תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין הנמצאים בשטח היישוב שגב שלום.

הצדדים

1. אין מחלוקת כי התובעת, מדינת ישראל (להלן: "המדינה" או "התובעת"), היא בעלת הזכויות הרשומה במקרקעין המוסדרים שפינויים מתבקש, בשכונה 10 בישוב שגב שלום, כהגדרתם המדויקת בפתח כתב התביעה (להלן: "המקרקעין").
2. אין מחלוקת כי על פי התוכנית החלה (תב"ע 17/220/02/7) יעוד חלק מן המקרקעין הוא שטח ציבורי פתוח, חלקם יעודו מבני ציבור ומוסדות ציבור לחינוך, חלקם יעודו דרך וחלקם יעודו מגורים, לפי הפירוט הכלול בסעיף 12 לכתב התביעה וסעיף 5 לתצהיר מטעם התובעת.
3. הנתבעים 1 ו-2 הם בני זוג, וכך גם הנתבעים 3 ו-4, וכולם בני משפחה מורחבת אחת - משפחת אבו סבייח.
4. אין מחלוקת כי הנתבעים מתגוררים בשכונה א' ביישוב שגב שלום, שאינה בתחום המקרקעין.

הטענות ויריעת המחלוקת

1. התובעת טוענת כי הנתבעים תפסו את המקרקעין שלא כדין ומחזיקים בהם מבלי שניתנה להם הזכות לכך, ובפרט ללא רשות התובעת.

לחילופין טוענת התובעת כי ככל וניתנה לנתבעים רשות להחזיק במקרקעין, הרי שאין מדובר ברשות בלתי הדירה, והיא בוטלה כדין.

1. מנגד, הנתבעים טוענים כי הם אינם מתגוררים במקרקעין, ועל כן יש לדחות את התביעה כנגדם בהיעדר יריבות.

עוד טוענים הנתבעים כי כבר בשנת 1996 הושיבה התובעת את בני משפחתם המורחבת בשטח המקרקעין, לאחר שאלו התגוררו בנגב מקדמת דנא, עובר להקמת המדינה. לטענתם, המשפחה הועברה מספר פעמים ע"י המדינה במסגרת עסקאות של החלפת קרקעות, עד ליישובם במיקום הנוכחי.

לטענת הנתבעים, כיום ישנם 39 בני משפחה הזכאים למגרשים בתחום המקרקעין, וכי אלו ממתינים לחלוקת מגרשים שאמורה להתבצע ע"י המדינה, ואשר מתעכבת עקב אי הסכמה באשר לזהות המגרשים הספציפיים שיימסרו לבני משפחת הנתבעים. בהקשר זה טענו עוד הנתבעים כי ישנה יריבות עם משפחה נוספת ביישוב באשר לחלק משטח המגרשים, וכי תפיסת המקרקעין בעת הזו, ועד לחלוקת המגרשים המתוכננת בעתיד, נועדה למנוע פלישות נוספות מצד משפחות יריבות ביישוב, וזאת בהסכמתה ובעידודה של המדינה.

1. במסגרת ההליך העיד מר צביקה אייזיק, מפקח ברשות מקרקעי ישראל (להלן: "אייזיק") מטעם התובעת, וכן הנתבע מספר 1 (להלן: "עיד") בשם הנתבעים כולם.

דיון

1. לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים ואת ראיותיהם, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.
2. בסיכומיהם התמקדו הנתבעים בטענה שיש למחוק את התביעה מחמת היעדר יריבות, אולם הטענה אינה מבוססת.
3. אין מחלוקת כי הנתבעים אינם מתגוררים במקרקעין, אך אין בכך אין כדי לשלול את האפשרות שהם תופסים את המקרקעין ומחזיקים בהם בפועל. אף אין מחלוקת כי המקרקעין אכן תפוסים ואינם ריקים, ודי בהקשר זה בעולה מנספח 4 לתצהיר התובעת, הכולל תמונות רבות של המקרקעין שבהן ניתן להבחין בבירור בתפיסת המקרקעין. בין היתר מופיעים בתמונות אוטובוס ונגרר החונים על המקרקעין, גדר תיל, מכלאות וסככות. כל אלו מלמדים על תפיסת המקרקעין.
4. אשר לשאלה האם הנתבעים הם שתופסים את המקרקעין, או שמא מדובר במאן דהו אחר, דומני כי עדותו של עיד בעניין זה ברורה וחד משמעית, ושוללת את טענותיו הוא וטענות הנתבעים כולם.

בסעיף 2 לתצהירו הצהיר עיד: "אני יושב על שטח אשר אני שומר על השטח למשפחתי". כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית, חזר עיד והעיד כי: "אני שומר על השטח, כי הביאו אותנו ושמו אותנו במקום הזה, אמרו שיפתחו את המגרשים ונקנה מגרשים... אם אני לא שם, מחר יפלשו משפחה אחרת." (עמ' 15 שורות 19-22 לפרוטוקול).

אמירות אלו מלמדות בבירור כי המקרקעין תפוסים ע"י עיד ונתונים לשליטתו, ודי בהן כדי לקבוע כממצא עובדתי כי הנתבעים הם שתופסים את המקרקעין, ולא אדם אחר. אף שדי בדברים ברורים אלו כדי לדחות את טענת היעדר היריבות, אוסיף כי גם עדותו של אייזיק, אודות הגעת הנתבעים 1 ו-3 למקרקעין בעקבות פנייה טלפונית מצד נציגי התובעת, בעת שנציגים אלו שוהים בשטח, אמינה בעיני, והיא מצדדת בכך שהנתבעים אכן תפסו את המקרקעין.

