1. רקע
2. לפניי תביעתה בסך225,066 שהוגשה על ידי חברה להשכרת רכבים כנגד שוכר הרכב וכנגד מבטחת הרכב, לקבלת דמי הרכב שלטענתה נגנב כשהיה בחזקתו של השוכר.
3. כנגד שוכר הרכב ניתן ביום 18.6.19 פסק דין בהיעדר הגנה, והתביעה המונחת כעת לפתחי מכוונת אך כנגד מבטחת הרכב.
4. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה לסוגיית נטלי ההוכחה, ובכלל זה לשאלה כלום עמדה התובעת בנטל הוכחת מקרה הביטוח – הוא "הגניבה" בענייננו, וככל שכן – האם עמדה הנתבעת בנטל הוכחתו של סייג לכיסוי הביטוחי.
5. תמצית טענות הצדדים
6. התובעת טענה בכתב התביעה, כ היא חברה המציעה פתרונות ליסינג בתחום הרכב עבור לקוחותיה, ובתוך כך הבעלים של רכב מסוג מרצדס מ.ר. 74-561-39 המשועבד לבנק הבינלאומי בגין הלוואה שנטלה (להלן – "הרכב").
7. התובעת השכירה את הרכב לנתבע 2, מר איליה ליבצ'נקו (להלן – "השוכר") בהסכם שכירות החל מיום 4.1.17, והרכב בוטח בפוליסת ביטוח רכב אצל הנתבעת 1, אי. די. אי. חברה לביטוח בע"מ (להלן "הנתבעת"), בין היתר מפני גניבות.
8. בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום 10.1.18 הרכב נגנב על פי הודאתו של השוכר, וביום 14.1.18 השוכר גם הגיש תלונה במשטרת אשקלון ודיווח על גניבת הרכב.
9. בהמשך לאמור פנתה התובעת לנתבעת בבקשה לקבלת תגמולי הביטוח ומשפנייתה נדחתה – הוגשה תביעה זו.
10. לטענת התובעת, אירוע הגניבה מהווה "מקרה ביטוח" בהתאם לתנאי הפוליסה שלה אצל הנתבעת וסירובה של הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח עומד בניגוד לחוזה הביטוח, בניגוד לפוליסה ובניגוד לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כאשר יש לחייבה בתשלום ריבית מיוחדת על פי ס' 28א. לחוק חוזה הביטוח.
11. כטענה חלופית טענה התובעת כי יש לחייב השוכר בכל נזקיה וזאת מכוח הסכם השכירות שנחתם ביניהם ואשר הופר לטענתה על ידי השוכר; מכוח פקודת הנזיקין, מכוח חוק החוזים, מכוח חוק השומרים או מכוח הוראות כל דין.
12. בסיכומיה טענה התובעת כי אין מחלוקת על כך שהרכב היה בבעלותה, ושמאז גניבתו לא אותר על ידי התובעת או הנתבעת ולא הושב לידי התובעת. עדויות העדים מטעמה היו מהימנות ולא נסתרו בחקירה הנגדית ולמעשה הנתבעת לא הפריכה את טענת התובעת לכך שהרכב נגנב. לטענת התובעת, היא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות שהרכב נגנב ושהתקיימו ארבעת היסודות הדרושים להוכחת מקרה ביטוח בענייננו, וזאת בין אם באמצעות הצגת התלונה שהוגשה על ידי שוכר הרכב למשטרה, בין אם במשלוח זוג מפתחות הרכב ומסמכים שונים ביחס לרכב לידי הנתבעת, בין אם בהצגת ההתכתבויות בין שוכר הרכב לנציגי הנתבעת, ובין באמצעות מסמך שהגישה הנתבעת עצמה וממנו עלה כי אירוע הגניבה התרחש בעיר באר שבע והרכב הגיע לשטחי הרש"פ ומאז לא הושב לבעליו.
13. התובעת הוסיפה והדגישה בסיכומיה, כי היא חברה להשכרת רכבים ומבטחת עצמה מפני אירועי גניבה המתרחשים מעת לעת. אירועי הגניבה מדווחים על ידי שוכרי הרכב ומעבר להגשת תלונה למשטרה על ידי שוכרי הרכב וקבלת המפתחות והמסמכים, אין לה יכולת ממשית לעשות דבר מה נוסף על מנת לעמוד בנטל להוכחת גניבה. בנוסף, במקרי ביטוח מסוג גניבת רכב פעמים רבות אין בידי המבוטח ראיות אובייקטיביות להוכחת מקרה הגניבה הנטען ובמקרים מסוג זה הוכחת מקרה הביטוח תיעשה באמצעות הצגת ממצאי החקירה המשטרתית ומסירת העובדות הידועות למבוטח בנוגע למקרה. התובעת פעלה בתום לב ובדרך מקובלת וכפי שחברת השכרת רכב סבירה וזהירה הייתה נוקטת בנסיבות.
14. לטענת התובעת, הנתבעת לא הוכיחה ולו בראשית ראייה הצדק לשלילת תגמולי הביטוח. הנתבעת לא הוכיחה היעדר שיתוף פעולה מצד התובעת או מצד שוכר הרכב וממילא שגם לא עמדה בתנאים שנקבעו בפסיקה להוכחת "כוונת מרמה" או מסירת "ידיעה כוזבת". טענת הנתבעת כי אירוע הגניבה לא אירע היא טענה בעלמא שכל מטרתה נסיון לחמוק מתשלום תגמולי ביטוח.
15. עוד טענה התובעת, כי הנתבעת הגישה כתב הגנה לקוני ובהמשך נמנעה באופן מודע ומכוון מהגשת ראיות ועדויות לבית המשפט לרבות חוקרים ונציגים מטעמה – לרבות את הגב' שירן הררי שהייתה בקשר עם נציגת התובעת ועם שוכר הרכב עצמו באופן שיש לזקוף לחובתה. הנתבעת גם לא טרחה לזמן למתן עדות את שוכר הרכב לצורך הוכחת טענת ה"ביום" או היעדר שיתוף הפעולה באופן שפועל אף הוא לרעתה, ואף לא טרחה לצרף את מכתב הדחייה שלטענתה מסרה לתובעת.
