1. המערערת, תלמוד תורה בית יהודה קריית אתא ע"ש הרב יהודה גפן זצ"ל, היא עמותה רשומה שמקום מושבה בקריית אתא. המערער 2, הרב טוביה שולזינגר, הוא מנהלה של העמותה. בין המערערת לבין עיריית קריית אתא התגלעו במשך השנים מחלוקות שונות בעניין הזכויות בנכס המצוי ברחוב המייסדים 13 בקריית אתא והרשום בספרי העירייה כנכס מס' 110170044001.

הערעור הנוכחי עניינו במחלוקות שבין הצדדים בנוגע לתשלום ארנונה עירונית בגין הנכס, וביתר דיוק חלוקים הצדדים בשאלה האם המערערים או מי מהם החזיקו בנכס במועדים הרלבנטיים לשומות הארנונה, והאם הנכס משמש כמעון יום לילדים, הפטור מחובת תשלום הארנונה.

רקע

2. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התקשרה אגודה עותומנית בשם "אגודת תלמוד תורה" בהסכם עם מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) לחכירת מקרקעין המצויים בגוש 11017 חלקה 44, ברח' המייסדים בקריית אתא. על המקרקעין הקימה האגודה מבנה בן שתי קומות שנועד לשמש להפעלת וניהול תלמוד תורה (הנתונים לקוחים מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בה"פ 6593-11-08) (להלן: הנכס). בשנת 1965 העבירה האגודה את זכויות החכירה בנכס למועצה המקומית קריית אתא, שהעירייה - המשיבה - היא חליפתה. בשנת 2007 שינתה האגודה את מעמדה, נרשמה כעמותה אצל רשם העמותות ושינתה את שמה לתלמוד תורה בית יהודה קריית אתא ע"ש הרב יהודה גפן זצ"ל (להלן: העמותה או מערערת).

3. בין העמותה לעירייה התגלעו מחלוקות לעניין זכויות החכירה בנכס. מחלוקות אלו הובאו לבית המשפט והוכרעו בפסק הדין בה"פ 6593-11-08. בפסק הדין מיום 15/8/2010 נפסק על ידי כב' השופטת ש' שטמר, כי העירייה זכאית להירשם כחוכרת הנכס. כן נקבע כי בהתאם להסכם שבין המועצה המקומית לאגודה, יש לעמותה זכות להמשיך ולנהל את בית הספר הפועל בנכס. משמעות פסק הדין היא כי העירייה היא החוכרת, בעוד שהמערערת היא מנהלת המוסדות הפועלים בנכס.

4. במצב זה שלחה העירייה למערערת ולמנהלה, הרב שולזינגר, דרישה לתשלום ארנונה עירונית בגין ההחזקה בנכס. אין חולק כי המערערים הגישו השגה על דרישת התשלום שנשלחה אליהם בשנת 2011, ומאוחר יותר אף הגישו השגה על דרישת התשלום שנשלחה אליהם בשנת 2015. שתי ההשגות נדחו ועל כן הגישו המערערים עררים לוועדת הערר שליד עיריית קריית אתא - עררים 1/12 ו-20/15.

5. הדיון בשני העררים אוחד ונשמע בפני ועדת הערר בשנת 2016. בעררים טענו המערערים מספר טענות; הראשונה כי אינם מחזיקים בנכס. לטענתם מי שהחזיק בנכס והפעיל בו מעון לילדים הייתה עמותה בשם "הרבצת תורה". עמותה זו פועלת בנכס על פי הרשאה מהמערערת; השנייה, ההחלטה בהשגה לשנת 2011 ניתנה באיחור ועל כן יש לראותה כאילו התקבלה בהתאם לסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976; השלישית, כי נפל פגם בסיווג הנכס; והרביעית, כי הנכס משמש למעון יום לילדים ולכן מכוח הוראת סעיף 5ג(ה)(4) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין) יש לפטור את המחזיק בנכס מתשלום ארנונה.

ההליכים

6. ביום 23/11/2016 ניתנה החלטתה הראשונה של ועדת הערר. בהחלטתה זו דחתה הוועדה את הערר על כל חלקיו. הוועדה קבעה כי מעיון בפסקי הדין השונים שניתנו בהליכים שהתנהלו בין העירייה למערערת, לרבות בה"פ 6593-11-08, הוכח כי המערערים מחזיקים בנכס. עוד נקבע כי ההחלטה בהשגה ניתנה במועד שכן כתב ההשגה המקורי לא נשלח למנהל הארנונה כנדרש בדין. הוועדה הוסיפה וקבעה כי לא הוכח בפניה כי ניהול הנכס השתנה במשך השנים מאז פסק הדין האמור. הוועדה לא דנה בטענות לעניין סיווג הנכס ובטענות לעניין הפטור למעון יום על פי פקודת הפיטורין.

