בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 26.7.2018 במסגרת בד"מ 54/18. בפסק הדין נדחה הסדר טיעון שגובש בהליך בין המערער לבין המשיבה.

ביה"ד קבע כי חלף אמצעי המשמעת המוסכם במסגרת הסדר הטיעון, בדבר העברת המערער מתפקידו למשך תשעה חודשים החל מיום 6.6.18, יוטל על המערער אמצעי משמעת של העברה מתפקידו עד ליום 31.12.2020 (כלומר - 30 חודשים).

אף שמטבעם של דברים עו"ד ערן שחם שביט, הוא שהגיש את הערעור, הרי המשיבה תומכת בעמדתו ואף היא מבקשת לקבל את הערעור ולאשר את ההסדר. שני הצדדים מצדדים בכך שהעונש עליו הוסכם בהסדר, הינו ראוי ולא נפלה בו חריגה אשר הצדיקה סטייה ממנו, כפי שנקבע על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: "בית הדין").

לאחר בחינת ההסדר, פסק הדין נשוא הערעור וטענות הצדדים - עמדתי היא כעמדתם ולפיכך אני מוצאת לקבל את הערעור.

ברי כי חרף ההסכמה של שני הצדדים - רשאי בית המשפט שלא לקבל את הערעור. לפיכך, בנסיבות בהן אני מוצאת לקבלו ולשנות את החלטת בית הדין ובשים לב לתהודה הציבורית שליוותה את הפרשיה, נשוא פסק הדין - ממילא מתחייבת הנמקה וזו תינתן להלן.

1. על פי כתב התובענה אשר הונח בפני בית הדין, הואשם המערער בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963.

המערער שימש סגן היועץ המשפטי של מחלקת חקירות, מודיעין ובקרת מסחר (להלן - "המחלקה") ברשות לניירות ערך (להלן - "הרשות") וזאת החל משנת 2011 ומראשית שנת 2018 שימש כיועץ המשפטי שלה. בחודש יוני 2017 החלה חקירה פלילית במספר פרשיות אשר יקראו להלן - "תיק בזק". החקירה הייתה בטיפול בלעדי של הרשות ובמסגרתה הופיע המערער כנציג הרשות בדיוני מעצרים שונים, בעניינם של חשודים באותו תיק. הדיונים התנהלו בפני כב' השופטת רונית פוזננסקי-כץ, כשופטת מעצרים בבית משפט השלום בתל אביב (להלן - "השופטת"). בסמוך לחודש נובמבר 2017, הועבר תיק בזק לפרקליטות וחלה התפתחות משמעותית בתיק החקירה, אשר בעקבותיה התגלו חשודים נוספים ונפתח תיק חקירה נוסף וחדש, "תיק 4000" (לעיל ולהלן - "תיק 4000"). ב-5.2.18 התקיימה ישיבה רבת משתתפים בראשות היועץ המשפטי לממשלה ובנוכחות בכירים מהצמרת המשפטית, לרבות פרקליט המדינה וראשי היחידות החוקרות ברשות ובמשטרה. בישיבה נכח גם המערער וזאת עת הוחלט על הקמת צוות חקירה מיוחד (להלן "צח"מ"), המשותף ליחידת להב 433 של המשטרה (להלן - "להב 433") ולרשות, לצורך ניהול החקירה בתיק 4000. הוסכם כי מאחר ומדובר בתיק המשך לתיק בזק, אשר ההליכים בו נדונו בפני השופטת, יהא זה נכון לבקש שגם בקשות מעצר וצווים אחרים בתיק זה ידונו בפניה. השופטת יצאה לשבתון ביום 29.1.18, וללא שעובדה זו הייתה ידועה למערער ולנציגת להב 433, הם ביקשו את המשך טיפולה בתיק בזק. השופטת עדכנה את סגן נשיא בית המשפט על דבר הפנייה ועל היותה נכונה, חרף השבתון, לקיים את הדיונים הנוגעים לתיק 4000. סגן הנשיא קיבל בקשתה זו. אכן מיום 21.6.17 ועד ליום 25.2.18 התכתב המערער עם השופטת במספר רב של הזדמנויות באמצעות יישומון הוואטסאפ (להלן – "היישומון"), כדי לתאם עמה פרטים לוגיסטיים הנוגעים למקום ולשעה בהם תדון בבקשות של גורמי החקירה. הדבר נדרש מחמת העדר עוזר משפטי, או מזכיר אחראי על יומנה של השופטת.

1. בהכרעת הדין הובאו עובדות כתב האישום כדלקמן:

"א. במסגרת ההתכתבויות ביישומון עם השופטת, כמתואר לעיל, נהג הנאשם לפנות אל השופטת בסגנון חברי, המתאים לפנייה של אדם לחברו ולא של חוקר אל שופט, וזאת במקביל להתבטאויות בסגנון דומה מצד השופטת. ככל שנקף הזמן וההתכתבויות התרבו, גלשו ההתכתבויות אל מעבר לתיאום טכני של מועדי הדיון עד כדי דיאלוג חברי ובעל מעמד לא פורמלי בין הנאשם לשופטת, כדלקמן:

1) ביום 25.2.18 נקבע דיון מעצר לשעה 18:00, בפני השופטת, בעניינו של אלי קמיר, אחד המעורבים בתיק 4000. נציגי הצח"מ המשותף, אשר היו אמורים להגיע לדיון זה, כללו את הנאשם וצוותו מהרשות, ואת פקד אור רובין וצוותה מלהב 433.

2) על מנת לאפשר לשופטת לעיין בחומר החסוי טרם הדיון, נדברו גורמי החקירה להיפגש בלשכתה של השופטת כנהוג בתיקים מסוג זה. בשלב כלשהו, טרם הדיון, ביקשה השופטת מהנאשם, להקדים את הדיון וזה השיב לה כי הוא בדרכו לבית המשפט.

3) מכאן, במשך 6 דקות, התקיימה התכתבות בין הנאשם לשופטת, כפי שיובא להלן (האמור בסוגריים הוסף לצורכי הבהרה על ידי התובעת), כשבאותה העת הנאשם ישב מחוץ ללשכתה של השופטת והמתין לנציגי להב 433 מהצח"מ שיגיעו לפגישה בלשכתה של השופטת.

