1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שנגרם (כנטען) ביום 3.3.2018 בכביש 4 (דרומה). התובע טוען לנזקים בסך כולל של 5,411 ₪, בגין עלות תיקונים ושכר שמאי. הנתבעת כופרת באחריותה לאירוע, ומטילה ספק רב בהתרחשותו.

2. התובע טוען כי כשנסע על קטע כביש מקורצף, שמע רעשי נקישות, שנשמעו כאבנים קטנות הניתזות מהכביש אל גחון הרכב, ולאחר זמן של צלילים אלה, שמע גם קול לחישה, כצליל המשמיעים נוזלים חמים הדולפים בלחץ מנקב. הוא עצר בצד הדרך, אך למעט ריח מוזר מאזור המנוע, לא הבחין בדבר מה שאינו כשורה, והמשיך עד לעבודתו. לאחר שנבדק הרכב במוסך, הראה לו עובד המוסך כי יש אבנים במעבה המזגן, וכי התפשט כתם כהה, של דליפת נוזלים. העובד הסביר לו, כי אין מנוס אלא להחליף את המעבה, וכך נעשה. רק לאחר מכן, נבדק המעבה ע"י שמאי שערך את חוות-הדעת שצורפה לכתב התביעה, ואישר למעשה את עלות התיקון (הוצגו קבלה וחשבונית).

3. הנתבעת 1 אינה מכחישה כי ביצעה עבודות קרצוף בקטע הכביש האמור, לפי הזמנת הנתבעת 2, אך לטענת מנכ"ל הנתבעת 1, שהתייצב לדיון (כנציג יחיד של שתי הנתבעות), האפשרות כי אבנים יינתזו מכביש מקורצף, שעובר ניקוי, ויגרמו לנזק הנטען, היא קלושה ביותר. לדבריו, לאחר שנות ניסיון רבות בתחום, מעולם לא נתקל במקרה דומה.

4. התובע הציג את המעבה עצמו בבית המשפט, ואכן, ניכר בו הכתם הכהה, ובו שקעים הנראים כתוצאה של פגיעת חפץ קטן.

5. התובע גם צרף לכתב התביעה תכתובות שהוחלפו בין סוכנת הביטוח שלו לבין נציגת הנתבעת 1, שם הציעה הנתבעת 1 כי יפעיל את פוליסת הביטוח המקיף, והנתבעת 1 תישא בעלות ההשתתפות העצמית של התובע. התובע מבקש לראות במכתבים אלה משום "ראשית הודאה" באחריות הנתבעת 1 לארוע.

6. הנתבעות, מנגד, סבורות שהצעותיהן בתכתובות אינן יותר מאשר הצעת פשרה, בלא להודות בטענות (אם כי הסתייגות כזו לא נכללה באותן תכתובות), והן מצביעות גם על שתי תמיהות העולות ממצורפי כתב התביעה: ראשית, הגם שלפי עדות התובע, היה הארוע בשעת בוקר מוקדמת (כ-05:30), בטופס הדיווח על התאונה לחברת הביטוח מופיעה השעה 17:45; ושנית, הגם שהארוע התרחש, כנטען, ביום 3.3.2018, כותב השמאי כי הוא בדק את הרכב בחודש ינואר של אותה שנה, והדו"ח עצמו נושא תאריך בפברואר – לכאורה לפני קרות הארוע.

7. אני סבור, כי דין התביעה להתקבל.

8. עדותו של התובע הותירה רושם מהימן ביותר, היתה סדורה ועקבית, וניכרה בכנותה; גם המאמצים שהושקעו בהבאת המעבה עצמו לבית המשפט מחזקים את מהימנות העדות, ומראה העיניים מחזק אף הוא את הגרסה. ניסיון החיים מלמד אף הוא, כי חוויית אבנים קטנות הניתזות אל גחון הרכב במעבר על כביש מקורצף אינה ארוע נדיר.

9. לא מצאתי ממש בתהייה הנוגעת לשעת הארוע, כמתואר לעיל: טופס הדיווח נחזה על פניו להיות כזה שנכתב ע"י נציג חברת הביטוח, לאחר דיווח טלפוני, ומסתבר מאד כי כאשר נאמר, בעל פה, כי הארוע התרחש ב"חמש ארבעים וחמש", יסבור הנציג כי מדובר ב-17:45. סתירה מדומה זו בשעת הארוע – לאו סתירה היא, ואין בה כדי לפגוע במהימנות עדותו של התובע.

