ענייננו בתביעה כספית לתשלום פיצוי בסך 26,833 ₪ בגין נזקי רכוש בעקבות תאונת דרכים שאירעה בין רכב התובעת ובין רכב הנתבע, וכן תביעה שכנגד של האחרון לתשלום פיצוי בסך של 51,583 ₪ בגין אותה תאונה.

פתח דבר וטענות הצדדים:

1. התובעת / הנתבעת שכנגד (אשר לשם הנוחות, תקרא להלן: "התובעת") הינה חברת ליסינג אשר הייתה במועדים הרלוונטית בעלת רכב מסוג טויוטה קורולה, מ"ר 98-233-34, שנת ייצור 2016 (להלן: "הטויוטה"). במועדים הרלוונטיים, הנתבע נהג ברכב מסוג יונאי INSPIRE I30 מ"ר 1782711 (להלן: היונדאי").
2. לפי הנטען בתביעה העיקרית, ביום 25.05.2018, בעלייה לעיר זיכרון יעקב, סטה רכב הנתבע לנתיב נסיעת רכב התובעת, אשר היה נהוג אותה עת על ידי מר של בנימין יצחק ת.ז 054938899 (להלן: "נהג הטויוטה") ופגע בו בחלק הקדמי וגרם לו נזק (להלן: "התאונה").
3. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת שמאית מאת "קשת שמאות", בה נקבע כי הנזק לרכב התובעת הינו בסך של 24,530 ₪, המהווה 57.26% מערך הרכב שהינו 55,385 ₪, ולפיכך הוגדר הרכב כ- "אובדן להלכה".
4. בתביעתו שכנגד טען הנתבע, כי במועד הרלוונטי, עת נהג בכביש 652 בסמוך לזיכרון יעקב, רכב התובעת הוא אשר סטה לנתיב נסיעתו וגרם לתאונה חזיתית. הנתבע שכנגד הסתמך בתביעתו על חוות דעת שמאית לפיה נזקיו נאמדים בסך 54,821 ₪, למעלה מ-60% מערך הרכב שעמד על סך 64,800 ₪, ומשכך הוכרז כ- "אובדן כללי". בהגנת התובעת לתביעה שכנגד עמדה על טענתה, כי הנתבע הוא שסטה מנתיבו והוא האחראי להתרחשות התאונה.
5. ביום 13.04.2021 הודיע הנתבע כי מתנהל כנגדו כתב אישום בבית-המשפט לתעבורה בחדרה מסגרת תיק ת"ד 9381-08-18 (להלן: "כתב האישום"); וכן ביקש כי הדיון בתביעה זו יושהה עד להכרעה בהליך המקביל, למען מניעת הכרעות הסותרות.
6. בדיון ההוכחות שהתקיים לפניי ביום 23.02.2022 הודיע הנתבע כי אין הוא מבקש להביא ראיות לסתור את גזר הדין, ואולם ביקש להביא ראיות בטענותיו לאשם תורם מצד נהג התובעת, אשר לדידו עומד בשיעור של 50% לפחות. במעמד הדיון הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירת השמאים.
7. באותו מועד נשמעו לפניי הנהגים, נהג הטויוטה, מר יצחק בנימין, וכן הנתבע בעצמו. בנוסף, הזמין הנתבע לעדות עד ראיה מטעמו – מר חוסין חוסין ת.ז 021565056 (להלן: "חוסיין").

דיון והכרעה:

1. לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו לפניי, וכן עיינתי במסמכים שהונחו לרבות תמונות מיקום התאונה אשר הוגשו על ידי התובע (ת/1-ת/4), מצאתי כי יש לקבל את התביעה העיקרית במלואה ולדחות את התביעה שכנגד.