השופטת: אני בלשכה היכן אתם?

הנאשם: אנחנו ליד הלשכה אבל אור (פקד אור רובין - ל.מ.) והצוות שלה טרם הגיעו, אני מעדיף לא להסתכן במוות.

השופטת: ובצדק... נמתין.

הנאשם: סבבה. לפחות הבשורות הנחמדות שאור (אלוביץ - ל.מ.) ועמיקם (שורר – ל.מ.) ישוחררו מחר בתנאים. תיראי מופתעת.

השופטת: אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת על הפתעה מוחלטת.

הנאשם: סטלה (הנדלר - ל.מ.) ואיריס (אלוביץ - ל.מ.) נבקש מחר ימים ספורים. יבקשו 3 ואת בהחלט אבל ממש בהחלט יכולה לתת יומיים...

השופטת: אתה ממשיך לגלות לי הכל ואני איאלץ להיראות ממש מופתעת. אז אולי המתווה שחשבנו עליו אינו כה רחוק מהמציאות...

הנאשם: זה עלה לי בדם כמעט הרביצו לי או עצרו אותי בלהב.

השופטת: נדמה לי שאין דבר מפחיד כמעצר בלהב...

הנאשם: אני בטראומה מזה.

השופטת: אני מתארת לעצמי.

ב. בהתכתבויות אלו עדכן הנאשם את השופטת, טרם הפגישה שנקבעה להתקיים בלשכתה, בעמדה שתוצג בפניה דקות ספורות לאחר מכן בלשכתה על-ידי צוות הצח"מ. בהתייחסו ל"הפתעה", כיוון שהנאשם בציניות לכך שמוטב שהשופטת תיראה מופתעת בשעה שנציגי הצח"מ יאמרו לה את הדברים דקות מאוחר יותר, במעמד צד-אחד, בלשכתה.

ג. בהתייחסו ל"מתווה", כיוון הנאשם להערת השופטת בדיוני המעצר, לפיה על הרשות החוקרת לערוך בידול בדבר ימי המעצר המבוקשים ביחס לחשודים השונים, בידול שהתממש עם ההודעה על השחרור הצפוי של עמיקם שורר ואור אלוביץ.

ד. הנאשם עדכן את השופטת אודות המחלוקות הפנימיות בתוך הצח"מ, והביע בפניה עמדה שאינה העמדה אותה הוחלט להביא בפני בית המשפט בכל הנוגע למספר ימי המעצר אשר ראוי היה להטיל לטעמו על שניים מהעצורים. הנאשם פעל כן כדי להביא לידיעת השופטת כי הוא מחזיק בדעה מתונה יותר ביחס למספר ימי המעצר הדרושים ביחס לחשודים.

ה. בנוסף, באחת הפגישות שהתקיימה ביניהם, שיתף הנאשם את השופטת בדבר תחושותיו ביחס לקושי בהתנהלות מול נציגי להב 433, ועל הפגיעה שחש במעמדו במסגרת הטיפול בתיק 4000 כחלק מהעבודה המשותפת בצח"מ".

1. התביעה טענה בפני בית הדין, כי המערער נהג עם בית המשפט באופן שאינו מכובד כמתחייב ממעמדו וכן הביע את עמדתו האישית, בניגוד לעמדה הרשמית, אשר הוחלט על ידי הצח"מ להביא לבית המשפט. נטען כי המערער פעל בניגוד למצופה ממנו בכך שחשף את השופטת למידע שהגיע לידיעתו במסגרת תפקידו וזאת שלא בדרך ראויה ומקובלת. עוד נטען כי בעשותו כן הוא פגע במשמעת שירות המדינה, התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, במעמדו מול השופטת, באופן בלתי ראוי אשר עלול לפגוע בתדמיתו ובשמו הטוב של שירות המדינה ואמון הציבור במערכת אכיפת החוק.

כאמור, הנאשם הודה ביום 19.7.18 במיוחס לו וזאת במסגרת הסדר טיעון. בהתאם להכרעת הדין הוא הורשע על יסוד הודאתו בעבירות לפי סעיפים 17(1)(2), ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963.

אעיר כי נפלה שגגה בהכרעה, שכן כתב האישום אשר בהסדר, לא ייחס למערער עבירה לפי סעיף 17(2) לחוק הנ"ל, אשר בה הורשע. ההרשעה באותו סעיף הינה אפוא שגויה וממילא יש לבטלה.

1. הסדר הטיעון קבע כי צדדיו יעתרו במשותף להשית על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת למשך שנה אחת, העברת המערער מתפקידו כיועץ משפטי של מחלקת החקירות מודיעין ובקרת מסחר ברשות, לתפקיד של משפטן בכיר במחלקה. במסגרת זו המערער לא ייצג את הרשות בפני בית משפט. הוסכם כי העברה זאת תהא למשך תשעה חודשים החל מיום 6.6.18 אז כבר הועבר המערער מתפקידו. הצדדים היו חלוקים באשר להטלת אמצעי משמעת נוסף; התביעה ביקשה להורות גם על הפקעת משכורת קובעת אחת של המערער ומנגד טען המערער שאין מקום לנקוט באמצעי זה.
2. ביום 25.7.2018 ניתן גזר הדין בבית הדין (עו"ד אורי כהן - אב"ד, והחברות עו"ד אפרת נאות מרקוביץ וגב' סוזי לוי). בית הדין בחר לסטות מהסדר הטיעון, עת קבע כי ההסכמה על אמצעי המשמעת של העברה מתפקיד לתקופה של תשעה חודשים בלבד "אינה מאזנת באופן ראוי בין האינטרס הציבורי... לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם. אמצעי משמעת זה חורג לקולא, באופן מופלג ובלתי סביר, באופן שהאינטרס הציבורי אינו רשאי להכילו". בית הדין הוסיף ואמר כי - "אלמלא הסדר הטיעון, ראוי היה להשית על הנאשם אמצעי משמעת של פסילה לתפקיד יועץ משפטי של רשות ציבורית כלשהי, לרבות תפקיד יועץ משפטי של מחלקת החקירות ברשות ניירות ערך, והעברה מתפקידים אלה לתקופה ממושכת". עם זאת, נוכח אינטרס ההסתמכות והציפיה של המערער, הנאשם, כי ההסדר יכובד - הוחלט כי העברתו של המערער מתפקידו כיועץ משפטי של מחלקת החקירות ברשות, תעמוד על כשנתיים וחצי (הם שלושים חודשים), קרי, תמשך עד ליום 31.12.2020. עוד נאמר כי לא נמצא להוסיף ולהכביד על המערער גם באופן של הפקעת משכורתו.

