לפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 11.02.2019 בהעדר הגנה, שהורה על סילוק ידם של המבקשים מן המקרקעין מושא התביעה.

רקע עובדתי ודיוני

1. התביעה הוגשה ביום 29.8.18 ובה עתרה המשיבה לסילוק ידם של המבקשים מן המקרקעין המפורטים בתביעה, המצויים באזור דיר הדאג'.
2. משלא הוגש על ידי המבקשים כתב הגנה, הגישה המשיבה ביום 7.2.19 בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, על יסוד אישורי המסירה ומסמכים נוספים שצורפו לבקשה.
3. ביום 11.2.19 ניתן פסק הדין בהעדר הגנה, כאמור (להלן: "פסק הדין").
4. ביום 27.3.19 הגישו המבקשים באמצעות בא כוחם, מרחוק, בקשה לביטול פסק הדין (להלן: "הבקשה לביטול"), אולם זו לא הוגשה לתיק האלקטרוני כבקשה, אלא כ"יפוי כוח".
5. הבקשה לביטול לא הובאה לעיוני ואף לא נוצרה משימה לעיון בה, ככל הנראה מפאת העובדה שזו הוגשה כ"יפוי כוח", כאמור.
6. ביום 21.10.20, היינו כשנה ושבעה חודשים (!) לאחר הגשת הבקשה לביטול, הגיש ב"כ התובעים "בקשה למתן החלטה" (להלן: "הבקשה למתן החלטה"), תוך הסבת תשומת הלב לכך שטרם נתנה החלטה בבקשה לביטול.

בהחלטה מאותו היום, ציינתי כי הבקשה לביטול לא הובאה לעיוני עד מועד מתן ההחלטה (21.10.20) והבקשה הועברה לתגובת המשיבה.

1. תגובת המשיבה הוגשה ביום 3.11.20.

בהחלטה מיום 6.11.20 ניתנה למבקשים אפשרות להגיש תשובה לתגובה עד ליום 23.11.20, אולם הם בחרו שלא לנצלה.

1. המבקשים, בתצהירים שצורפו לבקשה לביטול, טענו כי לא קבלו את כתב התביעה וכי שמעו עליו ועל פסק הדין, רק סמוך למועד הגשת הבקשה לביטול. משכך, נטען, לא היה כל מקום לתת פסק דין בהעדר הגנה וכי דינו ביטול מחמת חובת הצדק. לחילופין פרשו טענות הגנה שונות שלטעמם עומדות להם כנגד התביעה, טענו בדבר זכות הגישה לערכאות וביקשו את ביטול פסק הדין מכוח שיקול הדעת של בית המשפט.
2. המשיבה בתגובתה טענה כי אין מקום לבטל את פסק הדין, מפאת התנהלות המבקשים, העובדה שקיבלו הן את כתב התביעה ואף ננקטו כנגדם הליכי הוצל"פ, לאחר שנמסרה להם האזהרה. הנתבעת טעות לחוסר תום ולב ושימוש לרעה בהליכי משפט וכן לכך שלמבקשים אין סיכויי הגנה מפני התביעה.

