לפני ערעור בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ על החלטת המנהלת המיוחדת, אשר דחתה תביעת חוב שהגיש בגין חובה של החייבת כלפיו.

בתמצית, הבנק הגיש תביעת חוב בסך 218,000 ₪, לה צירף מסמכי חשבון של חברת ג.ב טנוס לעבודות מתכת בע"מ, שהחייבת, כך נטען, ערבה להתחייבויותיה.

לאחר פניות של המנהלת המיוחדת לקבלת מסמכים, העביר הבנק מספר מסמכים שהתבקשו. לאחר שנדרשו מסמכים נוספים, עידכן הבנק לראשונה את המנהלת המיוחדת כי ניתן פס"ד לזכותו נגד החייבת ונגד אחרים (החברה וערבים נוספים) וכן כי נחתם הסדר חוב עם שניים מהערבים האחרים.

לאחר הדברים האלה, דחתה המנהלת המיוחדת את תביעת החוב בהחלטה מיום 23.7.18, בנימוק שבהתאם לסעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, משהופטרו שניים מהערבים הנוספים החייבים ביחד ולחוד עם החייבת במסגרת הסדר החוב שערך עמם הבנק, פטורה אף היא.

נגד החלטה זו הוגש הערעור דנן.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני מוצאת לקבל את הערעור.

תחילה אדרש לטענות המנהלת המיוחדת בדבר חוסר תו"ל מצד הבנק אשר ביסס את תביעת החוב על טענה בדבר ערבות החייבת לחוב החברה, בעוד שעוד קודם לכן ניתן פס"ד נגד החייבת, ועל כך שרק במועד מאוחר ולאחר פניות להוספת מסמכים, מסר אודות פסה"ד ואודות הסדר חוב שערך עם שניים מהערבים הנוספים. סבורני כי אכן נפל פגם בהתנהלות הבנק, אשר מלכתחילה היה עליו לסמוך את תביעת החוב על החיוב הפסוק וכן להביא לפני המנהלת המיוחדת את מכלול המסמכים והנתונים הנוגעים לדבר, ובכלל זה הסדר החוב. הטענה שנשמעה מצד הבנק, כי אלה לא התבקשו על-ידי מהנהלת המיוחדת, לא טענה היא, שכן החובה מוטלת היתה מלכתחילה על הבנק, ומכל מקום הוא התבקש במפורש ע"י המנהלת המיוחדת להמציא את מלוא המסמכים הרלבנטיים לתביעתו. אולם לצד זאת, לא מצאתי אינדיקציות מספקות לטענה בדבר חוסר תו"ל מצד הבנק ונסיון הסתרה מכוונת, כאשר הבנק טען כי הסדר החוב לא הועבר בשל שגגה בלבד, כך שאף שנפל פגם בהתנהלות, אינני סבורה כי די בכך כדי להצדיק את דחיית תביעת החוב/הערעור. אציין גם כי בפועל תביעות החוב נבדקה עניינית ונדחתה לגופה, ולא מטעמי סף של חוסר תו"ל וכד' , טענה שעלתה רק בתשובה לערעור.

אשר לגופם של דברים; מקובלת עלי טענת המנהלת המיוחדת, לפיה, משעה שניתן פס"ד הרי שזהו מקור החבות של החייבת, ואין להידרש עוד לחבות החוזית (הערבות), כפי שנקבע ברע"א 29/84 דונקלמן עו"ד שמואל אריאלי, פ"ד לח(2) 185. אולם לגופו של עניין, אין בידי לקבל את הטענה בדבר פקיעת חבות החייבת בשל הסדר חוב שנערך עם שניים מהערבים האחרים. בעניין דונקלמן הנ"ל עליו הסתמכה המנהלת המיוחדת, נקבע, כי יש להבחין בין הפקעת החיוב לבין הסדר לגבי גבייתו. באותו מקרה, הדומה בנסיבותיו לשלנו, נקבע, כי הסדר בין הנושה לבין אחד החייבים, לפיו לאחר תשלום חלק מהחוב על-ידי החייב ייסגר תיק ההוצל"פ נגדו, איננו בגדר הפקעה של חיוב/אחריות החייב, שכן "כל כולו של ההסכם מבוסס על אחריות החייבם כאמור בפסק הדין", ולפיכך סעיף 55(ג) לחוק החוזים לא חל עליו. מכל מקום, אף אם נחיל בענייננו את סעיף 55(ג) לחוק החוזים, הרי שלנוכח הסייפא של הסעיף - שלא נבחן במסגרת ההחלטה בתביעת החוב – סבורני כי התוצאה איננה הפטר החייבת. בענייננו, מדובר "בהסכם בדבר הסדרת תשלום חוב" שנעשה עם שניים מהערבים בהיותם נתונים בהליכי הוצל"פ בהם פתח הבנק נגדם, במסגרתו העניק כל אחד מהצדדים "תמורה" למשנהו; הערבים – שילמו סכום כסף במזומן במועד נקוב, והבנק נכון היה לראות כנגד כך את חובם כמסולק ולסגור את תיקי ההוצל"פ נגדם. מדובר בהקשר נסיבתי המשמיע פטור אישי ספציפי לאותם ערבים להבדיל מחייבים אחרים שאינם צד להסכם ושאין להם חלק במערך ההתחייבויות ההדדיות בתוכו (השוו: ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (פורסם במאגרים) (2014)).

אשר על כן, הערעור מתקבל.

המזכירות תמציא לצדדים

ניתנה היום, ב' אדר א' תשע"ט, 07 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.