בסופו של יום, הוטלו אפוא על המערער אמצעי המשמעת הבאים - נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת למשך שנה, והעברה מתפקיד כאמור לעיל ולתפקיד בו לא ייצג את הרשות בפני בית משפט וזאת לתקופה ארוכה יותר מזו אשר עליה הוסכם וכאמור לעיל.

1. שני הצדדים אשר הגיעו להסדר תומכים בו גם כעת והם מבקשים כי תבוטל החלטת בית הדין. לעמדתם לא מתקיימים במקרה דנן טעמים המצדיקים סטייה ממנו. עמדתי כעמדתם ולפיכך אני מוצאת לקבל את הערעור ולגזור על המערער עונש בהתאם להסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים ובתוספת הפקעת משכורת קובעת אחת וזאת על יסוד הסכמת המערער בדיון בפני. הטעמים להכרעתי יפורטו להלן;
2. נראה כי אין צורך להפנות לפסיקה הרבה באשר לכך שסטייה מהסדרי טיעון דינה להינקט רק במקרים חריגים ולא במהרה יפנה היושב בדין לדרך זו. בפרשת מצגר הידועה, אמר כב' השופט ע' פוגלמן את הדברים הבאים:

"לא בנקל ידחה בית המשפט הסדר טיעון שמובא לאישורו, וזאת נוכח קיומם של שיקולים כבדי משקל שתומכים בכך, ובראשם החשש שמא יחול כרסום במעמדם של הסדרי טיעון ובוודאות שהם נוסכים בנאשם החותם על ההסדר, וכפועל יוצא - בתכליות הרצויות שהם מגשימים...

רבות נכתב על יתרונותיו של הסדר הטיעון ותפקידו הראוי, במקרים המתאימים, במסגרת האכיפה הפלילית ... על יתרונות אלה, המיטיבים הן עם הנאשם הן עם האינטרס הציבורי, עמד בית משפט זה כבר לפני שנים רבות. הנאשם, זוכה לוודאות באשר לסעיפי הרשעתו ועונשו, וכל זאת במסגרת הליך שהוא קצר באופן יחסי. בנוסף, האינטרס הציבורי מוגשם אף הוא, שכן הסדרי טיעון מאפשרים להגדיל את האכיפה ואת ההרשעה של עבריינים בחברה; מגשימים עקרונות של יעילות, ובכך מפנים משאבים של מערכות אכיפת החוק לטובת מטרות חשובות אחרות; וחוסכים בעלויותיהן..."

(ר' ע"פ 2021/17 מצגר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 30.4.17, סעיף 11, שם).

הנחת העבודה היא כי התביעה עשתה מלאכתה נאמנה והגיעה להסדר ראוי. אכן, סטייה מן ההסדר לא תעשה לפיכך בנקל. עת יבחן בית המשפט האם ללכת בדרך זו, הוא יידרש למבחן האיזון, כפי שזה נקבע בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002). בהתאם לאותו מבחן יש לשקול אם התקיים האיזון - "בין טובת ההנאה הצומחת לנאשם מהסדר טיעון לעניין העונש, לבין אינטרס הציבור כפי שהוא בא לידי ביטוי בעונש שבית-המשפט גוזר" (ר' שם, בעמ' 606).

1. הלכות אלה באשר להסדרי טיעון, חלות בהתאמה גם עת עסקינן בהליכים בפני בית הדין דנן. בעש"ם 4542/97 סבג נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נא(5) 593 (1997), אמר כב' השופט פרופ' י' זמיר את הדברים הבאים:

"אני מסכים עם באי-כוח הצדדים. אכן, כידוע, הסדר טיעון אינו מחייב את בית-הדין. ראו עש"מ 2/67 פלוני נ' מדינת ישראל (פ"ד כב(1) 57 [ראה: פסקאות 49-51 לעיל]). עם זאת, לעתים קרובות יש עניין ציבורי בעריכת הסדר טיעון, ולפיכך יש גם, בדרך-כלל, עניין ציבורי בקיום הסדר טיעון. לכן אין זה ראוי שבית-הדין יסטה מהסדר טעון אלא אם יש לכך טעם טוב בנסיבות המקרה. מהו טעם טוב לעניין זה? התשובה אינה חד-משמעית... לדעתי, יש טעם טוב לסטות מהסדר טיעון אם מתברר כי ההסדר מתבסס על שיקולים פסולים, כגון משוא פנים. כך גם יש טעם טוב לסטות מהסדר טיעון כאשר בית-הדין סבור שאמצעי המשמעת שעליהם הוסכם בהסדר הטיעון סוטים במידה משמעותית מן האמצעים הראויים בנסיבות המקרה, או כי הם בלתי סבירים באופן בולט עד שהעניין הציבורי, הדורש לסטות מן ההסדר, גובר על העניין הציבורי בקיום הסדרי טיעון. אולם אם אין טעם מעין זה, אין זה ראוי שבית-הדין יסטה מהסדר טיעון, רק כדי להחמיר במידת-מה את אמצעי המשמעת שעליהם הוסכם בהסדר".

(ר' שם, עמ' 596 סעיף 6, ההדגשה שלי - ע.ז). כאמור לעיל, במקרה דנן, בסופו של יום, הסטייה מן ההסדר הייתה רק כדי "להחמיר במידת מה", באחד מאמצעי המשמעת עליהם הוסכם.