16. התובעת הוסיפה וטענה כי הוכיחה את גובה הנזק באמצעות תצהיר המנכ"ל ומחירון לוי יצחק לחודש ינואר 2018 ביחס לרכב, ממנו עולה כי מחיר הרכב עמד על 251,000 ₪. על פי הפוליסה, מחירון לוי יצחק הוא הקובע לעניין שומת ערכו של הרכב, וגם ניכוי 12% משווי הרכב ממחיר המחירון בוצע לפי תנאי הפוליסה שרכשה אצל הנתבעת כך שהתובעת הוכיחה כי שווי הרכב הינו 221,000 ₪ אשר עמדו נכון למועד הגשת התביעה על סך של 225,066 ₪. בכך עמדה התובעת בנטל הוכחת הנזק. נציג התובעת לא נחקר אודות הנזק בחקירתו ולפיכך יש לקבל את גרסת התובעת ביחס לגובה הנזק.
17. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טענות התובעת. לטענת הנתבעת, היא אכן ביטחה את הרכב ומיד עם קבלת ההודעה על קרות מקרה הביטוח היא החלה לברר את חבותהּ. לצורך בירור החבות מונה משרד חקירות, כאשר למרות פניות חוזרות ונשנות מצד משרד החקירות שוכר הרכב בחר שלא לשתף פעולה עם הנתבעת בניגוד לס' 22-24 לחוק חוזה הביטוח, שוכר הרכב גרם לה לנזק בבירור החבות והיא אינה חבה בכל תשלום לתובעת.
18. בנוסף טענה הנתבעת, כי ממידע שהגיע לידיה אירוע הגניבה הנטען לא התרחש מעולם, ולמעשה הרכב עבר בנסיעה חוקית לשטחים ושם נותקה מערכת האיתור ומדובר בתביעה כוזבת לקבלת תגמולי ביטוח בניגוד לס' 25 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעת גם הכחישה את הנזק ואת היקפו כמו גם את דרישת התובעת לחייבה בריבית עונשית.
19. בסיכומיה חידדה והדגישה הנתבעת כי נטל הוכחת מקרה הביטוח הוא על התובעת והיא לא עמדה בנטל זה. לטענתה, הטענה כי הרכב נגנב לכאורה הינה של שוכר הרכב בעוד שלתובעת או למי מנציגיה אין ידיעה מה קרה בפועל, ולכן שומה היה עליה להעיד את מי שכן יודע מה קרה עובר למקרה הגניבה הנטען, ובענייננו את שוכר הרכב. התובעת נמנעה מטעמיה מהעדת שוכר הרכב ששמו ופרטיו היו ידועים לה, באופן שצריך להיזקף לחובתה.
20. עוד הוסיפה הנתבעת בסיכומיה, כי עדויותיהם של עדי התובעת הן עדויות מפי השמועה.
21. לטענת הנתבעת, נציגת התובעת הסתמכה על דברים שאמר לה המנכ"ל או על שיחה של המנכ"ל עם אחרים, וגם העניינים בהם טיפלה בעצמה – למשל קבלת מפתחות הרכב - לא היו חד משמעיים בשים לב לתשובות שמסרה בחקירתה הנגדית, ולמעשה כל עדותה רוויה שמיעה והנחות.
22. אשר לעדות המנכ"ל ציינה הנתבעת, כי אין להעניק לה כל משקל משום שהמנכ"ל נכח באולם עת העידה נציגת התובעת, ומכל מקום גם עדותו עדות שמיעה היא באשר נסמכה על דברים ששמע משוכר הרכב וגם הוא לא ידע לאשר באופן מדויק מידיעה אישית שאלות שנשאל.
23. הנתבעת גם הוסיפה וטענה שהתובעת לא הביאה למתן עדות את מר יוני עמר – הוא השליח שנטען כי הביא את מפתחות הרכב מהשוכר למשרדי התובעת, באופן שפועל לרעת התובעת. לטענת הנתבעת – לו היו בודקים האם המפתחות מתאימים לרכב ומגלים שאינם מתאימים ממילא הדיון היה מתייתר.
24. הנתבעת הוסיפה וטענה בסיכומיה כי לא די בהסתמכות על אישור התלונה שהוגשה במשטרה כדי להוכיח את מקרה הביטוח והאישור בדבר הגשת תלונה במשטרה אינו מוכיח דבר. גם דו"ח חברת "פוינטר" עליו הסתמכה התובעת אינו מלמד על גניבה או על קרות מקרה ביטוח שכן לטענתה: "מי יתקע לידנו כף שידיו של הנתבע 2 לא במעל?" ולטענתה התנהגותו של הנתבע 2 בהליך והימנעות התובעת מהעדתו יכולה לתמוך בכך.
25. לסיום טענותיה ציינה הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את הנזק משום שלא הוגשה חוות דעת שמאי הקובעת מחירו של הרכב וכל שהוגש הוא מסמך הנחזה להיות מחירון – דף תלוש ומצולם שלא ידוע מקורו, ולכל הפחות צריך היה המסמך להיות מוגש באמצעות עורכו, וודאי מקום שהתובעת היא חברת השכרה ודף המחירון אינו מוכיח את שווי הרכב הספציפי.
26. בסיכומי התשובה חזרה התובעת על עיקר טענותיה, ולעניין הוכחת גובה הנזק השיבה כי מחיר הרכב הוכח באמצעות המצהיר מטעם התובעת שצירף המחירון לתצהירו ולא נחקר על כך, וככל שהנתבעת חלקה על כך הייתה צריכה להביא ראיות לסתור, תוך שהפנתה לפסיקה בעניין. מכל מקום לטענתה חזקה על הנתבעת שערכה תחשיב נגדי ולו הייתה סבורה שתחשיב התובעת שגוי הייתה מציגה אותו בכתב הגנתה, בתצהיריה או בסיכומיה.
27. ביום 12.11.20 התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו ונחקרו אך ורק המצהירים מטעם התובעת, שכן הנתבעת ויתרה על הגשת תצהירים או כל ראיה מטעמה.
28. דיון והכרעה