עוד אציין כי עיד עצמו העיד עוד בחקירתו הנגדית כי "העצים והכבשים הם של סלמאן" (עמ' 14 שורות 31-32 לפרוטוקול), קרי של הנתבע 3, ומכאן שהוא מודה כי הנתבע 3 מחזיק במקרקעין.

דינה של טענת היעדר היריבות להידחות אפוא.

1. כאמור, הנתבעים הוסיפו וטענו כי הם אינם פולשים במקרקעין, אלא הורשו להתיישב שם ע"י המדינה, במסגרת חילופי קרקעות. טענה זו הוכחשה באופן מוחלט ע"י התובעת, ואילו הנתבעים נמנעו מלהציג כל אסמכתא בכתב המלמדת על קבלת זכות, אף לא כברי רשות, במקרקעין. פרט למכתבים שכתבו ב"כ הנתבעים ונציג אחר - מר יוסף אבו סבייח ושלחום לגורמים שונים, אשר ברי כי אינם ראיה לאישור או הסכמה מצד גורם כלשהו בתובעת להחזקת המקרקעין ע"י הנתבעים, צירפו הנתבעים לתצהיריהם מכתבים אחדים של גורמים חיצוניים. האחד, מכתב מרמ"י מיום 15.01.2017, שאינו מתייחס כלל לטענות הנתבעים כי קיבלו רשות להחזיק במקרקעין. השני, מכתב הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב מיום 16.01.2017, המכחיש קיומה של הבטחה להקצאת מגרשים לנתבעים. השלישי, מכתב מהנדס המועצה המקומית שגב שלום מיום 21.02.2017, המציין בסע' 3 כי המועצה המקומית אינה מוסמכת לתת הבטחות בעניין המקרקעין. הרביעי, מכתב מראש המועצה המקומית מיום 11.12.2017, המתייחס אמנם להסכמות שהושגו במסגרת ישיבה שכללה את הנתבעים, נציגי המועצה המקומית ונציגי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, אך פרט לעובדה שרמ"י, המוסמכת לקבל החלטות בנוגע למקרקעי המדינה, לא הייתה צד להסכמות אלו, כמו גם לעובדה שעל פניו מדובר בהסכמות בעל פה, אשר טרם הועלו על הכתב, בניגוד לדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, ה'תשכ"ט-1969, מהמכתב אף עולה כי ההסכמות התייחסו לשיווק והקצאת מגרשים בעתיד, ובוודאי שאינן מתייחסות להחזקה הנוכחית במקרקעין, ואין צורך לומר שלא מבטאות הסכמה מצד התובעת לתפיסה זו.
2. הנתבעים לא הציגו אפוא כל אסמכתא לקיומו של הסכם בינם לבין המדינה בנוגע למקרקעין, בין בסמוך למועד תפיסת המקרקעין לשיטת הנתבעים בשנת 1996, ובין בכל מועד אחר, ואף לא ראיה אחרת המלמדת כי קיבלו זכות במקרקעין מהמדינה, בין אם בתמורה לקרקע חלופית ובין אם בנסיבות אחרות. יצוין כי עיד אף הוא טען בחקירתו הנגדית כי יש לו עד אחד לקיומו של ההסכם, אך לא אסמכתא כתובה (עמ' 16 שורות 9-12, 20-21 ו26 לפרוטוקול). להסרת ספק יובהר כי אותו עד לא מסר תצהיר ולא נתבקש זימונו לעדות.

עדותו של עיד, מבעלי דין, היא הראיה היחידה אפוא שהציגו הנתבעים כתמיכה בטענתם שקיבלו את המקרקעין במסגרת עסקת חילופין מול המדינה. איני סבור כי עדות זו די בה כדי לבסס את הטענה, בהיעדר כל אסמכתא ובהעדר כל עדות נוספת בעניין זה, ומול עדות נציג התובעת כי מעולם לא ניתנה הסכמה שכזו.

המשמעות היא כי יש לדחות גם טענה זו של הנתבעים, אודות הסכם כלשהו עם התובעת ביחס למקרקעין.

1. אף שהדבר לא נטען במפורש, למען הסר ספק יצוין כי מראיות הנתבעים אף לא ניתן להסיק על קיומה של הבטחה שלטונית מחייבת, שכן הנתבעים כלל לא ציינו מי בדיוק מסר הבטחה כלשהי, באיזה מועד ומהו תוכנה המדויק,. אין צורך לומר שהנתבעים לא הוכיחו כי ככל שניתנה הבטחה, היה נותנה מוסמך לכך.

סיכום

1. על יסוד כל האמור אני מורה לנתבעים, ו/או כל המחזיקים ו/או המשתמשים מטעמם ו/או מכוחם, לפנות על חשבונם את המקרקעין, כהגדרתם בפתח כתב התביעה, מכל אדם, מחובר וחפץ, לרבות מיטלטלין, מבנים, גדרות, עצים, כלי רכב וכל ציוד או מחובר אחר, וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.
2. אם לא יפונו המקרקעין במועד, תהיה רשאית התובעת לפנות בעצמה את המקרקעין מכל אדם, מחובר וחפץ כמפורט לעיל בס' 15, ולתבוע את העלויות מן הנתבעים, בכפוף לכל דין.
3. ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים ו/או מי מהם ו/או מי מטעמם ו/או הבא ברשותם ו/או בשליחותם, להיכנס למקרקעין, ו/או להשתמש בהם ו/או לבצע בהם כל שינוי שהוא, ו/או להפריע לתובעת לעשות שימוש כלשהו במקרקעין, למעט לצורך ביצוע הפינוי וההריסה כמפורט בסעיף 15 לעיל ובכפוף לו.
4. הנתבעים יישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד של התובעת בגין הליך זה, בסך כולל של 12,500 ₪, אשר ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת ישוערך כדין מהיום.
5. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ה' חשוון תשפ"ב, 11 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.