1. נראה כי אין מי הטוען שהיו במקרה דנן שיקולים פסולים, או משוא פנים, בעת עריכת ההסדר. אפילו יונח כי בהיות המערער בכיר ברשות ומחמת היכרות אנשי הרשות עמו, עשויה הכף לנטות לטובתו (על חשבון שיקולים ציבוריים), גם אם מבלי משים - הרי שעלינו לזכור כי בשונה מהליך פלילי רגיל, במקרה דנן, שני גופים מפקחים על האיזון שבהסדר וממילא מאוין חשש זה.

בהליכים משמעתיים המתבררים בפני בית דין למשמעת של עובדי המדינה - נערכת בחינה מקיפה להסדר שכן נדרש אישור ההסדר, הן על ידי המשרד הרלוונטי לנאשם והן על ידי התביעה, המאשימה (ר' בהקשר זה אף טיעונים נפרדים שאכן השמיעו כאן הרשות והתביעה, בפני בית הדין, בשלב מתן גזר הדין, כפי שהדברים הובאו בסעיף 4 א. ו- 4 ב. לגזר הדין).

כפי שהדגיש המערער ובצדק, מדובר בשני גורמי אכיפת חוק, בלתי תלויים אחד בשני ועצמאיים בשיקול דעתם. העובדה שאותם שני גופים, בחנו את ההסדר ומצאו אותו הולם, אמורה להוות שיקול משמעותי בעת בחינה אם לסטות ממנו. כפי שנאמר עוד בסעיף 25 להודעת הערעור באשר למקרה דנן:

"פרטי ההסדר אושרו על ידי הגורמים הבכירים ביותר במערכת אכיפת הדין במדינת ישראל; על הסדר הטיעון חתום מנהל אגף בכיר (משמעת) בנציבות שירות המדינה; וההסדר גובש עם והיה על דעתו של פרקליט המדינה, שנחשף למלוא מארג העובדות הרלוונטיות. כאמור, ככל רשות ציבורית, נהנית התביעה הכללית מחזקת תקינות מעשי המינהל והנחת היסוד היא כי היא פועלת במסגרת חובותיה. בעניינו הפרטני של המערער, חזקה זו מקבלת אפוא משנה תוקף".

(ההדגשה שלי - ע.ז.).

1. משלא קיים לטעמי חשש כי ביסוד ההסדר עומדים שיקולים פסולים, יש לפנות ולבחון האם אמצעי המשמעת עליהם הוסכם, סוטים במידה משמעותית מן האמצעים הראויים בנסיבות המקרה עד שהם בלתי סבירים באופן בולט, במידה שהעניין הציבורי דורש סטייה מהם, חרף העניין הציבורי העומד מנגד - לקיים הסדרים.
2. בקשר לבחינה זו - אני מקבלת את הטענה כי נראה שבית הדין הושפע מגזר הדין שניתן בעניינה של השופטת וזאת חרף השוני הרב בין המקרים.

גזר דינה של השופטת בבית הדין המשמעתי לשופטים ניתן ביום 18.7.18, כלומר יום לפני הדיון שהתקיים באשר למערער (ר' פרוטוקול הדיון, אשר צורף כנספח 3 בתיק המוצגים של המערער). התביעה הייתה אפוא מודעת אליו עת טענה בפני בית הדין וחרף קיומו התמידה בהסדר, עם המערער. אכן עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי התובעת התייחסה לאותו גזר דין ואף הבהירה מדוע אין בו להשליך על ענייננו (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). חרף זאת נראה כי בית הדין הושפע באופן ממשי מדברים שנאמרו באותו גזר דין אחר (ר' המובא בעמ' 12-11, לגזר הדין דנן) וזאת לטעמי ללא שנעשתה אבחנה מתבקשת בין המקרים וכפי שיובהר להלן;

1. יוזכר בקצרה כי גם בעניינה של השופטת הושג הסדר בין הצדדים. באותו הליך, בו הקובלת הייתה שרת המשפטים, הוסכם כי היא תעתור לעונש של השעיה קצובה לפרק זמן אשר לא יעלה על שנה ואילו השופטת תטען באופן חופשי לגבי תקופת ההשעיה. ממילא אתה למד, כי לאחר ששככה הסערה התקשורתית והתבררו העובדות לאשורן (לחלקן אתייחס להלן), סברה שרת המשפטים כי עונש של השעיה לשנה, באשר לשופטת, הינו הולם ומספק בנסיבות המקרה. בסופו של יום, חרף הסדר זה, לא הוטלה השעיה לתקופת זמן קצובה, אלא נגזר כי השופטת תועבר מכהונתה.
2. אף שבית הדין המשמעתי לשופטים, נדרש בהרחבה גם לחומרת הדברים (ונראה כי אין מי אשר יחלוק על חומרתם), עדיין מלמדת קריאה של אותו גזר דין כי ביסוד הסטייה מההסדר עמד קושי שהינו ייחודי לנקבלת שהינה שופטת. קושי שאינו חל במקרה של המערער דנן. חברי בית הדין המשמעתי לשופטים, גרסו כי לא ניתן לכבד את ההסדר משום שבסעיף 19 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד -1984, לא נכלל אמצעי משמעת של השעיה לתקופה קצובה, כפי שהוסכם בהסדר. לנוכח עמדה זו, נותרו אמצעים תחומים אחרים אפשריים ונמצא כי אלה אינם הולמים באופן מספק, את חומרת המקרה, עד שנוצר צורך לפנות לאמצעי של העברה מן הכהונה, כפי שאכן נגזר. מדובר בסוגיה ייחודית למכהן בתפקיד שיפוטי, הכפוף לאמצעי המשמעת האפשריים ביחס לשופט. סוגיה זו אינה נוגעת למערער, בעניינו קיימים אמצעי משמעת אחרים, ב"ארגז" האמצעים.
3. כפי שטען המערער ובצדק, מעמדו של שופט, החובות המוטלות עליו ומשמעות הפרתן- שונים בתכלית ממעמדו של יועץ משפטי בשרות המדינה, החובות המוטלות עליו ומשמעות הפרתן. זאת, אף עת מדובר ביועץ משפטי בכיר. המקור הנורמטיבי באשר להליכים משמעתיים אף הוא שונה בין השניים. נראה כי אין חולק שמעמדו של שופט הינו רם יותר וממילא גם הצפיות באשר לדרך התנהלותו הן שונות וגבוהות יותר. מקום בו נמצא פגם בהתנהלות שופט יש בדבר להביא לפגיעה קשה יותר באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. אכן, בדיון בפני בית הדין, טענה אף התביעה כי -"לא ניתן להתעלם מכך שמעמדה של השופטת רם יותר ממעמדו של הנאשם, לפיכך האחריות המוטלת עליה גבוהה יותר והכשל בעניינה גדול יותר" (ר' עמ' 5 ש' 19-18, לפרוטוקול הדיון, אשר צורף כנספח 3, לתיק המוצגים של המערער). ממילא אין להשליך באופן גורף, מאמירות בעניינה של השופטת באשר לחומרת מעשיה, על עניינו של המערער. את עניינו של המערער יש לבחון באופן המותאם לתפקידו.
4. בנוסף לכך, אפילו נתעלם מהשוני באשר למעמד השניים והמצופה מהם, הנחה לפיה בית הדין המשמעתי לשופטים מצא שלא לכבד את ההסדר עם השופטת, מחמת חומרת המעשים והיות ההסדר לא הולם, תהא הנחה פשטנית;