ג.1. תיחום השאלות השנויות במחלוקת והמסגרת המשפטית

1. כפי שציינתי לעיל, התביעה שבפניי למעשה נטועה כל כולה במערכת היחסים החוזית בין התובעת לבין הנתבעת בכובעה כמבטחת הרכב שבבעלות התובעת ואשר על פי הטענה נגנב.
2. על התובעת, ככל תובעת בהליך אזרחי, מוטל נטל השכנוע להוכיח את עילת תביעתה על כל יסודותיה העובדתיים, וזאת במאזן ההסתברויות הדרוש בהליך אזרחי. בתוך כך, על התובעת בענייננו לעמוד בנטל השכנוע לעניין עצם התרחשותו של מקרה ביטוח מסוג גניבה המכוסה תחת פוליסת הביטוח שהנפיקה לה הנתבעת, כמו גם לעניין גובה הנזק - קרי גובה תגמולי הביטוח שעל הנתבעת לשלם לה מכוח חוזה הביטוח שנכרת בין הצדדים (ר' ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006) (להלן – "עניין המגן")).
3. בענייני ביטוח קבעה הפסיקה, כי נטל השכנוע להראות שמקרה שאירע הוא "מקרה ביטוח" הנכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו נטל השכנוע להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות, המשחרר את חברת הביטוח מאחריות - מוטל על המבטחת, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו (ע"א 371/64 כהן נ. חברה לביטוח "קלדוניאן", פ"ד יט (1) 77, 81 (1965); ע"א 544/75 איגל סטאר אינשורנס קומפני לימיטד נ' טננבוים את ווב חב' לבנין ואבודות צבוריות בע"מ, פ"ד לב(1) 342, 347-349 (1977); ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90, 92 (1979)).
4. "מקרה ביטוח" הוא אותו אירוע או מקרה שביחס אליו נערך מלכתחילה חוזה הביטוח (ר' ס' 55 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן – "חוק חוזה הביטוח"). על מנת שיעמוד מבוטח בנטל השכנוע להוכחתו של מקרה ביטוח בר כיסוי תחת פוליסת הביטוח שהונפקה לו עליו להוכיח ארבעה יסודות: א. הסיכון שהתממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה; ב. הנזק שנגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה; ג. הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה; ד. הסיכון אשר התממש החל לפעול את פעולתו במהלך תקופת הביטוח (ר' ירון אליאס דיני ביטוח פרק עשירי, (2009)).
5. ברי אפוא – ודומה כי על כך הצדדים גם אינם חלוקים – כי על התובעת מוטל נטל השכנוע להוכיח את התרחשות "מקרה הביטוח" המכוסה תחת הוראות הפוליסה על ארבעת יסודותיו. רק בהמשך וככל שייקבע כי עמדה בנטל שכנוע זה יעבור נטל השכנוע אל הנתבעת להוכחת הסייגים לכיסוי הביטוחי הקבועים בסעיפים 22- 25 לחוק חוזה הביטוח.
6. המחלוקת העיקרית בענייננו היא האם בנסיבות המקרה שבפניי עמדה התובעת בנטל השכנוע להוכחת מקרה הביטוח בשים לב למסכת הראיות שהוגשה לבית המשפט ואשר הוצגה בפניו.

ג.2. נטל השכנוע, דיות הראיות ומה שביניהם – כללי

1. הפסיקה תחמה והגדירה את ההבדל בין "נטל השכנוע" לבין "נטל הבאת הראיות". הבדל זה הוגדר כדלקמן:

"נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו....".

ר' עניין המגן לעיל, פס' 11 לפסק הדין של כב' השופטת ארבל; ור' גם ע"א 641/66 אריה נ' קליבנסקי, פ"ד כא(2) 358 פס' 5 לפסק דינו של כב' השופט זוסמן (1967) (להלן – "עניין אריה").

1. בעניין אריה לעיל, כב' השופט זוסמן פירט באופן נהיר וממצה את ההבדל בין נטל השכנוע לנטל הבאת הראיות ולטיבן של ראיות שדי בהן כדי להוביל למסקנה בדבר עמידה בנטל השכנוע. בשל חשיבות הדברים אביאם להלן מפי אומרם:

"...ואולם בדונו בשאלה אם הראיות שבאו לפני בית-המשפט מצדיקות מסקנה פלונית, רשאי השופט להסתייע בנסיון שבחיים ולהיעזר בהגיון. לפיכך, משהואשם אדם ברצח ונסיבות הפשע אינן מעלות חשש של קינטור, מותר לו לשופט להרשיע את הנאשם ברצח, אף-על פי שהתביעה הכללית לא הביאה ראיה להוכיח חוסר קינטור, היינו, לא עמדה לגבי פרט זה של העבירה בנטל של הבאת הראיות.....נטל השכנוע להוכחת חוסר הקינטור מוטל אמנם על הקטיגוריה, ואילו עלה ספק מן הראיות, הנאשם היה נהנה ממנו. אך כאשר הנסיבות אינן רומזות על קינטור, אין מקום לספק, ועל-פי שורת ההגיון רשאי השופט להסיק מאותן נסיבות ולקבוע, כי לא היה קינטור. כיוצא בזה, כשרו של אדם לערוך צוואה. נטל השכנוע, להוכיח כשרו של המצווה, מוטל על מי שמבקש לקיים את צוואתו, אבל באין יסוד לפקפק בכשרו, רשאי השופט להעמיד את המנוח בחזקת כשר, בלא שתובא ראיה לכך...ובתביעת שטר, כאשר טענת הנתבע היא שלא חתם על המסמך כפי תכנו, אלא שנעשה בו שינוי שלא על-פי רשותו, המסמך בעצמו מוכיח לכאורה את תקינותו אם אין שינוי ניכר על-פניו....

אכן נטל השכנוע מוטל על המבקש במקרה הראשון ועל התובע במקרה השני, ובעל דין שכנגד ייהנה מן הספק. במה דברים אמורים: בספק שקיים ולא בספק שאינו קיים. לפיכך, אם היה חומר הראיות שהובא על-ידי המבקש (התובע) נקי מספק, אין למשיב (לנתבע) ממה ליהנות. עליו לטעת בלב השופט את הספק העשוי לחרוץ את גורל המשפט לטובתו, ולשם כך חייב הוא להביא ראיות לסתור. במובן זה - ובמובן זה בלבד - עובר נטל ההוכחה - נטל הבאת הראיות - אל הנתבע. הצליח בראיותיו לעורר את הספק, נהנה הוא מנטל השכנוע המוטל על יריבו והשופט פוסק לטובתו."

(עניין אריה לעיל, פס' 6 לפסק דינו של כב' השופט זוסמן, ההדגשות שלי – מר"א).

