ביום 29.1.18 נרשם לנאשם דוח שעניינו העמדת רכבו על מדרכה בניגוד לסעיף 6 (ד)(2א) לחוק העזר לתל אביב יפו ( העמדת רכב וחנייתו). במועד הרלוונטי תועד רכבו של הנאשם כאשר 2 גלגליו הימניים נמצאים על מדרכה שאבני השפה שלה צבועות אדום – לבן. הנאשם במענה לכתב האישום לא חלק על עובדות אלה. עם זאת הוא כפר בביצוע העבירה וטען כי במועד הרלוונטי המתין כאמור עד שיוכל להיכנס לחניון סמוך.

במסגרת פרשת התביעה העיד עורך הדוח (ת/1) תומר רונן. העד אישר כי אינו יודע מדוע עמד רכב הנאשם כפי שעמד בעת שתועד. עם זאת, לדבריו "המדרכה היא לא מקום לעמוד בו ולהמתין לדברים מסוימים" [ ע' 3 ש' 18]. לטענת הפקח היה על הנאשם להמתין במקום אחר, ולא על מדרכה, עד שיתפנה מקום בחניון. הנאשם חזר על גרסתו ולפיה במועד הרלוונטי המתין להיכנס לחניון. לדבריו "לא עמדתי שם יותר מ- 3 דקות עד שהכניסו אותי" [ ע' 3 ש' 23-24].

דיון

לאחר ששמעתי את העדויות שוכנעתי כי התביעה עמדה בנטל להוכיח כי הנאשם עבר את העבירה שיוחסה לו. תקנה 1 לתקנות התעבורה מגדירה "חניה" כ"העמדת רכב לזמן כלשהו שלא לשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו...". הגדרה זו אינה קובעת בבירור תיחום זמן במסגרתו נדרש רכב לעמוד על מנת שהדבר ייחשב "חנייה". נובע מכך שהעמדת רכב לפרק זמן כלשהו, שלא לשם העלאת או הורדת אנשים או שלא לשם פריקת או טעינת מטען, מהווה חנייה הנתפסת בגדר האיסור הקבוע בסעיף 6 (ד)(2א) לחוק העזר. במקרה שלפני אישר הנאשם כי רכבו עמד על המדרכה שלא לשם העלאת או הורדת אנשים או לשם טעינת מטען או פריקתו לא יותר משלוש דקות אך גם אילו היה רכב הנאשם עומד פרק זמן קצר יותר לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי לפיה הרכב "חנה" על המדרכה.

הנאשם טען כי המתין עד שיתפנה מקום חנייה בחניון. בעניין זה אין לנאשם להלין אלא על עצמו. אם חפץ הנאשם להמתין עד להתפנות חנייה בחניון היה עליו למצוא מקום חניה זמני חוקי ולא לעשות דין לעצמו ולהחנות את רכבו על מדרכה המיועדת לשימושם של הולכי רגל.

לאור האמור אני מרשיע את הנאשם בעבירה על סעיף 6 (ד)(2א) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו).

ניתנה היום30 מאי 2019, במעמד הצדדים