10. דומה שנוכח האמור, יש לקבוע כממצא, כי הארוע אכן התרחש כמתואר, ונותר לבחון מה המשמעות של התרחשותו, מבחינת אחריות הצדדים. אני סבור, כי בענייננו חל הכלל של "הדבר מעיד בעדו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

11. אין חולק, כי הכביש המקורצף הוא בחזקת הנתבעות ובשליטתן (במשמעות של שליטתן על תוצאות הקרצוף ואחזקת הכביש). ניתן היה לטעון, כי הימצאות אבנים קטנות על כביש מקורצף היא כורח המציאות, וחדירתן של אלה לתוך מכלולי הרכב היא כה נדירה, עד שאין לראות בכך התרשלות של האחראי על הקרצוף. אם היתה הנתבעת 1 נוקטת בקו זה, יתכן שלא היה מקום לקבוע כי חלות הוראות סעיף 41.

12. אלא, שהנתבעת 1 נקטה בקו הפוך, וטענה בלהט, כי היא מנקה אחרי הקרצוף, ואין לצפות למצוא אבנים קטנות הניתזות כמתואר. טיעון זה הופך את הימצאותן של אבנים כאלה לתוצאה מסתברת של ניקוי רשלני 0או הימנעות כליל מניקוי) – וכפועל יוצא, מביא לתחולתו של סעיף 41.

13. משחל הסעיף, עובר נטל הראיה אל הנתבעות, להראות שלא התרשלו. הנתבעות לא עשו מאמץ כלשהו להוכחת טענה כזו: לא הובאו יומני עבודה, לא הובאו אנשים מהשטח (שהיו יכולים להעיד על הניקיון), לא הובאו יומני מוקד (לבדיקת קיומן של תלונות של משתמשי דרך אחרים באותו יום או באותה תקופה בדבר אבנים וכיו"ב), ולא הובא כל עד רלוונטי. העד היחיד שהתייצב, המנכ"ל, הותיר אמנם רושם אמין באופן כללי, אולם כל עדותו היתה עדות סברה, שאין לה משקל, ככל שהיא קבילה.

14. בפי הנתבעות גם טענה אחרת, והיא, כי לא ניתנה להם אפשרות לבדוק את המעבה, אולם לא מצאתי בטענה זו ממש, שכן לא ראיתי כל בקשה כזו מצד הנתבעות (בשלב התכתובות בין הצדדים). למעשה, הגם שאיני חייב, נוכח המתואר, להכריע בנפקות הנאמר באותן תכתובות, דומה שהן מעידות, לכל הפחות, על כי גם הנתבעת 1 סברה בזמן אמת כי היא אחראית, או כי אפשר שהיא אחראית, לנזק המתואר. תכתובות אלה עולות, אפוא, בקנה אחד עם מסקנת פסק-הדין.

15. לא מצאתי גם ממש בטענות הנתבעות בדבר אי התייצבות שמאי התובע להיחקר על חוות-דעתו, וגם לא בתמיהות העולות מהתאריכים הרשומים בה.

א. ראשית, לא הוגשה הודעה לפי תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי מבוקש לחוקרו (ואין די באמירה כזו בכתב ההגנה);

ב. שנית, קשה לראות מה טעם יש בחקירתו, מקום בו ממילא התביעה עומדת על מכונה גם בלא חוות-דעתו, על יסוד החשבונית והקבלה;

ג. ושלישית, ברי כי הרכב לא נבדק במועד שנכתב כי נבדק, וחוות-הדעת לא הופקה במועד בו נכתב שהופקה (כשבועיים לפני הארוע): זאת ניתן ללמוד מהרישום בגוף חוות-הדעת עצמה, לפיה הארוע היה ביום 3.3.2018 (כפי שאכן היה); אין ספק בעיני, כי מדובר בטעויות דפוס (כנראה ספיחים מחוות-דעת קודמת, שזו נכתבה על בסיסה).

16. לאור כל האמור, מששוכנעתי כי הארוע עצמו התרחש כמתואר, ונטל הבאת הראיות עבור אל הנתבעות, שלא עמדו בו, יש לקבוע כי הן אחראיות להתרחשות הארוע והנזק, ועליהן לשפות את התובע בעד נזקיו.

17. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 5,411 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 374 ₪, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום. כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הוצאותיו עבור הדיון בסך של 400 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ט, 25 יוני 2019, בהעדר הצדדים.