7. על החלטה זו של ועדת הערר הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה שנדון בפני כב' השופטת ב' טאובר (עמ"נ 14408-01-17). ביום 3/4/2017 נשמעו טענות הצדדים ובסופו של דיון הושגה הסכמה ולפיה יוחזר הדיון לוועדת הערר על מנת שזו תשלים את החלטתה ותתייחס לטענות בעניין סיווג הנכס והפטור על פי פקודת הפיטורין.

8. הדיון חזר לוועדת הערר וביום 18/7/2018 ניתנה ההחלטה המשלימה. הוועדה קבעה כי כל עוד לא נשלחה הודעה על שינוי השימוש יסווג הנכס על פי השימוש האחרון הידוע. בהתאם נקבע כי הנכס יסווג כ-542 מ"ר בסיווג גני ילדים, 13 מ"ר בסיווג קרקע תפוסה ו-55 מ"ר בסיווג מחסנים. עוד נקבע כי "כל עוד ולא הוגש מסמך המעיד כי הנכס משמש מוסד חינוכי הפטור מתשלומי ארנונה, אין זה מן הראוי לפטור את העוררים ממיסי הארנונה".

9. ביום 18/4/2018, ובטרם ניתנה החלטת ועדת הערר, ניתן על ידי בית המשפט פסק דין המורה על מחיקת הערעור בתיק 14408-01-17. בפסק הדין ציינה השופטת טאובר כי על פי המוסכם היה על הוועדה ליתן את החלטתה המשלימה עד 1/4/2018, וכי בהעדר כל הודעה של הצדדים מה עלה בגורל הערר, הערעור נמחק. בקשה שהגישו המערערים לביטול פסק הדין נדחתה בהחלטה מיום 29/7/2018 תוך שהשופטת טאובר מבהירה כי למערערים שמורה הזכות להגיש ערעור על ההחלטה השנייה של ועדת הערר מיום 18/7/2018. כך הגענו להליך הנוכחי בגדרו עותרים המערערים כנגד ההחלטה השנייה.

10. בערעורים שבים המערערים ומעלים את אותן טענות שהעלו בגדרו של הערעור הראשון. המערערים מדגישים כי אינם מחזיקים בנכס, וכי בכל מקרה הנכס משמש כמעון יום הפטור מחיובי ארנונה. המערערים חוזרים גם על הטענה כי יש לראות בהשגה לשנת 2011 כאילו התקבלה בשל האיחור במתן התשובה של מנהל הארנונה.

בדיון בעל-פה הוסיף בא כוח המערערים וטען כי בכל מקרה אין מקום לחייב את המערער 2, הרב טוביה שולזינגר, בארנונה שכן הוא אישית מעולם לא החזיק בנכס.

11. המשיבה מצידה חוזרת על הטענות שהועלו בהליכים הקודמים. המשיבה מדגישה כי המערערים מנועים מלהעלות טענות שנכללו בערעור על ההחלטה הראשונה שכן הערעור הוכרע בפסק הדין מיום 18/4/2018. לטענת המשיבה, המערערים רשאים לערור רק על הקביעות בהחלטה השנייה, דהיינו בעניין הסיווג והפטור למעון יום.

12. בדיון שנערך ביום 25/12/2018 הסכימה המשיבה לבטל את דרישת התשלום מהמערער 2, הרב שולזינגר. על כן נותר לדון רק בטענות המערערת.

הכרעה

13. כפי שיפורט להלן ובניגוד לעמדת המשיבה, איני סבור שהמערערים מנועים מלהעלות טענות בנוגע להחלטה הראשונה. עם זאת הגעתי למסקנה כי דין הטענות בנוגע לשתי ההחלטות להידחות.

זהות המחזיק

14. ועדת הערר קבעה כי המערערת היא המחזיקה בנכס. הוועדה השתיתה החלטתה הן על האמור בפסק הדין בה"פ 6593-11-08 והן על האמור בפסק דינו של בית משפט השלום בתיק 45735-06-11 שהתנהל אף הוא בין הצדדים .

