13 פברואר 2019

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

עניינה של החלטה זו הוא בקשת הנתבעת 3 (להלן – הנתבעת או שופרסל) לחייב את התובע בהפקדת ערובה. התובע מתנגד לבקשה.

מצאתי כי דין הבקשה להידחות מהטעמים הבאים:

1. תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן - התקנה) קובעת בזו הלשון:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

1. בהתאם להוראה זו, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא לסעיף קטן (ב) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.
2. אין מחלוקת כי התובע תושב אריתריאה וכי התקנה האמורה חלה בעניינו. יש לבחון אפוא האם חל אחד החריגים לכלל הקובע חובת הפקדת ערובה.
3. שוכנעתי, כי הונחה ראשית ראייה לתביעה ואפרט טעמיי להלן.
4. ראשית, אין מחלוקת כי התובע הוצב לעבודה בשופרסל בתקופה הנטענת בתביעה.

1. שנית, קבלן הניקיון באמצעותו הועסק התובע נמצא בהליכי פירוק, כך שגם אין מחלוקת, כי התובע לא יוכל להיפרע ממנו.
2. שלישית, שאלת חיוב הנתבעת בתשלום זכויות העובד היא שאלה מורכבת. כידוע, הפסיקה הכירה במצבים בהם הוטלה אחריות על המשתמש לתשלום זכויות עובדים על פי חקיקת המגן גם טרם חקיקת החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב - 2011 (להלן – החוק להגברת האכיפה).
3. בעניין ע"ע 273/03 דברת שוואב נ' מדינת ישראל ואח' (2.11.06)(להלן - עניין שוואב) נקבע, כי יש מקום לקבוע אחריות משותפת של המעסיק כמענה למצב בו הקבלן אינו מסוגל למלא את התחייבויותיו ולצורך הגנה על העובד כך שיקבל את זכויותיו. אמנם, בפסיקה מאוחרת יותר, בעניין פאהום, קבע כב' השופט צור (בדעת רוב), כי שאלת יכולתו של העובד להיפרע מקבלן המשנה אינה מבחן בלעדי העומד בפני עצמו לצורך הכרעת זהות המעסיק, אלא מבחן העשוי להכריע את הכף במקרים גבוליים (ע"ע (ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי נ' ראיד פאהום (2.11.18)). עם זאת, יכולת הפירעון של קבלן הניקיון היא נתון רלבנטי שלכאורה מחזק את המסקנה כי אין זה המקרה הנכון לחיוב בערובה.

1. לא נעלמה מעיני גם העובדה, כי התובע רשאי להגיש תביעת חוב לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995. ברם, לא ידוע אם הוגשה תביעה ועוד נדרש לבחון את משמעות הגשתה בכל הנוגע להליך זה. אף לא ברור אם הזכאות לפי חוק הביטוח הלאומי תכסה את מלוא הזכויות הנתבעות בהליך הנדון, בהתחשב בתקופת העבודה. איני רואה מקום להרחיב מעבר לכך באשר הצדדים כלל לא התייחסו לסוגיה.
2. רביעית, הצדדים התייחסו לשאלה, האם ההסכם בין הנתבעת לבין קבלן הניקיון עומד בתנאיו של החוק להגברת האכיפה. התובע טען כי מההסכם עולה שהוא לא נערך לפי חוק זה, כך שקיימת לכאורה ראשית ראייה לחיוב בזכויות.
3. לאחר עיון בהסכם, אני בדעה, כי לכאורה ועל פני הדברים מתעוררות שאלות לגבי תקינות ההסכם. בכך די על מנת להראות ראשית ראייה. לעניין זה יש לציין, כי לא זו בלבד שנספח ה' המתייחס לתמורה נותר ריק, אלא גם נספח ג' אליו הפנתה הנתבעת אינו ממולא בכל חלקיו. כך, למשל, לא מולא הסעיף של עלות שכר מינימלי ועלויות נוספות.

טענות הנתבעת לגבי תעריפים ששולמו נסמכות על חשבוניות. ואולם, החוק מדבר על הסכם שנדרש כי יכלול את הנתונים הללו. על כן מתעוררת שאלה (משפטית) אם ניתן להסתפק בחשבוניות כתחליף.

1. חמישית, וזה העיקר, הנתבעת צירפה דוחות בודק שכר, כאשר באחד הדוחות (דוח חציון ראשון לשנת 2016) נדגם התובע כחלק מהבדיקה השגרתית ונמצאו לגביו הפרות שונות (העסקה בשעות נוספות שלא כדין- סעיף 5 לדוח, חוסר בהפרשות לפנסיה- סעיפים 17 -18 לדוח, היעדר הפרשות לקרן השתלמות- סעיף 24 לדוח). פרטים אלה מהווים את ראשית הראייה לגבי הפרת הזכויות הנטענת על ידי קבלן המשנה, הפרה שהיה על הנתבעת לדאוג למניעתה, בפרט כאשר הפרות דומות דווחו גם בדוח חציון 2 לשנת 2015. לא ברור עדיין בשלב זה מה נעשה למניעת הישנות ההפרה, כאשר על פני הדברים סוגיות אלה מחייבות בירור יסודי במסגרת שלב ההוכחות.
2. לסיכום, לנוכח הנסיבות שפירטתי, הנלמדות מכתבי הטענות וכן ממסמכים שצירפה הנתבעת, אני סבורה כי הונחה ראשית ראייה. כבר נפסק, כי העובד אינו נדרש להביא ראשית ראייה לכל רכיב בתביעתו ודי בהבאת ראשית ראייה לחלק מהתביעה (ראה בשינויים המחויבים: ע"ר (ת"א) 20992-02-17 דיקסי גריל-בר בע"מ נ' HABTOM YASO ((19.4.17) ).
3. עוד יש להבהיר, כי אין באמור לעיל להביע דעה לגופו של ההליך בהתייחס לשאלה המורכבת הנוגעת לאחריות הנתבעת לתשלום הזכויות. השאלה היא עצם קיומה של ראשית ראייה והבחינה היא לכאורית בלבד.
4. למען לא תהא החלטתי חסרה, אציין כי ההחלטות בהליכים אחרים, אליהן הפנתה הנתבעת אין בהן להביא למסקנה שונה במקרה זה. באותם מקרים מדובר בנסיבות שונות בתכלית, ובכלל זה מצב בו קבלן כוח האדם בעל יכולת פירעון ואף התחייב לשלם את הזכויות כאשר תקופת העבודה היא בת 9 חודשים בלבד (דמ 22991-03-18) או מצב בו מוכחשת הצבת התובע בשופרסל (סעש 67017-06-18) . בנוסף, אציין כי במקרה נוסף שלא אוזכר בבקשת הנתבעת חויב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, אלא שבאותו עניין דובר בתביעה בסכום מופרז (מעל 80,000 ₪) לגבי תקופת עבודה בת חודשיים וחצי (סע"ש
   27294-04-17). נסיבות הליך זה שונות, ולכן אין ללמוד מההחלטות באותם מקרים לגבי ההצדקה לחייב בערובה בהליך הנדון.
5. הואיל והונחה ראשית ראייה כמפורט לעיל, הבקשה נדחית.
6. משנדחתה הבקשה, הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 1,500 ₪ בתוך 30 ימים.

ניתנה היום, ח' אדר א' תשע"ט, (13 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.