בפניי בקשה לביטול הודעת איסור שימוש מנהלי על רכב בבעלות המבקש שהוטל בגין ביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

המבקש טוען שמדובר ברכב מיוחד להובלת מזון המשמש מקור פרנסה בפס חלוקת דברי מאפה. עוד נטען בבקשה כי נערך הסכם בינו לבין אדם אחר (להלן: "נועם") בחודש יולי 2018 לשימוש ברכב במתכונת של חלוקת 50/50. נועם שוכר מהמבקש את הרכב לשם עבודת חלוקת אוכל למוסדות חינוך.

לסיכום, טוען המבקש לפגיעה בפרנסה, נסיבות מיוחדות ומבקש להחזיר את הרכב או לקצר תקופת איסור השימוש.

כמו כן צוין בבקשה כי המסמכים יוצגו בדיון.

ב"כ המבקש חזר על הטענות בבקשה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, טענה לסתירות בטענות המבקש בשימוע שהם לא מתיישבים עם דבריו בדיון. כמו כן, צורפו לתיק הרשעות קודמות.

מהטיעונים עולה כי אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה. המבקש הינו בעל הרכב ואין מדובר כאן במצב שבעל הרכב לא ידע או לא יכול היה לדעת על ביצוע העבירה או שעשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

למבקש אף זיקה קרובה לרכב והוא זה שמואשם בביצוע העבירה.

באשר לנסיבות מיוחדות, לא מצאתי שיש בהן כדי להוות נסיבות מיוחדות. המדובר בטענות בעניין פרנסתו של המבקש ונזק שייגרם לאדם עמו חתם על ההסכם, אולם לא הוגשו מסמכים התומכים על התקשרות עם אדם אחר, גם לא צורף תצהיר מטעם המבקש ו/או האדם האחר.

מעיון בגיליון הרשעותיו של המבקש עולה כי הרשעה אחרונה מיום 16.07.2018 הינה בגין נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים שם הוטל על המבקש פסילה לתקופה של 3 חודשים החל מיום 01.08.2018.

חשיבות רבה יש בצירוף ההסכם אשר לטענתו נערך ביום 07/18, כלומר באותו חודש שניתן גזר הדין נגדו, ובעצם למבקש אין להלין אלא על עצמו שהוא זה שגרם נזק לאדם האחר כשהוא נהג ברכב ביודעו שהוא פסול.

מכל הנימוקים הנ"ל הנני דוחה את הבקשה.

המזכירות תחזיר את התיק המצולם שהוגש לבית המשפט למשיבה.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשע"ח, 03 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.