1. השאלה החשובה לענייננו היא אפוא מה כולל אותו נטל הבאת ראיות או במילים אחרות מהי דיות הראיות שבהבאתן תיחשב תובעת (או לצורך העניין כל מי שנטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת רובץ על כתפיו) כמי שעמדה בנטל השכנוע המוטל עליה? שאלה זו אכנה להלן כשאלת "דיות הראיות" (לשימוש במונח "דיות הראיות" בהקשרים שונים של תחומי המשפט ר' למשל בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550 )2008); ע"פ 5582/09 פלוני נ' מ"י (20.10.10); ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.2.2007) וכיו"ב).
2. כפי שאנסה להראות להלן, הקביעה האם עלה בידי בעל דין לעמוד בנטל השכנוע הרובץ על כתפיו תלוית נסיבות והקשר, ובהחלט ייתכנו מצבים בהם יעמוד בנטל זה אם על פי טיבם והגיונם של דברים די בראיות שכן הציג כדי לסייע לו לעמוד בנטל זה ומקום שהצד שכנגד לא הציג כל ראיה כדי להטיל ספק במסקנה הנגזרת מהראיות שהציג הנושא בנטל השכנוע.

ג.3. דיות הראיות הדרושות לעמידה בנטל השכנוע כנגזרת של נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה

1. בית המשפט העליון הביע עמדתו במספר הזדמנויות (לרבות בתחום דיני הביטוח), כי טיב או כמות הראיות שדי יהיה בהן כדי לאפשר לקבוע שצד מסוים עמד בנטל השכנוע המוטל עליו עשויים להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות.
2. כך למשל, בשאלת רף ההוכחה הדרוש להוכחת טענתה של חברת ביטוח המאשימה את המבוטח בקבלת דבר במרמה במסגרת הליך האזרחי, בית המשפט קבע כי רף ההוכחה – קרי נטל השכנוע - הוא הטיית מאזן ההסתברויות. לצד זאת ובאותה נשימה נפסק, כי לנוכח הגוון הפלילי של הטענה, מידת ההוכחה (או במילים אחרות "דיות הראיות") תהא מוגברת ותושפע ממהותו של הנושא וממידת החומרה של הטענות. כלומר – כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע של מאזן ההסתברויות תהא גדולה יותר (ר' למשל עניין המגן לעיל, פס' 33 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל; ור' גם דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986), להלן – "עניין זיקרי"). לעניין זה נקבע כי:

"...אכן, דעתי היא, כי יש לתת שיקול-דעת לשופט, המבוסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, תוך איזון ראוי בין האינטרסים הנוגעים לעניין, בלא לקבוע מראש קטגוריות של מצבים באשר למידת ההוכחה. ....דעתי היא, כי יש להמשיך ולנקוט את הגישה, כי בכל המשפטים האזרחיים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל-פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשור במהותו ובחומרתו של הנושא..."

(ר' עניין זיקרי, לעיל, פס' 2 לפסק דינו של כב' השופט ברק, ההדגשות שלי – מר"א).

1. באופן דומה, גם במקרים בהם עמדה על הפרק טענתה של חברת ביטוח לפטור מכיסוי ביטוחי בנסיבות שמקרה הביטוח נגרם לטענתה בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון (לפי ס' 26 לחוק חוזה הביטוח), נקבע כי מידת ההוכחה הנדרשת מחברת הביטוח כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליה נגזרת מהעובדות הרלוונטיות הטעונות הכרעה. ככל שאלו בידיעת המבוטח – כך תקטן מידת ההוכחה החלה על המבטחת, וככל שמדובר בעובדות שאין למבוטח כל יתרון מובנה בידיעתן על פני המבטחת – כך יגבר הנטל על המבטחת (ר' למשל ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, מז(1) 837 (1993); ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2288/06איי. אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' אייזיק יהודה (פורסם בנבו, 15.05.2007); ור' גם עניין זיקרי, לעיל).
2. הגישה הקונטקסטואלית לסוגיית דיות הראיות הדרושות לשם עמידה בנטל השכנוע יושמה בפסיקה גם בכל הנוגע לטענתה של חברת ביטוח לפטור מכיסוי ביטוחי מחמת מסירת פרטים כוזבים במרמה לפי ס' 25 לחוק חוזה הביטוח. בהקשר זה נקבע כי:

"בבסיס סעיף 25 עומדת תפיסה שונה מזו העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח: בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו התרחש מקרה הביטוח (ירון אליאס דיני ביטוח כרך ראשון (2002) 477. להלן: אליאס). לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה "עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שנגרם לו מההפסד, ובעובדה שהוא לומד על התרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שנגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר... זוהי בעיית סיכון מוסרי" (שחר ולר "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח" עלי משפט א (2000) 277, 278). סעיף 25 נועד, אפוא, לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי האמורה. ההנחה היא שהסנקציה החמורה הקבועה בו – שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה – תרתיע מפני מרמה או לפחות תהווה ענישה הולמת (שחר ולר חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 כרך ראשון (2005) 542; להלן: ולר)."

(ר' רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.2011), להלן – "עניין פלדמן"), פס' 6 להחלטה, ההדגשות שלי – מר"א).

1. מן המקובץ עולה אפוא מגמה ברורה ועקבית של הפסיקה בכל תחומי המשפט, ובכלל זה גם בתחום דיני הביטוח, לבחון את דיות הראיות הדרושות לצורך עמידה בנטל השכנוע, על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, בשים לב למהות הטענה שהוכחתה עומדת על הפרק, בשים לב לשאלת הסיכון המוסרי, ובהתחשב במגבלות המידע המצוי בידי כל צד או בפערי המידע שבין הצדדים.

ג.4. מן הכלל אל הפרט - האם עלה בידי התובעת לעמוד בנטל השכנוע להוכחת מקרה ביטוח מסוג גניבה בענייננו?