1. הנתבע הורשע במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן, על פי הודאתו, ואשר צוין בו בין היתר כי "...נהג הנאשם (הנתבע – אז) בחוסר זהירות וגרם לתאונת דרכים בכך שסטה שמאלה מנתיב נסיעתו הימני המיועד לתנועה ישר ללא הסבר סביר, תוך גרימת הפרעה וסיכון, נהג משמאל לקו הפרדה רצוף המסומן על פני הכביש כאשר בצידו הימני לא נמצא קו קטעים, חסם את דרכו של הרכב המעורב והתנגש בחזית קדמית שמאלית של רכב הנאשם (הנתבע – אז)". (סעיף 3 לכתב האישום המתוקן).
2. כמפורט לעיל, הנתבע לא פנה בכל בקשה לסתור את ממצאיה של הכרעת הדין לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות, אך ביקש לחקור את התובע, ולהעיד מטעמו את עצמו ועד נוסף לצורך הוכחת אשם תורם. בנסיבות אלו, הכרעת הדין במקרה זה הופכת לראיה כמעט מכרעת בתיק (ראו: ת"א (מחוזי חיפה) 854-07 פלונית נ' אלמוני (4.8.2009)).
3. אחריותו של הנתבע איננה יכולה להיות מוטלת בספק, נוכח הודאתו במסגרת ההליך בבית-המשפט לתעבורה. הוראת סעיף 42א (א) לפקודת הראיות קובעת את הכלל לפיו "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". הוראה זו מאפשרת לראות בממצאים אשר נקבעו במסגרת פסק דין פלילי חלוט כראיה לכאורה בהליך האזרחי, ולפיכך יהא על התובע להוכיח את קיומו של נזק ואת שיעורו, כמו גם קשר סיבתי, מבלי הצורך להוכיח את אחריותו הנאשם, הנתבע לפניי, לנזק (ראו: ע"פ 1076/15 אבנר טווק נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-9) (07.06.2016)).
4. עוד נפסק שאין כל נפקות לכך שההודאה ניתנה במסגרת הסדר טיעון כבמקרה שלפניי, שכן "מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על- פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין ... כאשר מתנהל שלב ההוכחות במשפט על דרך של הודאה בעובדות כתב האישום, כי אז מקבל האמור בכתב האישום מעמד של עובדה מוכחת". (ראו: ע"א 71/85‏ "אריה" חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' סילביה בוחבוט, פ''ד מא(4) 327 (1987)).
5. לאחר בחינת גרסת נהג התובעת אל מול גרסת הנתבע, מצאתי את גרסתו של נהג התובעת מהימנה. לא מצאתי לתת אמון בגרסת הנתבע והעד חוסיין מטעמו, הן מן הטעם שיש בהן משום ניסיון לקעקע את עובדות כתב האישום בהן הודה הנתבע והן לגופו של עניין.
6. כעולה מהתמונות ת/1-ת/4, עסקינן בכביש עם מדרון שלו נתיב לכל כיוון, עם קו מפריד רצוף וכפול ביניהם. רכב הטויוטה עמד בצד הסמוך לשול, צר יחסית, מסומן בקו צהוב וכיוון נסיעתו הינו עלייה במדרון. נהג הטויוטה העיד כי נהג בכביש 65 לכיוון זיכרון יעקב, ולאחר שעבר עיקול אחד שמאלה ועיקול אחד ימינה, הבחין בשבריר שניה ברכב הנתבע, אשר פגע בו בצד השמאלי (עמ' 4, שורות 18-24). נהג הטויוטה הכחיש גרסת הנתבע, כי הוא סטה מנתיב נסיעתו, והעיד כי סטייתו של הנתבע אירעה בהבזק שניה (עמ' 5, שורות 5-8).
7. לא ראיתי מקום לקבל גרסת הנתבע, כי היה על נהג הטויוטה להיצמד לשוליים נוכח סטייתו של הנתבע, בכדי למנוע התאונה ולא מצאתי בכך כדי להצדיק הטלת אשם תורם כלשהו על נהג הטויוטה. עיון בתמונות ת/1-ת/4 מלמד כי השוליים שבצד רכב הטויוטה הינם צרים יחסית, ועולה ספק אם סטייה אליהם הייתה מונעת את התאונה. לכך אוסיף, כי בהינתן גרסת נהג הטויוטה, האמינה על בית-המשפט, כי התאונה אירעה במפתיע, לא שוכנעתי כי האחרון יכול היה לפעול כדי למנוע את התרחשות התאונה. העד מסר כי: "אני לא יכולתי למנוע את התאונה מכיוון שהיא קרתה כל כך מהר ובצורה בלתי צפויה שהחיתוך שלו לנתיב שלי היה פתאומי ולא הייתה לי שום אפשרות להגיב באיזשהי צורה" (עמ' 6, שורות 19-20).
8. הנתבע נשאל לעניין גרסתו זו והאם סטה וציפה מנהג הטויוטה "לברוח" ימינה כדי למנוע את התאונה והשיב: "לא ציפיתי שיברח כדי למנוע את התאונה ולא ציפית לתאונה..." (עמ' 8, שורה 33), וזאת בסתירה לתשובתו הקודמת, כי לדעתו אילו היה נהג הטויוטה סוטה לשוליים הימניים התאונה הייתה נמנעת (עמ' 8 שורות 29-31). בזיקה לעובדותיו הברורות של כתב האישום בהן הודה הנתבע, אין לצפות מנהג הטויוטה כי "יברח" לשול הימני, זאת בהתחשב בכך שסטיית הנתבע הייתה פתאומית, על דרך חציית פס הפרדה רצוף וכפול.
