1. התביעה שלפניי, כדן יחיד, היא בגין שכר עבודה וזכויות סוציאליות, והתנהלה במסגרת של "דיון מהיר".
2. התובע תושב הרשות הפלסטינית, עבד אצל הנתבע, שהוא קבלן לעבודות בנייה, החל מחודש נובמבר 2011 עד לחודש ינואר 2013.
3. לטענת התובע, במהלך כל תקופת עבודתו הוא קיבל שכר יומי שבין 178 ₪ ל-200 ₪, ששולם לו בחלקו במזומן.
4. התובע טוען כי הוא פוטר מסיבה שלא ידועה לו באופן פתאומי וללא הודעה מוקדמת. לגרסת התובע, הוא זכאי להפרשים משכר המינימום התעריפי (לפי צו ההרחבה בענף הבנייה), השלמת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת לפיטוריו. נוסף על כך, טוען התובע שהוא פוטר שלא כדין ועל כן הוא זכאי לפיצוי. כמו-כן, ביקש התובע לחייב את הנתבע בהפרשי דמי הבראה ופדיון חופשה, דמי חגים (בגין 6 ימי חג ויום בחירה אחד), ודמי נסיעות בגין נסיעותיו ממקום מגוריו עד למעבר הגבול, משם הייתה הסעה עד לאתר העבודה, ובחזרה, לפי 30 ₪ ליום עבודה.
5. הנתבע הגיש כתב הגנה ובו טען כי התובע קיבל את כל המגיע לו בגין תקופת העבודה וכן, קיבל הלוואה בסך 15,000 ₪ שאותה לא החזיר. לגישת הנתבע, התובע עבד מספר ימים משתנה בכל חודש וקיבל שכר עבור ימי עבודתו בפועל בנוסף לכל הזכויות המגיעות לו ואשר שולמו דרך לשכת התעסוקה. שכרו נקבע לפי תעריף השכר במשק והנחיות לשכת התעסוקה.

הנתבע טען כי התובע לא פוטר אלא עזב על דעת עצמו במפתיע ובכך גרם לנתבע נזק רב.

הנתבע אף העלה בכתב ההגנה טענת התיישנות לגבי פדיון חופשה ודמי הבראה. נאמר כי התובע קיבל דמי חגים במזומן לפני כל אחד משני החגים המוסלמיים בסך של 2,000 ₪.

הנתבע ביקש לדחות את תביעת התובע על כל רכיביה.

1. הנתבע הגיש יחד עם כתב ההגנה, כתב תביעה שכנגד, שבו ביקש לחייב את התובע (הנתבע שכנגד) בהחזר ההלוואה שנתן לו בחודש דצמבר 2012 בסך 15,000 ₪. נוסף על כך, ביקש הנתבע לחייב את התובע בתמורת הודעה מוקדמת על התפטרותו בסך 5,000 ₪.
2. התובע (הנתבע שכנגד) הגיש כתב הגנה לכתב התביעה שכנגד. הוא הודה שקיבל הלוואה מהנתבע בסך 15,000 ₪, אך לגישתו הוא קיבל אותה בחודש דצמבר 2011 והחזיר אותה באופן מלא. אשר לתמורת הודעה מוקדמת, טוען התובע כי הוא פוטר ולא התפטר.
3. ראיות שנשמעו

התובע והנתבע העידו בדיון. נוסף על כך, הוגשה מטעם התובע מחברת שבה נכתבו בשפה ערבית ההחזרים השבועיים של ההלוואה, על ידי אשתו של התובע, שלא הוזמנה להעיד. כמו כן, הוגש "מסמך ההלוואה" גם הוא בשפה ערבית. התובע הכחיש את חתימתו על המסמך.

לאחר תום שמיעת ההוכחות, הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעתי.

1. עובדות שאינן במחלוקת

התובע עבד אצל הנתבע, שהוא קבלן בנייה, מחודש נובמבר 2011 עד לחודש ינואר 2013. התובע, תושב הרשות הפלסטינית, קיבל תלושים דרך שירות התעסוקה (מת"ש), שבהם פורטו התשלומים והשכר ששולם לו לפי יום העבודה.

על הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבניין - 2010 (להלן – צו ההרחבה).

הייתה הסעה מטעם הנתבע לתובע ולעובדים נוספים ממעבר הגבול למקום העבודה ובחזרה. לא שולמו לתובע דמי נסיעות על נסיעותיו ממקום מגוריו עד המעבר.

הנתבע נתן לתובע במהלך תקופת העבודה הלוואה בסך 15,000 ₪. קיימת מחלוקת לגבי המועד שבו ניתנה ההלוואה וכן לגבי השאלה אם התובע החזיר אותה.

1. האם זכאי התובע להפרשי שכר?

התובע דרש בתביעתו הפרשי שכר בהתאם לשכר מינימום תעריפי לפי צו ההרחבה. הוא קיבל את הסכומים הנקובים בתלושי השכר, קרי מ-178 ₪ ליום בחודש נובמבר 2011 עד 200 ₪ ליום בסיום התקופה.

לגישת ב"כ התובע, שכר המינימום לפי צו ההרחבה, היה בחודש נובמבר 2011 בסך של 205 ₪.

אולם, מעיון בצו ההרחבה עולה כי השכר משתנה לפי דרגה ומתחיל מ-4,350 ₪ לחודש.

בענייננו, לא הוכחה הדרגה של התובע. בחודש נובמבר 2011 שכר המינימום ליום היה בסך 174 ₪, כך שהשכר ששולם לתובע (178 ₪) אינו פחות משכר המינימום שנקבע בצו ההרחבה.

החל מחודש פברואר 2012 עלתה המשכורת החודשית ל-5,000 ₪, כך שהשכר היומי היה צריך להיות 200 ₪ (ראו נספח ג' לכתב התביעה(. מאותו חודש שולם לתובע בהתאם לתעריף מינימאלי בסך 200 ₪ ליום.

על כן, אין אני מקבלת את תביעת התובע להפרשי שכר.

1. תביעה להפרשי פיצויי פיטורים והפרשי הפרשות לפנסיה

תביעת התובע להפרשי פיצויי פיטורים נובעת מן הדרישה להפרשי שכר, מאחר שהזכאות חושבה לפי 8.33% מהשכר שהגיע לתובע. כך גם דורש התובע הפרשי הפרשות בגין השכר שלא שולם כדין, לגישתו.

משדחיתי את תביעת התובע להפרשי שכר, אין זכאות להפרשי פיצויי פיטורים והפרשות לפנסיה ודין רכיבי תביעה אלה להידחות.

1. תביעה לדמי הבראה ופדיון חופשה

לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, התיישנות של פדיון חופשה היא של 3 שנים.

התובע סיים את עבודתו בחודש ינואר 2013 והתביעה הוגשה לבית הדין בחודש אוגוסט 2018. חלפו יותר מ-5 וחצי שנים ממועד סיום העבודה של התובע (אז נולדה העילה לפדיון חופשה) עד להגשת התביעה. על כן, ללא ספק תביעה זו התיישנה.

ב"כ התובע חזר מדרישתו לדמי הבראה (ע' 2 ש' 14 לפרוטוקול הדיון) ולא ביקש רכיב זה בסיכומיו.

לכן, אני דוחה את תביעת התובע לפדיון חופשה ודמי הבראה.

13. תביעה לדמי חגים

התובע דורש תשלום עבור 6 ימי חג אשר נפלו בתקופת העבודה (ולא היו בשבת), שאותם הוא פירט בסעיף 13 לכתב התביעה, ויום בחירה אחד, בהתאם לצו ההרחבה.

אין בתלושי השכר כל תשלום בגין דמי חגים, וטענת הנתבע שהוא שילם "במזומן" סך של 2,000 ₪ לפני החגים לא הוכחה.

על כן, אני מאמצת את חישובי ב"כ התובע שלפיהם התובע זכאי לתשלום עבור 7 ימי חג, לפי השכר היומי בסך 200 ₪, וקובעת כי הוא זכאי לסכום של 1,400 ₪.