1. לדעתי, ובהמשך לקריאות הכיוון שהותוו בפסיקה כפי שפורטו לעיל, ההכרעה בשאלת דיות הראיות הדרושות על מנת לקבוע שמבוטח עמד בנטל השכנוע להוכחת מקרה ביטוח צריכה להיגזר ממכלול שלם של שיקולים רלוונטיים הנגזרים מהנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, ובהם זהותו של המבוטח, טיבו של מקרה הביטוח, קרבתו ונגישותו של המבוטח לראיות שעשויות ללמד על מקרה הביטוח, ושאלות של מדיניות משפטית בדבר חלוקת סיכונים בין מבוטחים ומבטחות כפי שארחיב להלן.
2. אקדים ואציין כי לטעמי, הן כעניין של הגיון בריא ושכל ישר והן כעניין של מדיניות משפטית צודקת וראויה, נכון יהיה לקבוע שהתובעת בענייננו עמדה בנטל השכנוע להוכחת התקיימותו של מקרה ביטוח מסוג גניבה, ואנמק.
3. מסגרת הדיון העובדתית היא שעסקינן בתובעת המשמשת כחברה להשכרת רכבים. אין מחלוקת על כך שהתובעת השכירה את הרכב לאחר, שהרכב לא היה בחזקתה מאז שהושכר לשוכר, ושהרכב לא הוחזר לידיה מאז ועד לעצם כתיבתן של שורות אלו. נגישותה של התובעת למידע אודות הרכב מוגבלת מעצם טיבה, והתובעת בהכרח ניזונה אך מפיו של השוכר במסגרת מידע הנמסר מכלי שני.
4. בענייננו התובעת הגישה תצהירים של שני עדים מטעמה: האחד של מנהל התובעת, מר ניר הורביץ, והשני של מזכירת החברה ומנהלת המשרד, הגב' מירב אוחיון.
5. ראשונה העידה בפניי גב' אוחיון. בעדותה הצהירה כי בענייני תביעות מול חברת הביטוח בדרך כלל המנכ"ל הוא שנותן הוראות והיא טיפלה בעניין לבקשתו (עמ' 7 שורות 27-22; עמ' 8 שורות 11-1 לפרוטוקול).
6. בתצהירה ציינה כי הרכב נגנב ביום 10.1.18 וכי ביום 14.1.18 הגיש השוכר תלונה במשטרה. היא גם צירפה לתצהירה העתק מן התלונה (ס' 4-3 לתצהירה).
7. אמנם בעדותה לא יכלה גב' אוחיון להעיד על אירוע הגניבה מידיעה אישית, ציינה כי הגניבה היא אירוע עליו דיווח הלקוח, והודתה כי לא היא עצמה דיברה עם הלקוח אלא הבינה שדיבר עם המנכ"ל (עמ' 8 שורות 15-10; עמ' 9 שורות 30-25; עמ' 10 שורות 5-1 לפרוטוקול).
8. לצד זאת, גב' אוחיון כן יכלה להעיד מידיעה אישית על טיפולה מטעם התובעת בקבלת תגמולי הביטוח בגין גניבת הרכב אל מול הנתבעת.
9. גב' אוחיון העידה כי קיבלה שני זוגות של מפתחות הרכב משליח, כי היא ראתה את המפתחות בעיניה, וכי היא פתחה את המעטפה בה היו המפתחות והכניסה לתוכה מסמכים שהתבקשה להעביר לנתבעת לרבות רישיון רכב מקורי (עמ' 10 שורות 22-6; עמ' 11 שורה 18 לפרוטוקול).
10. בהמשך חקירתה, כאשר עומתה עם טענת מנכ"ל התובעת בתצהירו כי המפתחות הובאו מהשוכר על ידי אדם בשם יוני עמר, שבה וציינה גב' אוחיון כי המפתחות הגיעו לשולחנה והיא נדרשה להעבירם לידי נציגת הנתבעת (עמ' 11 שורות 14-8 לפרוטוקול). לא מצאתי סתירה – לא כל שכן סתירה מהותית - בין טענת מנכ"ל התובעת לכך שמר עמר הוא שהעביר המפתחות מהשוכר למשרדי התובעת לבין הדברים שמסרה גב' אוחיון בעדותה לפיהם קיבלה מפתחות משליח ואח"כ ציינה כי המפתחות הגיעו לשולחנה. טענתה המהותית לכך שהמפתחות הגיעו לשולחנה והובאו באמצעות שליח – לא נסתרה.
11. כאשר נשאלה גב' אוחיון כיצד ידעה שהמפתחות שנשלחו אליה הם מפתחות הרכב מושא התביעה השיבה כי פתחה את המעטפה, ראתה מפתחות של "מרצדס" וגם צורף קוד מרצדס התואם לסמל של המפתחות. לנוכח האמור היא הניחה שאלו מפתחות הרכב (עמ' 10 שורות 32-24 לפרוטוקול).
12. הנתבעת אמנם טוענת כי התובעת או נציגיה לא ביצעו בדיקה כלשהי על מנת לוודא שהמפתחות הם אכן מפתחות הרכב שנגנב, ואולם לא ברור איזו בדיקה מצופה היה שתיעשה בהינתן טענת התובעת ונציגיה (שלא נסתרה) כי הרכב דווח כרכב שנגנב ולא הושב מאז לידי התובעת ולא היה בחזקתה.
13. כאשר העידה גב' אוחיון כי ראתה במו עיניה זוג מפתחות של רכב עם סמל של מרצדס ואשר הובאו מהשוכר באמצעות שליח והושארו על שולחנה, ומשעדותה זו לא נסתרה – לא הייתה מנקודת מבטה הסובייקטיבית של גב' אוחיון כל סיבה לחשוד שאין מדובר במפתחות הרכב שדווח כי נגנב.
14. בנוסף, גב' אוחיון ציינה כי הייתה בקשר עם נציגת הנתבעת בשם גב' שירן הררי, כי ביום 4.3.18 העבירה לגב' הררי לבקשתה מידע חתום וייפוי כוח להעברת הבעלות (ס' 7, נספח ג' לתצהירה), וכי בהמשך העבירה לידי גב' הררי לבקשתה מכתב מהמשעבדת הממוען לנתבעת (ס' 8 נספח ד' לתצהירה).