דיון ותוצאה

1. לאחר עיון בבקשה ובתגובה מצאתי כי דין הבקשה להידחות.
2. בכל הנוגע למועד הגשת הבקשה לביטול, לא ניתן לקבוע שזו הוגשה באיחור ביחס למועד מתן פסק הדין. אין בפניי אינדיקציה ביחס למועד שבו נמסר למבקשים פסק הדין והמשיבה אף לא טענה כי פסק הדין נמסר להם במועד כזה או אחר מעת נתינתו ועד מועד הגשה הבקשה לביטול.
3. בכל הנוגע לעובדה שהבקשה לביטול לא הוגדרה על ידי ב"כ המבקשים במערכת ככזו, אלא כ"הצהרה על יפוי כח", איני סבור שיש בכך כדי להביא למסקנה, כפי טענת המשיבה, שלא דובר בבקשה לביטול פסק דין. אחרי הכול, הבקשה מדברת בעד עצמה ומדובר אכן בבקשה לביטול פסק דין וכך יש להתייחס אליה. אמנם, להלן יינתן משקל ממשי להתנהלות המבקשים לאחר הגשת הבקשה לביטול, אולם בעת בחינת השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקצוב לעניין זה בתקנות, ובהעדר אינדיקציה אחרת, יש לצאת מהנחה שהבקשה לביטול הוגשה במועד.
4. יש לדחות את טענת המבקשים שלפיה יש לבטל את פסק הדין מחמת "שיקולי צדק", מפאת העובדה שהם לא קיבלו את כתב התביעה. במסגרת הבקשה למתן פסק הדין בהעדר הגנה, צירפה המשיבה אסמכתאות טובות, הכוללות אישורי מסירה ודו"ח פיקוח, המוכיחות לכאורה את ביצוע מסירת התביעה למבקש מס' 1, עבורו ועבור המבקשת מס' 2 והמשיבה חזרה וצירפה אותן גם לתגובה לבקשה לביטול פסק הדין. מראיות אלה עולה, כי כתב התביעה נמסר למבקשים עוד ביום 22.10.2018 כאשר מלבד חתימתו של המבקש 1 על גבי אישור המסירה, תומכים במסירה סדרת תמונות שתיעדו אותה וצורפו לדו"ח הפיקוח, לרבות תמונת ת"ז המבקש מס' 1, שלפי הצהרת הפקח שמסר את התביעה נמסרה לו על ידי המבקש 1 במעמד מסירת התביעה.

על אף שראיות אלו עמדו בפני המבקשים בעת הגשת הבקשה לביטול, שכן כאמור הם צורפו לבקשה למתן פסק דין, הם נמנעו מלהתייחס אליהן ולהניח הסבר לאשר עולה מהן, והסתפקו בהצהרה כללית וסתמית שלפיה כתב התביעה לא נמסר להם. גם לאחר שניתנה למבקשים הזדמנות להשיב לתגובת המשיבה לבקשה לביטול – הם בחרו שלא לעשות כן.

לאור האמור, אני קובע כי כתב התביעה נמסר למבקשים ביום 22.10.2018 כפי שנטען על ידי המשיבה, ועל כן פסק הדין שניתן לאחר שחלף פרק הזמן שעמד לרשות המבקשים להגיש כתב הגנה, ניתן כדין.

1. משקבעתי כי פסק הדין ניתן כדין, אזי אין מקום לבטלו מחמת "שיקולי צדק" ויש לבחון האם יש הצדקה לקבל את הבקשה לביטול על יסוד שיקול הדעת המסור לביהמ"ש (ראו למשל ע"א 14/5448 אלגיר טכנולוגיות נ' עו"ד לדרמן).
2. בעת שנבחנת האפשרות לבטל פסק דין מכח שיקול הדעת, יש לבחון הן את סיבת המחדל והן את סיכויי ההגנה (ראו רעא (עליון) 1000/17 פלוני נ' פלוני).
3. המבקשים לא הניחו הסבר למחדל והימנעותם מלהגיש הגנה במועד ובהיבט זה הסתפקו בטענה, שנדחתה לעיל, שלפיה לא קבלו את כתב התביעה.

מלבד זאת, נסיבות העניין והתנהלות המבקשים לאחר הגשת הבקשה לביטול מצביעות על כך שהמבקשים לא פעלו בתום לב ובניקיון כפיים בדרך התנהלותם מול בית המשפט והצד שכנגד מעת הגשת הבקשה לביטול.

1. כפי שצוין, הבקשה לביטול הוגשה עוד ביום 27.03.2019. אין חולק כי עד ליום 21.10.2020 לא נרשמה כל פעילות בתיק.

כמו כן מסתבר, כעולה מתגובת המשיבה, שאליה לא התייחסו המבקשים כאמור, שהבקשה לביטול כלל לא נמסרה למשיבה, וכך נח לו התיק במשך כשנה ושבעה חודשים, כאשר הבקשה לביטול שבמערכת מוגדרת כ"הצהרה על יפוי כח", כאמור, ואינה זוכה לכל טיפול שהוא.

