "ללא חבלה" וניתנו אבחנות שונות לתאונה שאינן עולות בקנה אחד עם גרסתו של התובע אודות התאונה. משכך, אין מדובר באנמנזה שותקת אלא באנמנזה סותרת.

15. כאשר נשאל התובע במסגרת דיון ההוכחות אודות הסתירות כאמור לעיל הוא השיב: "...כאשר באתי אליו בפעם הראשונה הוא לא בדק ולא כלום, אמר יכול להיות יש לי דלקת כמו בידיים..." (עמוד 4 שורות 21-27), וכן: "כשדיברתי איתו בטלפון שקרה לי המקרה אמר לי שאני אקח את הכדורים כי אולי זה דלקת. בהתחלה חשבנו כי מדובר בדלקת ולא בקרע. לכן הוא רשם עמידה ממושכת" (עמוד 6 שורות 2-7). אולם תשובותיו של התובע אינן מניחות את הדעת, שהרי אין מדובר בטעות לכאורה חד פעמית, אלא הרישום חזר על עצמו במספר ביקורים רפואיים עוקבים באופן ברור ושיטתי.

16. שנית, התובע פנה לבדיקת גורם רפואי רק לאחר כשלושה שבועות ממועד התאונה, כאשר לטענתו שוחח טלפונית עם רופאו לאחר מועד התאונה, והרופא סבר כי מדובר בדלקת והנחה אותו ליטול תרופות. קיימת סתירה לעניין המועד בו שוחח טלפונית התובע עם רופאו, בהודעתו לחוקר טען התובע כי "התקשרתי לרופא שלי באותו יום..." (שורה 37), ואילו בדיון ההוכחות טען התובע כי "אחרי יומיים שלושה כשהיה לי המקרה , התקשרתי אליו לא פעם אחת ולא פעמיים" (עמוד 6, שורות 8-10).

17. שלישית, תיאור התאונה כפי שעולה מכתב התביעה ומתצהירו של התובע עמום. בכתב התביעה נכתב "בעת עליה וירידה בסולם, התובע סובב ברך רגלו השמאלית", אולם לא ברור מהו מנגנון הפגיעה והאם הפגיעה ארעה עת ירד התובע מהסולם או עת עלה עליו. לא מצאנו כאמינה את טענת התובע, בהודעתו לחוקר ובדיון ההוכחות, כי "כאשר ירדתי מהסולם קרה לי המקרה, כל אחד רושם מה שהוא רוצה" (עמוד 6, שורה 23). בנוסף, תיאור התאונה כפי שעולה מכתב התביעה אינו עולה בקנה אחד עם תיאור התאונה כפי שנכתב בתעודת מחלה ראשונה לנפגע עבודה, ובעדותו טען התובע כי "כאשר קיבלתי את המכה וסובבתי את הברך..." (עמ' 3 שורה 24) – בעוד שבתצהירו כאמור התובע אינו טוען כי קיבל מכה אלא רק כי סובב את הברך. כמו כן, בטופס התביעה שהגיש התובע לנתבע לא תיאר התובע את הפגיעה, וכן נרשמו שתי אבחנות סותרות למהות החבלה: "חבלה יבשה/סיבוב", שאינן מתיישבות זו עם זו. יודגש, כי עדותו של התובע הינה הראיה היחידה התומכת בגרסתו, שכן לא היו עדים לתאונה הנטענת, ונוכח הסתירות בין העדות לבין התיעוד הרפואי, וכן העדר פירוט מדויק לאופי הפגיעה, לא מצאנו כי ניתן לתת משקל רב לעדותו. יצוין בהקשר זה כי התובע טען בעדותו כי כאשר היה במסעדה לצרכי סגירתה, היה בקשר עם אנשים שונים, אולם גם ביחס לכך לא הוצג תיעוד כלשהו.

18. רביעית, קיימות סתירות ותהיות בנוגע לטופס התביעה שהוגש לנתבע. מועד סיום העבודה שצוין בטופס התביעה (28.10) קודם למועד התאונה (28.11). עת נשאל התובע אודות כך במסגרת דיון ההוכחות השיב: "למה אוקטובר? המסעדה הפסיקה לעבוד אבל המשכתי לפרק את הדברים שם" (עמוד 2 שורות 17-19). למעשה טוען התובע כי למרות שהמסעדה נסגרה, הוא המשיך לעבוד בפירוק ומכירת הציוד של המסעדה, אך לא הובאה כל ראיה לכך. בנוסף קיימת חתימה של רופא ליד פרטי הטיפול הרפואי, כאשר מהות החבלה המתוארת (כפי שפורט לעיל) מעלה שתי אפשרויות סותרות "חבלה יבשה/סיבוב", כאשר לשיטתו של התובע "אני סיפרתי לו מה שקרה ומה שהוא רשם הוא רשם. את האמת, לא אמרתי לו על כל מילה והוא יודע את העבודה שלו. לא הכרחתי אותו לשים את החותמת שלו ואת המילה הזו והזו. זה לא הולך ככה" (עמוד 4, שורות 18-20, לפרוטוקול). בנוסף, התובע לא יודע להסביר מתי הרופא חתם לו על טופס התביעה והוא נותן תשובות סותרות בהקשר לכך. תחילה משיב "רשום 20.12.16" ובהמשך טוען "מתי שנתן לי את חופש המחלה הראשוני..." (עמוד 3, שורה 7; עמוד 4, שורה 12, לפרוטוקול).

סוף דבר

19. לסיכום, נוכח הסתירות שנתגלו בעדויות ובמסמכים כפי שפורטו לעיל, לא נתנו אמון בעדותו של התובע בדבר התרחשותה של תאונת עבודה, ומשכך התביעה נדחית.

20. בהתחשב בכך שמדובר בתיק מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

21. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ט (15 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.