כאמור לעיל, אותו בית דין נאלץ למעשה לסטות מההסדר, מחמת קושי ייחודי שמצא ביחס לענישת שופט. קושי ייחודי זה אינו מתקיים במערכת הרלוונטית לדין המשמעתי הנוגע למערער. לא ניתן לשלול אפשרות לפיה היה ההסדר עם השופטת מאושר, וזאת לו היה נמצא כי האמצעי של השעיה זמנית, אפשרי ועומד לרשות בית הדין שם. בהנחה שההסדר עם השופטת היה סביר בנסיבות הכוללות של העניין, ממילא ביחס אליו, הרי שההסדר שהתקבל עם המערער, הוא ראוי וניצב במדרג תואם. מכל מקום, ביחס לאותו הסדר, אין הוא בלתי סביר במידה המצדיקה התערבות בו.

1. ועוד; ניתן לראות כי בית הדין הושפע מדברים שנאמרו בגזר דינה של השופטת וזאת אף בעניין בו לא היה מקום לעשות כן.

כך, בעמ' 11 לגזר הדין דנן, נאמר:

"גזר הדין נגד השופטת דן אומנם בעניינה של השופטת. עם זאת, ובהינתן העובדה שעניינה כרוך בעניינו של הנאשם הביעו השופטים, בנקודות מסוימות, את דעתם באופן המשליך באופן ישיר גם על המעשים שעשה הנאשם (בית הדין אף קבע שהנאשם היה זה שיזם והניע את ההתכתבויות, והיה מוכן לקבל שהשופטת נגררה אחריו, תוך שהשיח בניהם מגיע למחוזות בלתי מקובלים)"

מקבלת אני את עמדת המערער כי לא היה מקום לדברים אלה;

ראשית - בעניינו של המערער לא נשמעו ראיות וממילא כפוף בית הדין לאשר נכלל לבסוף בכתב האישום המתוקן. בזה אין התייחסות לזהות הגורם אשר הניע את ההתכתבויות וממילא אין בו קביעה מי הניע את ההתכתבות ומי זה אשר כביכול נגרר אליה. לפיכך, אין יסוד עובדתי לאימוץ, אותה אמירה, בעניין דהתם.

שנית - דברים אלה מתעלמים מהשוני המהותי בין מעמד שני הגורמים המעורבים ונפקות הדבר להשפעת מעשיהם על אמון הציבור, כאמור לעיל.

בנוסף - אין מקום לדברים אלה, שכן בית הדין המשמעתי לשופטים, הבהיר בעצמו ומפורשות כי אין ללמוד מעניינה של השופטת, לעניינו של המערער ויש להיזהר מהליכה בדרך זו. כך הובאו הדברים בסעיף 57 לחוות דעתו של כב' הנשיא (בדימוס) א' גרוניס, בגזר דינה של השופטת:

"בגזר דין זה לא יכולנו להימנע מלהתייחס פעמים רבות לפרקליט שהתכתב עם השופטת. חובה עלינו ליתן הערת אזהרה בהקשר זה. עניינו של הפרקליט לא נדון בפנינו אלא עניינה של השופטת. עקב נסיבות המקרה, לא היה מנוס מאזכורים רבים של הפרקליט ומעשיו. מיותר לומר שאיננו מתיימרים להכריע בעניינו, וכל מה שאמרנו לגביו אינו מחייב את הטריבונל הדן בעניינו. מזווית אחרת: איננו סבורים כי ההסדר שהושג בעניינו של הפרקליט אמור להשפיע על הרף הגבוה שאנו מציבים לגבי התנהלות נאותה וראויה של שופטות ושופטים".

(ההדגשה שלי - ע.ז.)

בשולי הדברים - יוזכר עוד כי בעניין גזר דינה של השופטת הוגש בג"צ (ר' בג"צ 6301/18) ובזה טרם ניתן פסק דין. ממילא אף בהתעלם מכל האמור לעיל, ראוי להיזהר בעת הסקת מסקנות מהמקרה האחד על האחר.