תמיהה רבתי עולה ביחס למבקשים באמצעות באי כוחם, שלא מצאו כנכון להסב תשומת ביהמ"ש לקיומה של הבקשה, בסמוך לאחר הגשתה ואין בפיהם כל הסבר שיכול להניח את הדעת לשאלה, מדוע רק ביום 21.10.2020 תשומת הלב הוסבה לכך כאמור, וקשה להימלט מן המחשבה ש"התעוררות" המבקשים להגיש את הבקשה למתן החלטה במועד שבו הוגשה, נבעה מקידום הליכי ההוצאה לפועל על ידי המשיבה לצורך יישום פסק הדין או אכיפתו ורצונם של המבקשים לדחות את הקץ.

1. בהעדר תגובה מצד המבקשים לתגובת המשיבה, אין לפני מחלוקת שעוד ביולי 2019 נפתח תיק הוצאה לפועל על ידי המשיבה, לאכיפת פסק הדין, ואין מחלוקת שביום 11.11.2019 נמסרו למבקשים האזהרות בתיק ההוצאה לפועל (נספח א'-ב' לתגובת המשיבה). משמע, לכל המאוחר, במועד זה, היינו ביום 11.11.2019 ידעו המבקשים כי המשיבה פועלת לביצוע פסק הדין. וככל שסברו המבקשים שיש עדיין צורך לברר את בקשתם לביטולו וככל שהיו תמי לב, היה עליהם לכל הפחות למסור את הבקשה לביטול לידי המשיבה, ויתירה מכך היה עליהם לפנות לביהמ"ש בבקשה מתאימה ולבקש את בירור הבקשה לביטול. בהמשך, לאחר כחצי שנה(!), אף ניתנה הודעת פינוי על ידי רשמת ההוצאה לפועל, כאשר הפינוי נקבע לפרק הזמן שבין הראשון עד 14.06.2020 וכפי שעולה מתגובת המשיבה, זה לא בוצע אך ורק מפאת מגפת הקורונה, שמנעה את היכולת לבצע את הפינוי.

התנהלות זו של המבקשים, ובפרט הסתרת הבקשה לביטול מן המשיבה וההימנעות מלפנות לבית המשפט סמוך לאחר שהתוודעו לתיק ההוצל"פ, עולה כדי חוסר תום לב ניכר.

1. בנוסף, ביקורת נוקבת יש להפנות כלפי המבקשים על כך שגם בבקשה למתן החלטה הם לא מצאו ולנכון לציין את שינוי הנסיבות שהתרחש מאז הגשת הבקשה לביטול, היינו את הליכי ההוצאה לפועל שננקטו כנגדם, קבלתם את האזהרות.
2. הרושם העולה מכל האמור הוא שלמבקשים, ככל הנראה, היה כביכול "נוח" להשאיר את הבקשה לביטול "מורדמת" עד ל"יום פקודה" ורק כאשר כלו הקיצין והליכי ההוצאה לפועל החלו להתגבש לכדי הליך פינוי ממשי – מצאו לנכון להעיר את הבקשה מתרדמתה על מנת לעכב עד כמה שניתן את הפינוי.
3. ההתנהלות המתוארת של המבקשים, עולה בעיני כאמור, כדי חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים וספק רק אם יש מקום לתת להם ליהנות מפירות התנהלותם זו. בנוסף, יש לא מעט טעם בטענת המשיבה, שלפיה בכך שהמבקשים לא נקטו בכל פעולה, עם קבלת האזהרות בתיק ההוצל"פ ובמשך התקופה שלאחר מכן, עד להגשת הבקשה למתן החלטה, יש כדי להצביע על כך שזנחו את הבקשה לביטול פסק הדין.
4. דומה כי באמור יש די על מנת לדחות את הבקשה, משהמבקשים התנהלו בחוסר תום לב, הסתירו עובדות מהותיות מבית המשפט ומשלא הונח הסבר למחדל שבאי הגשת כתב הגנה.

עם זאת, היות שנפסק לא פעם כי בבוא בית המשפט לשקול ביטול פסק דין עליו לנקוט גישה "ליברלית, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות" (רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור), אתייחס גם לסיכויי ההגנה.