15. גב' אוחיון גם ציינה כי ביום 12.4.18 פנתה גב' הררי מטעם הנתבעת לשוכר וביקשה ממנו להמציא את רישיון הרכב המקורי, את מפתחות הרכב, את אישור המשטרה ואת צילום הצ'ק של המבוטח וגב' אוחיון שאלה לאן בדיוק לשלוח המפתחות (ס' 9 נספח ה' לתצהירה). לטענת גב' אוחיון עוד באותו היום היא פנתה לנציגת הנתבעת במייל ומסרה שהשוכר העביר אל התובעת את מפתחות הרכב, וכי עוד באותו היום שלחה את מפתחות הרכב שהיו בתוך מעטפה לידי הנתבעת וזאת באמצעות חב' הוריקן שליחויות (ס' 10 נספח ו' לתצהירה). גב' אוחיון גם צירפה תכתובת מייל ששלח השוכר לנציגת הנתבעת ביום 14.5.18 ובו התעניין השוכר בסטטוס הטיפול בתביעה אצל הנתבעת (נספח ז' לתצהירה).
16. עדותה של גב' אוחיון ביחס לטיפולה בתום לב בפרוצדורה הקשורה בפניה למבטחת לאחר קבלת דיווח על גניבת רכב – לא נסתרה ולא נסדקה בחקירתה הנגדית.
17. אכן בתצהירה של גב' אוחיון ובעדותה לא יכלה להעיד מידיעה אישית על אירוע הגניבה עצמו, אך עדותה הייתה עקבית ומהימנה לעניין טיפולהּ בהתנהלות מול הנתבעת לאחר הדיווח על הגניבה – דיווח שלא הייתה לה כל סיבה אובייקטיבית נראית לעין שלא להאמין במהימנותו.
18. מר הורביץ, מנהל התובעת, הצהיר בתצהירו כי הרכב היה בבעלות התובעת (העתק מרשיון הרכב הרשום על שם התובעת צורף כנספח ב' לתצהיר) ובוטח אצל התובעת בפוליסת ביטוח שהייתה בתוקף מיום 20.2.17 ועד 31.1.18 (העתק ממפרט הפוליסה צורף כנספח ג' לתצהירו), כאשר בעלי הפוליסה הם התובעת ושוכר הרכב גם יחד. מר הורביץ הודה בעדותו כי הוא חלק מהבעלים של התובעת, שותף ומנכ"ל (עמ' 30-27 לפרוטוקול). עובדות אלו לא נסתרו ודומה כי גם אינן שנויות במחלוקת.
19. מר הורביץ הצהיר כי השוכר שכר את הרכב מאת התובעת בהסכם שכירות מיום 4.1.17 למשך 36 חודשים (נספח ד' לתצהירו), כאשר מכוח ההסכם חובות הביטוח חלות על השוכר, וההסכם גם מחיל על השוכר חובות שונות בנוגע לנזקי הרכב. גם עובדות אלו לא נסתרו.
20. בתצהירו ציין מר הורביץ כי הרכב נגנב בבאר שבע ביום 10.1.18 על פי הודעתו של השוכר, וכי השוכר הגיש תלונה למשטרה ביום 14.1.18 (ס' 9 לתצהירו). אכן, גם מר הורביץ לא ידע להעיד על אירוע הגניבה מידיעה אישית (עמ' 12 שורות 12-3 לפרוטוקול). הוא גם לא ידע לציין שהמפתחות שהועברו לתובעת כמפתחות הרכב הם אמנם מפתחות הרכב מושא התביעה (עמ' 15 שורות 2-1 לפרוטוקול) וגם הודה שלא ראה במו עיניו את החפצים שעל פי התלונה שהוגשה למשטרה היו ברכב בעת שנגנב (עמ' 15 שורות 23-17 לפרוטוקול).
21. כאשר נשאל מר הורביץ בחקירתו על סמך איזו הודעה של השוכר למד כי הרכב נגנב הודה בהגינותו כי הוא מתקשה לשחזר (נכון למועד מסירת עדותו בבית המשפט) האם התנהלה שיחה טלפונית אישית בינו לבין השוכר או שמא קיבל את הניירת הנדרשת באירוע שכזה, הכוללת את הודעת הלקוח והגשת תלונתו במשטרה (עמ' 12 שורות 30-13 לפרוטוקול). לעניין זה יוער כי בין אם למד על אירוע הגניבה הנטען על פי מסמכים כתובים ובהם התלונה שהוגשה על ידי השוכר למשטרה ובין אם למד עליהם משיחה אישית בינו לבין השוכר – על פי כל אחת מהחלופות לא יכול היה להעיד על אירוע הגניבה באופן אישי ובכל מקרה עדותו לעניין עצם התרחשות הגניבה הייתה עדות מפי השמועה.
22. לשאלת בית המשפט בנוגע להתנהלות המקובלת של התובעת באירועים של דיווח על מקרה ביטוח הבהיר מר הורביץ, כי במקרה של אירוע ביטוחי הלקוח נדרש להתנהל מול כל הרשויות הכוללות את חברת הביטוח, סוכן הביטוח ומשטרת ישראל, כאשר התובעת נכנסת לפעולה כשנדרש ממנה לבצע את חלקה בהליך לצורך קבלת הכסף - הכולל מסירת רישיונות ומפתחות ככל שנדרש (עמ' 13 שורות 6-4 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הנגדית ציין מר הורביץ: "לא סיפרו לי שהרכב נגנב, אנחנו לא עובדים על סמך סיפורים, אנו מתנהלים בהתאם למקובל בנורמות ולחוק, ולכן אנו דורשים באירוע מסוג זה להגיש תלונה כתובה ומסודרת למשטרת ישראל עם כל ההשלכות הנובעות לכך." (עמ' 13 שורות 32-30 לפרוטוקול).
23. דבריו אלו – עליהם העיד מידיעה אישית – לא נסתרו.
24. מר הורביץ בהגינותו לא יכול היה לאשר שראה את מפתחות הרכב במו עיניו, או כי מדובר במפתחות השייכים לרכב שנגנב אך ציין כי אדם שעבד בחברה בשם יוני עמר הוא שהביא את המפתחות מהשוכר למשרדי התובעת (עמ' 14 שורות 32-5; עמ' 15 שורות 2-1 לפרוטוקול). מר הורביץ ציין כי אין לו את פרטי ההתקשרות עם מר עמר וזה כבר לא עובד בחברה אם כי ייתכן שבחקירה מדוקדקת ניתן היה להשיג את פרטיו. ואולם ספק בעיניי האם יכולה וצריכה הייתה התובעת לטרוח בהבאתו למתן עדות, שכן יש להניח שגם מר עמר – לו היה מובא למתן עדות - יכול היה לכל היותר להעיד שלקח מפתחות מהשוכר והביאם למשרדי התובעת, וספק אם יכול היה להעיד על כך שהמפתחות שהעביר הם אמנם מפתחות הרכב שנטען כי נגנב.