9. הנתבע העיד לפניי, לרבות באמצעות העד חוסיין מטעמו, כי השוליים שהיו לצד נהג הטויוטה באורך חצי מטר, וכן הוסיף גרסה שלא עולה מכתב האישום בו הודה, כי שני הנהגים היו צמודים לפס הלבן (עמ' 7, שורה 15). ניתן להבין מגרסת הנתבע כי לשיטתו ולגרסתו נהג הטויוטה נצמד לפס הלבן ובשל כך, בין היתר אירעה התאונה (עמ' 8, שורה 33). כן טען הנתבע, בניגוד לעובדות כתב האישום בהן הודה, כי "זו לא הייתה סטייה של מאה אחוז" (עמ' 7, שורה 36).
10. את בחירתו להודות בעובדות כתב האישום הסביר הנתבע, כי פעל בעצת עורך דינו בהליך שם, אשר ייעץ לו שלא לעכב את הזמן השיפוטי, והבהיר לו כי ניתן לסיים את התיק בהסדר טיעון בכדי לא לפגוע ברישיון הנהיגה שלו (עמ' 7, שורות 19-22). כן העיד: "ההסכמה שלי למה שהודיתי זה אחרי הייעוץ של עורך הדין שלי שאמר לי לסגור את העסקה ואמרתי לו שלא סטיתי והייתי צמוד לפס הלבן... הודיתי בשביל העסקה" (עמ' 8, שורות 3-5).
11. לעניין הסבריו אלו של הנתבע, אפנה לפסיקה לפיה מקום בו במסגרת הליך אזרחי, הוגש כראיה פסק הדין הפלילי, לא תתקבל על ידי בית-המשפט טענתו של נתבע כי הודה משיקולים של רווח והפסד: "מעשה שבשגרה הוא, שנאשמים שהורשעו על פי הודאתם בדין פלילי, טוענים לאחר מכן בתיק האזרחי, כי הודו במסגרת הסדר טיעון משיקולים שונים של רווח והפסד. אם נקבל טענה זו, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות. בנוסף, יש בטענה כדי להביא לזילות ההליך הפלילי ולאבדן אמון הציבור" (ראו: ת"א (חיפה) 1019/00 חיים רוור נ' שמואל לניר, פסקה 42 (כבוד השופט י. עמית) (23.10.2005)). גם מטעם זה יש לדחות גרסת הנתבע והסבריו.
12. באשר לעד הראיה חוסין מטעם הנתבע, העיד הנתבע כי עד זה לא היה עמו ברכב, אולם הוא ראה את התאונה, וזאת נודע לו והוברר לו בדיעבד (עמ' 8, שורות 19-21). העד חוסיין מסר כי היה במקום התאונה, אולם לגרסתו מעולם לא שוחחו עמו עליה עד יום לפני העדות בבית-המשפט, אלא הוא מכיר את הנתבע כבן הכפר שלו, אשר הזכיר לו את התאונה ערב התאונה, והסכים לבוא ולהעיד (עמ' 10, שורות 29-36). גרסתו של העד חוסיין, אשר איננו עד על פי עובדות כתב האישום בהן הודה הנתבע, ואשר מסר עובדות שאינן עולות בקנה אחד עמו, מקשה לתת בו אמון ומעלה ספק אם עד זה אכן היה נוכח במקום התאונה. הדברים מתחדדים שעה שלגרסתו, התמוהה בעיני בית-המשפט, נתבקש להעיד על התאונה רק ערב הדיון (ראו גם עמ' 11, שורות 19-23).
13. ניתן להתרשם בבירור כי העד חוסיין ביקש לסייע לנתבע, בכך שהעיד כמותו, כי שני הרכבים היו צמודים לפס הלבן, ובפרט נהג הטויוטה (עמ' 10, שורה 12 ושורה 25). ממילא העד חוסין מסר כי לא ראה מי מהצדדים סטה מנתיבו (עמ' 12, שורה 34), וממילא הוא מעיד על תאונה שאירעה 4 שנים קודם למועד שמיעת עדותו.
14. אין בידי לקבל טענת הנתבע, כי היה על התובעת לזמן עדי ראיה וכן אין בידי לקבל בקשתו לזקוף עובדה זו לחובת התובעת. לפניי צוין שמה של העדה קרן, רס"ן בצבא, אלא שאותה עדה צוינה כעדת תביעה מס' 1 לכתב האישום בו הורשע הנתבע, יחד עם נהג הטויוטה בעצמו. מיותר להזכיר, כי יש לראות בעובדות כתב האישום כעובדות מוגמרות, לרבות בעניינים אשר עדי התביעה היו מעידים עליהם, אלמלא הסדר הטיעון.
15. סיכומו של דבר, לא הוכחה לפניי כל אשמה מצד נהג הטויוטה החורגת מעובדות כתב האישום בהן הודה הנתבע. להתכחשותו של הנתבע לעובדות כתב האישום לא היה כל מקום במקרה שלפניי.
16. אשר על כן, אני קובעת כי לנתבע אחריות מכרעת לתאונת הדרכים שאירעה 27.05.2018, בין רכבו ובין רכב התובעת. משכך על הנתבע לפצות את התובעת בגין נזקיה. בהתאמה, דין התביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגד התובעת – להידחות.

שיעור הנזק:

1. התובעת הניחה לפניי חוות דעת שמאית לפיה שיעור הנזק, מעבר לשרידי הטויוטה, אשר הוכרזה אובדן להלכה, הינו בסך 24,530 ₪. בנוסף לסכום זה יש לפצות את התובעת בשכר טרחת השמאי שנשאה בו בהתאם למסמכים הוצגו בסך 1,794 ₪.
2. אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה העיקרית, דוחה את התביעה שכנגד ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 26,324 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום.
3. כן יישא הנתבע בהוצאות משפט, בגין ההליך העיקרי ובגין דחיית התביעה שכנגד בסך של 6,500 ₪, אשר ישולמו גם הם בתוך אותו מועד.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא עותק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' תשרי תשפ"ג, 27 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.