1. אין מחלוקת שהמקרקעין הרלבנטיים מצויים בבעלות מדינת ישראל, וטענתם המרכזית של המבקשים היא למעשה שהמדינה נתנה להם רשות להשתמש במקרקעין. מן התביעה וכן מתגובת המשיבה עולה כי ביחס לאזור בו מצויים המקרקעין מתקיים הליך הסדרה, אולם המבקשים הם שבחרו שלא להצטרף להליך זה. בפי המבקשים טענות מטענות שונות שבעטיין בחרו שלא להצטרף להליך ההסדרה, ובכלל זה טענות אודות אופי ההתיישבות במקום, הצורך בתשתית לעבודות חקלאיות, האופי המשפחתי של המתיישבים והחלוקה למשפחות מורחבות, אולם אין בהן די כדי לשלול את זכותה של בעלת הקרקע, היינו המשיבה, להפסיק את הרשות שניתנה, ככל שניתנה ולדרוש את הפינוי. לא נטען על ידי המבקשים כי הרשות שניתנה להם, ככל שנתנה, היא רשות בלתי הדירה, ומשכך הלכה היא כי זכותו של בר רשות להחזיק במקרקעין ניתנת לביטול ע"י בעלי המקרקעין בכל עת, ללא צורך בהסכמת המבקשים (ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים לא(3) 210, 215 וע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.3.2007)).
2. המבקשים טענו עוד כי המבנים לא הוגדרו בכתב התביעה באופן ברור - התביעה הינה לפינוי המבקשים מן המקרקעין כולם, בין החלקים הבנויים שבמקרקעין ובין החלקים הפנויים, ולכן גם אם נפלה טעות כלשהי בסימון המבנים במקרקעין, אין בכך כדי לגרוע מחובת המבקשים לסלק ידם מן המקרקעין. יתרה מכך, גם אם אניח כי חלק מהמבנים מוחזקים ע"י צדדים שלישיים, אין בכך כדי לגרוע מחובת המבקשים להתפנות. לכל היותר ניתן לטעון כי מדובר בסעד שאינו נדרש, אם המבקשים אכן לא מחזיקים בחלק זה של המקרקעין. לשון אחר – הסעד המבוקש הוא למעשה פינוי המבקשים מכל חלק במקרקעין שבו הם מחזיקים. שעה שאין מחלוקת כי המקרקעין כולם בבעלות המשיבה, בחוסר דיוק בהגדרת האזורים התפוסים ע"י המבקשים, ככל שקיים כזה, אין כדי למנוע את מתן הסעד של פינוי מכלל המקרקעין.
3. בשולי הדברים יוסף כי מהאמור בכתב ההגנה עולה הרושם שהמבקשים מחזיקים במקרקעין בניסיון לשפר את עמדתם במסגרת המו"מ מול המשיבה להסדרת היישוב ביר הדאג'. על כך עמד בית המשפט באמרו כי: "מקרקעי הציבור אינם יכולים לשמש כבני ערובה בידי המשיבים, כדי ליצור לחץ על המערערת, ויש לפנותם כדי לממש את היעוד שנקבע להם לטובת הציבור כולו" (סע' 52 לפסק דינו של כב' השופט יצחק כהן בע"א (חי') 20441-04-18 י.ו. טירת הכרמל בע"מ נ' השוק של בבני בע"מ (פורסם בנבו, 24.7.2019)).
4. יוסף כי המבקשים אף לא טרחו לצרף כל ראיה שהיא ביחס להסכמה כלשהי בין הצדדים ו/או תוכניות כאלו או אחרות שחלות על המקום ומסתפקים אך בהצהרתם שלהם, הנוגעים בדבר, כאשר מדובר בהצהרה קצרה ובלתי מפורטת. אין כל יסוד לטענת המבקשים שלפיה המשיבה הכירה בזכותם להישאר במקרקעין וגם אין יסוד לטענה כאילו הגשת התביעה מלכתחילה מטרתה הייתה הפעלת לחץ פסול על המבקשים להסכים לתנאי ההסדר שהמשיבה מעוניינת להחיל על האזור.

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה. פסק הדין שריר וקיים.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו, בשיעור כולל של 3,500 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים.

ניתנה היום, ח' כסלו תשפ"א, 24 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.