15. בפסק הדין בבית המשפט המחוזי נקבע, כאמור, כי העירייה היא בעלת זכויות החכירה וכי המערערת רשאית להמשיך ולנהל את מוסדות החינוך בנכס. אין טענה כי המערערת הודיעה, בשלב כלשהו, על שינוי בזהות המחזיק, כי מסרה הודעה כנדרש לפי סעיף 325 לפקודת העיריות, כי צורף הסכם שנחתם עם גורם אחר וכדומה. הטענה כי המערערת פועלת "כוועדת הקצאות", דהיינו כגורם המעניק זכויות שימוש לאחרים, לא הוכחה ומכל מקום, מרגע שנקבע כי למערערת זכויות להחזיק בנכס הרי שבכל מקרה של שינוי עליה למסור הודעה מתאימה (ראו לעניין החובה למסור הודעה על שינוי המחזיק: סעיפים 326-325 לפקודת העיריות; בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17/4/2008); ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (21/8/2012)).

16. גם בפסק הדין בבית משפט השלום, שעסק בדרישה לסילוק ידה של המערערת מהנכס אין בסיס לטענות המערערת. בפסק הדין נאמר מפורשות כי "[...] העמותה היא חליפתה של האגודה ונכנסה לנעליה, כך שהזכויות שהיו לאגודה בנכס מסורות גם לעמותה" (פסקה 24 לפסק הדין). בהמשך נקבע כי המערערת היא המנהלת את מוסד החינוך ונדחתה הטענה שהעלתה העירייה, כי הניהול הועבר לגורם אחר. לפיכך, נדחתה עתירת המשיבה לסילוק ידה של העמותה מהנכס.

17. משמע, בית משפט השלום הכיר בכך שהמערערת היא המחזיקה בנכס, בדיוק כפי שטענה המערערת בפניו (ראו פסקה 1 לפסק הדין). יתרה מזו, המערערת טענה בפני בית משפט השלום כי העניקה רק זכויות ניהול לעמותת "הרבצת תורה" ולא נטען, כך עולה מפסק הדין, כי הועברו לה זכויות החזקה בנכס. לפיכך ברי כי אין בפסק הדין להועיל למערערת.

18. המערערת טענה גם כי העירייה יודעת שהחזקה בנכס הועברה לעמותה "הרבצת תורה", ועל כן אין במחדלה לשלוח הודעה על שינוי מחזיק כדי להטיל עליה חיוב בתשלום ארנונה. גם טענה זו אין לקבל שהרי לא הוכח כי החזקה הועברה לעמותה אחרת (למעט ניהול המוסד) וברי שלא הוכחה גם הטענה שהעירייה ידעה על השינוי.

טענת הפטור

19. גם הטענה כי הנכס משמש כמעון יום שהמחזיק בו פטור מתשלום ארנונה דינה להידחות. כידוע לפי פקודת הפיטורין לא די בכך שהמוסד מגדיר עצמו כמעון יום. סעיף 5ג(ה)(4) לפקודה מורה כי לא תוטל ארנונה על שטח המשמש "מעון יום כמשמעותו בחוק הפיקוח על מעונות, התשכ"ה – 1965". מעון שכזה הוא מעון שקיבל רישיון (או למצער סמל מעון) על פי חוק הפיקוח על המעונות (ראו עת"מ (מרכז) 31099-10-16 ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות ע"ר נ' מנהל הארנונה של עיריית רחובות (13/3/2018)).

20. המערערת לא הביאה שום ראיה לגבי טיב הפעילות בנכס, לא כל שכן לא הביאה ראיה כי ניתן לה, או למי שמנהל את המעון, רישיון להפעלת מעון יום כנדרש על פי חוק הפיקוח על המעונות.

לפיכך אין להתערב בקביעת ועדת הערר שדחתה את הטענה לפטור.

21. גם טענת המערערת לפיה יש לראות בערר לשנת 2011 כאילו התקבל בשל האיחור במתן המענה דינה להידחות. ועדת הערר קבעה, כממצא עובדתי, כי הערר לא הוגש כנדרש למנהל הארנונה ולכן המועד הרלבנטי הוא מועד מסירת הערר לנמען הנכון. אין מקום שבית המשפט יתערב בקביעה עובדתית זו.

22. דומה גם שלעניין הסיווגים ניתן מענה בהחלטה השנייה של הוועדה ועל-כן אין צורך לשוב ולהידרש לטענות בעניין הסיווג שנטענו בערעור הראשון.

סוף דבר

23. בשל כל האמור לעיל, אני דוחה את ערעורה של המערערת 1. כמוסכם אני מורה בזה כי דרישות התשלום מהמערער 2, הרב טוביה שולזינגר, יבוטלו ובמובן זה ערעורו של המערער 2 מתקבל.

המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ' טבת תשע"ט, 28 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.