1. עולה אפוא כי קיים ליקוי בדרך התייחסות בית הדין לגזר הדין שניתן ביחס לשופטת והשפעת אותו גזר דין על עניינו;

• לא ניתן משקל מספק למעמד השונה של שני המעורבים וממילא לצפייה השונה מכל אחד מהם,
• לא ניתן משקל מספק לאותה "הערת אזהרה" של בית הדין המשמעתי לשופטים, כי אין ללמוד מהאחד לאחר,
• לא ניתן משקל מספק לאותה "הערת אזהרה" בעניין השופטת, כי אין ברף הנקבע שם לשופטת, להשפיע על ההסדר דכאן,
• הוסקו מסקנות עובדתיות מאותו הליך לענייננו, שלא כדין,
• הרושם הינו כי בית הדין דכאן סבר שהסטייה מההסדר עם השופטת יסודה בכך שאותו הסדר לא נמצא ראוי, בעוד אותו הסדר נדחה מטעם אחר. טעם שאינו נוגע לעניינו (העדר אמצעי הענישה עליו הוסכם ב-"ארגז" אמצעי המשמעת הקיימים ובעייתיות במדרג, ביחס לאמצעים הנותרים לרשות בית הדין).
• עוד יש לתת את הדעת לכך שקביעת בית הדין בעניין השופטת טרם אושרה באופן סופי ובימים אלה ממתין עניינה להכרעה בבית המשפט העליון, במסגרת בג"צ 6301/18.
• לא ניתן משקל מספק לכך ששרת המשפטים אישרה בעניינה של השופטת הסדר, אשר ביחס אליו, ההסדר שהתקבל עם המערער הוא ראוי. בדיון בפניי נמסר כי שרת המשפטים עדיין מצדדת באותו הסדר וזאת במסגרת העתירה לבג"ץ, בה ממתינים להכרעה.

1. לא רק שלעמדתי נפלה שגגה בדרך ההתייחסות לגזר דינה של השופטת, אלא גם לא מצאתי בגזר דינו של בית הדין, הנמקה מספקת לסטייה מהסדר הטיעון (למעט אמירה כללית בדבר איזון שאינו ראוי בין האינטרס הציבורי לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם. ללא שאותה אמירה פורטה והורחבה).

הנמקה שכזו, גם אינה עולה במשתמע מאמצעי הענישה שנקבעו לבסוף. לא ברור מדוע העברה לתפקיד אחר למשך תשעה חודשים, אינה מאזנת כראוי בין האינטרסים השונים, אך העברה שכזו למשך שנתיים וחצי - דווקא היא אשר תמלא אחר הנדרש. גזר הדין אינו מבהיר מדוע אמצעי המשמעת שנבחר, חלף הסדר הטיעון, יהא בו לרפא את הנזק כביכול שהיה נגרם לאמון הציבור אילו אומץ אותו הסדר. אף לא עולה מגזר הדין מהו אותו "גבול משמעתי", אשר מתחתיו אמצעי המשמעת אינם הולמים וכיצד זה נקבע הגבול באותה נקודת הזמן, אשר בה הוא נקבע.

1. נמצא לשוב ולהדגיש גם את האינטרס של כיבוד הסדרים ויתרונותיהם;

במקרה דנן, עת התקבל הסדר עם שני המעורבים, נמנע הצורך להוכיח את טענות התביעה וממילא נחסך גם מעמד אפשרי ומביך, בו היו עשויים השניים להעלות טענות סותרות ולנסות להטיל האחד על האחר, אשם לחלקים בפרשה הנדונה.

לו היה נדרש הליך של שמיעת ראיות - ממילא הייתה הפרשייה מוסיפה להעסיק את הציבור ומוסיפה לפקוד את הכותרות, באופן המוסיף לפגיעה באמון הציבור במערכת אכיפת חוק.

לו היה נדרש הליך של שמיעת ראיות - לא ניתן לדעת אלו טענות היו עולות באשר להתנהלות כל אחד מהמעורבים, או אלה להם הם כפופים ו/או ליקויים מערכתיים אחרים. ממילא קיים חשש שהיו עולים דברים אשר היה בהם להעצים את הפגיעה שכבר נגרמה לאמון הציבור במערכת אכיפת החוק.

1. ועוד באשר לאינטרס התומך בכיבוד הסדרים;

יש לזכור כי עת שלא מכובד הסדר טיעון בעניין פלוני כעת, עשוי הדבר לגרום לאלמוני להימנע מלהגיע להסדר טיעון בעתיד. דחיית ההסדר עשויה לגרור חשש של נאשם אחר בעתיד, לחתור לקראת הסדר בעניינו. רצוננו להימנע מהשפעה שכזו בכלל ועל עובדי מדינה בפרט, אף הוא אינטרס ציבורי, אשר יש להביאו בכלל השיקולים.

תחושה כי נעשה עוול לפלוני אשר הודה במסגרת הסדר וזה לא כובד ומטעם שאינו מספק - לא רק שמותירה "טעם רע", אלא עשויה להיות לה נפקות של ממש, בהתרחשויות עתידיות, אשר טרם נודעו.

1. למען הסר ספק, אין להקל ראש בחומרת המעשה המיוחס למערער.

הדברים הובאו בהרחבה הן בטענות התביעה והרשות בפני בית הדין והן בגזר הדין - וכדי שלא להאריך מעבר לנדרש, אפנה לאמור שם ולא אחזור על מלוא הדברים. אומר בקצרה כי מדובר במעשה אשר אינו ראוי לא רק במערכת יחסים שבין עו"ד - עובד מדינה בכיר, לבין בית המשפט, אלא גם לא ראוי ולא קולגיאלי - בהתנהלות אשר בין המערער ובין צוות הצח"מ עמו עבד. הסבר המערער לבחירתו ליידע את השופטת שניתן להסתפק בפחות ימי מעצר מאלה שיתבקשו, אינו מתיישב עם חובתו לייצג את עמדת המדינה, כפי שגובשה בדיוניה. ההסבר כי המערער חשש שיגרם עיוות דין, ככל שהשופטת תיעתר לבקשה במלואה ותורה על מעצר לשלושה ימים, אף שבפועל לעמדתו - ניתן להסתפק בשני ימים - אינו הסבר אשר ניתן לקבלו. כך גם לא ניתן לקבל את לשון השיח והסגנון בהתכתבות אשר נוהלה בינו ובין השופטת. תוכן הדברים מעלה בעוצמה רבה את החשש בעין המתבונן כי עסקינן בתיאום של ימי מעצר ובמעין הכתבת תוכן שיפוטי, למי אשר תפקידו לקבל ההכרעה. מדובר במעשים שלא יעשו ואשר פגיעתם המידית באמון הציבור במערכת המשפט ורשויות המדינה היא גבוהה מאוד ואף מיידית. אכן, התהודה התקשורתית והתגובות בציבור בעקבותיה, מעידות על כך.