25. מר הורביץ הצהיר כי מאז תכתובת המייל שבין שוכר הרכב לנציגת הנתבעת אין לתובעת כל קשר עם השוכר ואף בא-כוחה של התובעת מנסה לאתרו לצורך מימוש תיק ההוצאה לפועל נגדו בהליך זה ממש, ללא הצלחה (ס' 20-19 לתצהירו). בסיכומי התובעת גם צוין כי הרכב עדיין מדווח באתר המשטרה כ"גנוב". גם טענות אלו לא נסתרו.
26. מעדויותיהם של מר הורביץ ושל גב' אוחיון מטעם התובעת עולה אפוא תמונת המצב הבאה: התובעת היא חברה המציעה פתרונות ליסינג בתחום הרכב עבור לקוחותיה ובתוך כך רכשה את רכב המרצדס מושא התביעה והשכירה אותו לשוכר. השוכר רכש פוליסה לביטוח הרכב כאשר על פי הפוליסה – גם התובעת וגם השוכר מצוינים כבעלי הפוליסה (נספח ג' לתצהיר מר הורביץ).
27. התובעת קיבלה דיווח על גניבת הרכב והועבר לידיה העתק התלונה במשטרה שהגיש השוכר (נספח ה' לתצהירו של מר הורביץ). אכן, טופס התלונה אינו מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנו או לכך שהרכב אמנם נגנב, ואולם הוא מהווה ראיה לכך שהוגשה תלונה על גניבת הרכב. בגוף התלונה צוינו פריטי רכוש שונים של השוכר שעל פי הנטען היו ברכב במועד הגניבה כגון מפתחות בית, עגלת תינוק, סל-קל, מפתחות של נגרר וכיו"ב פריטים אשר גורעים מסבירות הטענה לכך שהגניבה בוימה (ס' 11-10 לתצהירו של מר הורביץ). גם הפעם – אין בציונם של פריטים אלו כדי ללמד על כך שאותם פריטים אמנם נמצאו ברכב או על עצם נכונותו של הדיווח, ואולם יש בכך כדי לחזק את סבירות הסתמכותה של התובעת על הדיווח שהועבר לידיה על הגניבה כמהימן.
28. גב' אוחיון העידה מידיעה אישית על טיפולה האישי מול נציגת הנתבעת במסירת מסמכים מקוריים לרבות מפתחות הרכב שהונחו על שולחנה והועברו לתובעת על ידי שליח. היא ראתה באופן אישי זוג מפתחות עם סמל מרצדס בקשר עם התלונה על גניבת הרכב מושא הליך זה והנחתה כי מדובר במפתחות הרכב מושא דיוננו הייתה סבירה בנסיבות. גב' אוחיון גם צירפה לתצהירה תכתובת מייל מאוחרת יותר (לאחר העברת המפתחות לנתבעת) בין השוכר לנתבעת המלמדת על העניין שהביע השוכר בקבלת תגמולי הביטוח (נספח ז' לתצהירה).
29. בשולי הדברים ולמעלה מן הנדרש אוסיף כי לתצהירו של מר הורביץ צורף מסמך של חברת פוינטר אשר הוצג דווקא על ידי הנתבעת באחד מדיוני קדם המשפט. הדו"ח לא הוגש באמצעות עורכו ולכן איננו מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנו ואולם הוא מהווה ראיה לכך שנכתב דו"ח שכזה – ובנסיבות גם לכך שהופק לבקשת הנתבעת (ר' ס' 17 לתצהירו של מר הורביץ שלא נסתר). בדו"ח צוין כי בתאריך 10.1.18 בשעה 23:33 התקבל במוקד מבצעי פוינטר חיווי של ניתוק יחידות האיתור כאשר מערכת המיכון מנוטרלת, ומיקום הרכב שנקלט במסכי מוקד מבצעי פוינטר היה בשטחי הרש"פ (נספח ז' לתצהירו). עוד צוין במסמך של פוינטר כי משחזור היסטוריית מערכת פוינטר עולה כי הרכב חצה את ב"ש ועצר למשך 8 דקות ללא כיבוי מנוע בשד' צה"ל ומשם המשיך לשטחים. בדו"ח הומלץ לבדוק חשד לביום גניבה.
30. מן הדו"ח עולה שהרכב עבר לתחומי הרש"פ. גם אם לא ניתן להתייחס לקביעות הדו"ח כראיה לאמיתות תוכנן בשים לב לכך שהדו"ח הוגש שלא באמצעות עורכו, עדיין בעצם קיומו יש כדי לתמוך לכל הפחות בסבירות המסקנה שהרכב נגנב – ולמצער נכון לנקודת מבטה של התובעת.
31. כאמור – התובעת היא חברת ליסינג שהרכב המבוטח איננו מצוי בחזקתה או בשליטתה ואין לה שום יכולת לדעת או לברר מה קרה עם הרכב - האם נגנב, האם ניזוק בתאונה, האם בוצעה בו עבירה פלילית וכיו"ב נתונים הקשורים בשימוש השוטף ברכב.
32. כל המידע שמצוי או יכול להימצא בידי התובעת, בתור שכזו, מוזרם לידיה אך מפיהם של שוכרי הרכבים המחזיקים בהם בפועל. אין ולא יכולה להיות כל דרך לתובעת או לחברות מסוגה לדעת מידיעה אישית האם אכן התרחש מקרה ביטוח אם לאו.
33. התובעת כבעלת רכבים נושאת אפוא בסיכון גבוה לכך שרכוש המצוי בבעלותה יינזק או ייעשה בו שימוש שלא כדין ומפני סיכונים אלו בדיוק היא מבקשת לבטח עצמה, תוך שהיא מחייבת את השוכרים לצרפה כמוטב בפוליסות הביטוח שנרכשות לרכבים (ר' למשל ס' 6.2.4 להסכם נספח ד' לתצהירו של מר הורביץ).