14. תביעה לדמי נסיעות

אין מחלוקת שהתובע הוסע ממעבר הגבול למקום העבודה (בהרצליה) ובחזרה עד המחסום על חשבון הנתבע.

התובע העיד ועדותו בנקודה זו לא נסתרה, כי הוא שילם עבור הסעה "רגילה" סך של 30 ₪ ליום ואם היה זקוק ל"מונית ספיישל" הוא שילם 60 ₪ ליום (ע' 5, ש' 9-10 לפרוטוקול הדיון).

התובע זכאי להחזר הוצאות, עד המקסימום שנקבע בצו ההרחבה, שהוא 22.70 ₪ ליום עבודה.

לפיכך התובע זכאי לדמי נסיעות בסך של 5,266 ₪ בגין 232 ימי עבודה בכל התקופה.

15. נסיבות סיום העבודה של התובע וזכאות לתמורת הודעה מוקדמת

התובע העיד כי הנתבע פיטר אותו בכך שהוא ביטל את אישור העבודה שלו. מנגד, הנתבע העיד שהתובע עזב את העבודה מבלי לתת כל הודעה מוקדמת.

על התובע הנטל הראיתי להוכיח מעשה של פיטורים בביטוי או בדרך התנהגות ולא הובאה כל ראיה לכך, למעט עדות התובע. מנגד, לא הוכיח הנתבע כי התובע "נעלם" מבלי לתת הודעה מוקדמת.

בשל אי הרמת נטל ההוכחה על ידי אף אחד מן הצדדים, אני דוחה את התביעה להודעה מוקדמת ואת התביעה שכנגד בגין רכיב זה.

16. ההלוואה שקיבל התובע

אף על פי שאין מחלוקת שהנתבע נתן לתובע הלוואה על סך 15,000 ₪ (לצורך רכישת בית), אין הסכמה לגבי המועד שבו ההלוואה ניתנה ולגבי השאלה אם היא הוחזרה על ידי התובע.

נשמעו מספר גרסאות מטעם התובע לגבי המועד שבו קיבל את ההלוואה. בהתחלה הוא נקב במועד "מחצית ינואר 2013", שלאחר מכן תיקן לדצמבר 2011 ואחר כך לינואר 2013. התובע הכחיש את חתימתו על המסמך שהוגש מטעם הנתבע (בשפה ערבית) ולא הובאה הוכחה לגבי אמיתות החתימה.

לדברי התובע, הוא החזיר כל שבוע סך של 500 ₪ והתשלומים נרשמו על ידי אשתו בחוברת שהוא הגיש לבית הדין.

מנגד, העיד הנתבע כי הוא נתן את ההלוואה לתובע בחודש דצמבר 2012 (קרי, כחודש לפני סיום העבודה) והתובע לא החזיר כל סכום שהוא (ע' 11 לפרוטוקול הדיון).

כתב התביעה שכנגד הוגש ביום 12.5.19. כך שאם ההלוואה ניתנה בדצמבר 2012, כפי שטוען הנתבע, חלפו כ-6.5 שנים (על סף ההתיישנות) מבלי שהנתבע נקט כל פעולה לצורך גביית הכספים.

אני מאמינה שהתובע אכן החזיר את ההלוואה שלקח מן הנתבע, במהלך תקופת העבודה, דרך ניכויים מהשכר, שנרשמו במחברת. מסיבה זו הנתבע לא העלה כל דרישה ולא פעל לגביית כספים עד שהתובע הגיש תביעה כנגדו.

בשל כך, דין התביעה שכנגד להידחות.

16. לסיכום

נוכח האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכומים כדלקמן:

1. סך של 1,400 ₪ בגין דמי חגים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 5,266 ₪ בגין דמי נסיעות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

יתר רכיבי התביעה והתביעה שכנגד נדחים.

על הנתבע לשלם לתובע 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

17. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום

מתאריך המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ה' ניסן תש"פ, (30 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.