1. הצדדים העלו שיקולים משמעותיים, אשר נטען כי יש לשקלל מנגד, בעת בחינה אם לכבד ההסדר. מבלי למעט מכל שעולה מעיון בפרוטוקול הדיון ובגזר הדין (אשר מנה שיקולים ממין זה), יוזכרו הדברים הבאים שעלו:
2. כיום אין בנמצא טענה שדובר על תיאום מראש של החלטות שיפוטיות. עת נבדקו הדברים באופן יסודי ונבחנה מלוא ההתכתבות ונסיבותיה, עלה שלא מדובר במקרה בו שופטת ועורך דין "סוגרים" מאחורי גבם של הסנגורים, תקופת מעצר אשר תוטל על עצורים. לאחר הבירור שערך נציב תלונות הציבור על השופטים, לא נמצא יסוד לחשש שכזה. ממילא מבחינה מהותית, לא נגרם עיוות דין. באשר לכך ר' גם דברי בית הדין כי "התנהלותו של הנאשם, לא הביאה, חלילה, בשום שלב להטיית המשפט" (עמ' 12 לגזה"ד).
3. חרף חומרת תוכן ההודעות ביישומון, הרי ביסוד הדברים הייתה עמדה אשר נועדה, מעמדת המערער, דווקא להקל עם העצורים. אף שבציבור ניתן להבין כי הדברים נתפסו אחרת, סברת המערער, בזמן אמת, הייתה כי חובתו המצפונית היא לדווח על עמדה פנימית, אשר תמנע מעצר מיותר (בהקשר זה הפנה המערער בטענותיו לכך שבבירור אשר נערך בפני נציב תלונות השופטים, אמרה פקד אור רובין כי אין היא זוכרת את אשר נאמר בדיונים הפנימיים, אך טענת המערער כי הוחלט שם לבקש שלושה ימי מעצר, כדי שבית המשפט ייתן שניים, היא אמירה שאינה תלושה מהמציאות. ר' סעיף 55 להודעת הערעור).
4. המערער לקח אחריות על מעשיו, הודה בהזדמנות הראשונה ואף הביע חרטה כנה. אל מול הפגיעה הקשה והמידית שנגרמה באמון הציבור עם פרסום המסרונים, המערער נטל אפוא אחריות באופן מידי והושעה.
5. כאמור לעיל, ביחס לעמדת שרת המשפטים באשר לאמצעי המשמעת המתאים לעניין השופטת, הרי שההסדר עם המערער מאוזן.
6. לדברי הרשות, הורדת המערער בדרגה תפגע בשכרו באופן משמעותי, יותר מאשר המקובל בשירות המדינה. גם לדברי המערער, תהא להורדתו בדרגה משמעות כספית כבדה. הרשות אף ביקשה מבית הדין להימנע מהפקעת משכורתו.

להורדת המערער בדרגה יש מעבר לכך גם משמעות פרקטית ומורלית משמעותית.

1. בעת המעשים תפקד המערער תחת לחץ רב ולוח זמנים צפוף אשר פגע בזמן הפנוי לחשוב על המעשים (בהעדר מחליף, הוא אף התייצב באותו יום, חרף מחלתו).
2. הנסיבות בהן נשלחו המסרונים, כלומר עת שהמערער ממתין לנציגת להב מחוץ ללשכת השופטת, לקראת דיון במעמד צד אחד. הכול כפי שהסביר המערער בפני בית הדין, תוך התייחסות הן לנסיבות בהן נשלחו ההודעות והן לתוכנן ( ר' עמ' 8-7 לגזר הדין) - הן נסיבות שיש להביא בכלל השיקולים.
3. עלה כי עסקינן באיש מקצוע מוערך, אשר בא לפעול נאמנה בשירות הציבורי, וטעה טעויות בתום לב, אשר מהן הוא לומד כעת. כפי שנאמר בגזר הדין: "נתנו דעתנו גם על חוות הדעת הטובות מאוד לגבי תפקודו המסור של הנאשם בעבודתו, ועל ייצוגה של הרשות על ידו מתוך תחושת שליחות עמוקה. הנאשם מוערך כעובד מקצועי ביותר, חרוץ ויעיל" (ר' בשולי עמ' 12 לגזה"ד).
4. עקב האופן ה"סוער" בו נחשפה הפרשה בתקשורת והתהודה הציבורית המידית, פקד סבל לא מבוטל את המערער ומשפחתו. מדובר בפרשייה ייחודית וחריגה אשר גרמה לסערה רבה בציבור. הדברים דווחו עוד בטרם נבדקו ובטרם ניתנה הזדמנות לשמיעת עמדת המעורבים בה בכלל ובאשר לנסיבותיה בפרט. הפגיעה הכרוכה בשמם הטוב של המעורבים בפרשה (ונראה כי היום אין חולק בדבר שמם הטוב של השופטת והמערער וזאת בטרם ארעה הפרשייה), מהווה כשלעצמה, מעין אמצעי משמעתי שננקט כנגד המעורבים, גם אם לא על ידי בית הדין.
5. כפי שנאמר בגזה"ד בעניינה של השופטת, פרשייה זו הובילה לבדיקה עצמית של מערכת אכיפת החוק. בהמשך להחלטת נציב תלונות הציבור על השופטים, מינתה כב' נשיאת בית המשפט העליון, השופטת א' חיות, צוות בדיקה והדבר הוליד, בסופו של יום, נוהל חדש לגבי ממשק העבודה בין שופטים ובין גורמי תביעה וחקירה, בבקשות לפני הגשת כתב אישום (נוהל 1-18). התגובה המהירה, מינוי הועדה והוצאת נוהל בסמוך, יש גם בהם למתן את הפגיעה שנגרמה לאמון הציבור במערכת אכיפת החוק.
6. על רקע דברים אלה, אוסיף כי אין עמדתי כעמדת בית הדין אשר גרס כי לולא ההסדר, מדובר במקרה בו היה ראוי אף להשית אמצעי פסילה כולל לתפקיד יועץ משפטי של רשות ציבורית כלשהי. אמירה זו אינה מתיישבת לדידי עם ממצאי הפרשה לאחר שנבדקה ביסודיות על ידי גורמים משמעותיים (בכלל זה נציב תלונות הציבור על השופטים, פרקליט המדינה אשר ההסדר היה על דעתו ושרת המשפטים, שאישרה ההסדר עם השופטת). אמירה זו גם אינה נותנת משקל מספק לשיקולים האינדיבידואליים בכלל והעובדה כי מדובר במעידה חד פעמית וראשונה בפרט.
7. סופם של הדברים הינו כי אני מוצאת לקבל את הערעור וזאת לא מחמת כך שאף המשיבה מבקשת לקבלו, אלא גם לגופם של דברים.

מבלי למעט מכל האמור לעיל, אדגיש כי:

• התקבל הסדר אשר כדי לסטות ממנו נדרשים טעמים אשר לדידי אינם בנמצא. כשם שבית המשפט נוהג לכבד הסדר טיעון אף עם נאשם פלילי המבצע מעשים נפשעים וחמורים, כך ראוי שננהג גם עת מדובר בעובד ציבור, אף אם זה מעד מעידה אשר אין להקל בה ראש (ואין להקל ראש גם בפגיעה אשר גרמה מעידתו, לאמון במערכת המשפט ורשויות המדינה),
• יש לתת משקל לכך שההסדר מנע צורך לשמוע ראיות ובכך צמצם הפגיעה,
• יש לתת משקל לכך שסטייה מההסדר עשויה להשפיע בעתיד על העומדים לדין שלא לחתור להסדר,
• לא מצאתי כי התקבל הסדר כה חריג, אשר אין לכבדו,
• ההסדר אושר על ידי שני גופים (הרשות והתביעה) ואין חשש כי הוא נגוע בשיקולים זרים ו/או נערך ללא חשיבה בדיקה ואיזון יסודיים וראויים. אפנה בהקשר זה לדברי המערער בפני בית הדין: "סטייה מהסדר הטיעון היא כניסה ל"איזוני איזונים", לאחר שהמשא ומתן לגביו היה קשה ונוקדני ממש" (ר' סעיף 14 בעמ' 8 לגזה"ד),
• ההסדר מתיישב עם המדרג המתאים, ביחס להסדר אשר התקבל עם השופטת ואשר בו תמכה ועדיין תומכת, שרת המשפטים,
• אין להסיק לעניינו מגזר הדין שניתן לבסוף בעניינה של השופטת ומכך שבאותו מקרה נמצא לחרוג מההסדר; מדובר בתפקיד שונה, במדרג אחר, הכפוף לדיני משמעת אחרים ואמצעי משמעת שונים. אין מקום להנחה פשטנית כי במקרה השופטת לא כובד ההסכם משום שלא הלם את חומרת הדברים. גזר הדין בעניינה של השופטת מלמד כי למעשה לעמדת בית הדין שם, נגזר עליו לסטות מההסדר. הדבר עלה לנוכח עמדת בית הדין המשמעתי לשופטים כי אין סמכות להטיל את האמצעי עליו הוסכם. הענישה המחמירה לבסוף, הייתה נעוצה אפוא בהעדר אמצעי משמעת מוסכם וכן במדרג בעייתי שנמצא באמצעי המשמעת האחרים שנותרו. קושי זה אינו מתקיים בעניינו. עת נערכת השוואה בין שופטת ועורך דין בכיר בשירות המדינה, יש לזכור כי מדובר בשוני בתפקידים לגופם, במצופה מכל אחד מהם ובנפקות השונה שיש להתנהלותם על אמון הציבור. עוד יש לזכור כי בית הדין המשמעתי לשופטים בעצמו הזהיר כי אין ללמוד בקביעותיו לעניינו של המערער, כפי שהובא לעיל. בוודאי שאין מקום לממצאים עובדתיים אשר נשאבו מאותו גזר דין, כאשר לא נשמעו ראיות בעניין המערער והדברים אינם עולים מכתב האישום המתוקן אשר בו הודה. ייתרה מכך, עניינה של השופטת עדיין מצוי בהליכים תלויים ועומדים,
• עולה מהדיון בפני בית הדין כי התביעה שקללה את מכלול השיקולים הרלוונטיים ולא הקלה ראש גם בנימוקים העומדים לחומרה כנגד המערער. משמצאה התביעה באיזון שערכה כי ההסדר ראוי לטעמה (וזה אושר כאמור על ידי גורמים בכירים ביותר), היה צורך בהנמקה משמעותית לסטייה ממנו, וזו אינה בנמצא,
• לא הובהר מדוע דווקא אותה החמרה בה נקט בית הדין, היא זו אשר יהא בה לשלים את שהחסיר ההסדר לדעת בית הדין. כיצד יהא דווקא באותה החמרה, כדי לשמור על אמון הציבור ואיך נקבע אותו "קו פרשת המים".

1. בעת הדיון בפניי, הודיע ב"כ המערער כי אם יתקבל הערעור מוכן מרשו כי, ביחס להסדר הטיעון המקורי, תוטל עליו גם הפקעת משכורת קובעת אחת. המערער הסכים לכך חרף התנגדותו לאותה הפקעה בפני בית הדין, ולו כדי לחסוך את הצורך להחזיר עניינו לשם. על יסוד דברים אלה, אכן אוסיף להלן את דבר אותה הפקעה לתוכן ההסדר.

בהמשך לכל האמור, הערעור אפוא מתקבל ואני מאמצת את ההסדר אליו הגיעו הצדדים;

על המערער יוטלו אמצעי המשמעת המוסכמים והם: נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת למשך שנה אחת והעברתו מתפקידו כיועץ המשפטי של מחלקת חקירות מודיעין ובקרת מסחר ברשות לניירות ערך, לתפקיד של משפטן בכיר באותה מחלקה, למשך תשעה חודשים, החל מיום 6.6.2018. בתקופה זו לא ייצג המערער את הרשות בפני בית משפט.

בנוסף - אני מורה על הפקעת משכורת קובעת אחת של המערער, וזאת על יסוד הסכמת הצדדים בפניי.

אני מורה עוד על ביטול ההרשעה בסעיף 17(2) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג- 1963. כאמור לעיל, הרשעה בסעיף זה יסודה בטעות.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ט, 24 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.