34. הנתבעת, מצידה, מנפיקה פוליסות ביטוח הנוקבות בשמות של מספר מבוטחים כאשר אחת מהם היא חברה להשכרת רכבים. בעשותה כן נוטלת על עצמה הנתבעת את הסיכון להתרחשותם של מקרי ביטוח מסוג "גניבה", גם במצבים בהם ידוע מראש שלפחות אחד המבוטחים (ובענייננו חברת ההשכרה) לא יוכל להוכיח את מקרה הביטוח מידיעה אישית מהטעם הפשוט שהרכב אינו מצוי בחזקתו כמצב נתון ומובנה במהות היחסים המסחריים שבבסיס עסקת הביטוח. הנתבעת אף נוטלת על עצמה סיכון חמור עוד יותר והוא שהרכב ייגנב בידי שוכר הרכב (שהוא מבוטח בעצמו) ועדיין היא תימצא חשופה לתביעות של המבוטחת הנוספת (היא חברת ההשכרה).
35. הנתבעת הנפיקה פוליסת ביטוח לרכב השכרה הכולל מקרה ביטוח מסוג "גניבה" והיא זו שמכוחה מבקשת כעת התובעת תגמולי ביטוח.
36. התובעת מצידה נהגה בסבירות עם קבלת הדיווח אודות גניבת הרכב, וכפי שהעיד המנכ"ל בפניי – בהתאם לנוהל הרגיל בו היא פועלת במקרים מסוג זה.
37. בנסיבות, בהינתן המידע העובדתי שיכול להימצא בידי התובעת אודות התרחשות מקרה הביטוח – אני סבורה כי נכון יהיה לקבוע שהיא עמדה בנטל השכנוע להוכחת מקרה ביטוח בהינתן תנאי נחיתות המידע המובנים של התובעת ובשים לב למהות העסק שהיא מפעילה ואשר עומד ביסוד עסקת הביטוח מלכתחילה.
38. בענייננו – וכפי שעולה מתפיסת העולם הראייתית שהתווה כב' השופט זוסמן בעניין אריה לעיל, הנתבעת יכולה הייתה לטעון כי התובעת לא עמדה בנטל השכנוע בענייננו לו היה מתעורר ספק לגבי עצם התרחשות מקרה הביטוח המדובר. ואולם, מדובר בספק קיים ולא בספק שאינו קיים. לפיכך, אם חומר הראיות שהובא על-ידי התובעת נקי מספק - אין לנתבעת ממה ליהנות. בהינתן עדויות עדי התובעת שהיו עקביות ומהימנות, ובהינתן חומר הראיות שהוצג ואשר על בסיסו ניתן להניח בתום לב ועל פי השכל הישר וההיגיון הבריא כי הרכב נגנב, היה על הנתבעת לטעת בלב בית המשפט את הספק שלא אירע אירוע גניבה, ואת זאת יכולה וצריכה הייתה לעשות באמצעות הבאת ראיות כלשהן לסתור. הנתבעת לא הציגה כל תצהיר, כל עד או כל ראיה אחרת מטעמה וממילא לא הצליחה לטעת ספק בהנחה המסתברת בדבר גניבת הרכב, ולא הצליחה להוביל למסקנה שהתובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכחת מקרה הביטוח.
39. ודוקו – וודאי שאין לצפות מהתובעת להוכיח כי התרחש בפועל אירוע גניבה מעל לספק סביר. עליה להוכיח כי בנסיבות, ההסתברות לכך שאירעה גניבה גבוהה מההסתברות שלא אירעה גניבה.
40. בנסיבות בהן התובעת קיבלה מהשוכר דיווח על גניבה וגם עותק מהתלונה שהוגשה למשטרה על גניבה, התובעת סברה בתום לב – והיו לה כל הסיבות לסבור כך – שהרכב נגנב. בנוסף, בהינתן זוג מפתחות הרכב שהועברו לידיה ובהינתן העובדה שהרכב נגרע עד לעצם היום הזה ממצבת הרכבים שלה יחד עם שאר הנתונים שברקע התיק כפי שפורטו לעיל - דומני כי נכון יהיה לקבוע שעמדה בנטל זה במאזן ההסתברויות הדרוש בהליך אזרחי.
41. מסקנה זו נגזרת גם ממהותה של פוליסה לביטוח רכבי השכרה, וממהות הסיכונים שכל אחד מהצדדים נוטל על עצמו במסגרתה.
42. התובעת לא הצביעה על סיבה קונקרטית לחשד שהרכב נגנב בידי השוכר עצמו או כי גניבת הרכב בוימה על ידו. ואולם למעלה מן הנדרש ואך על מנת לחזק את המסקנה שדי בראיות שכן הציגה כדי להספיק לצורך הוכחת מקרה ביטוח מסוג "גניבה" בנסיבות, אציין כי גם לו הייתה טוענת התובעת שהרכב נגנב בידי השוכר עצמו - עדיין על פני הדברים היה מדובר באירוע החוסה תחת הכיסוי הביטוחי בנסיבות.
43. גניבת רכב בידי שוכרו מהווה אירוע של גניבה בידי מורשה כמשמעה בסעיף 393 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. פוליסת הביטוח עצמה (להבדיל ממפרט הפוליסה שצורף על ידי התובעת) לא הוצגה בפניי ולכן אני מניחה כי חלות הוראות הפוליסה התקנית כפי קבועות בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986. סעיף 1(3) לפוליסה התקנית מגדיר "גניבה" כמקרה ביטוח.
44. משלא הוצגה בפניי הפוליסה במלואה, ממילא גם לא הוצג בפניי כל תנאי המחריג גניבה בידי מורשה מגדר הכיסוי הביטוחי בגין גניבה. בנוסף, בנסיבות מן הסוג שבפניי קשה היה לקבל טענה לפיה התובעת נטלה על עצמה במסגרת ניהול עסקיה, את הסיכון לכך שחלק משוכרי הרכב לא יחזירו את הרכב שקיבלו לרשותם מכוח הסכם ההשכרה. הסיכון של גניבה בידי מורשה הינו חלק מהסיכונים הנלווים לניהול עסק של השכרת רכב, לפיכך סביר והגיוני הוא כי בעריכת הביטוח, ביקשה התובעת להגן על עצמה גם מפני סיכון זה. לו רצתה הנתבעת להחריג מגדר הכיסוי הביטוחי את הסיכון של גניבה בידי מורשה, היה עליה לציין זאת באופן מפורש וברור במסגרת תנאי הפוליסה ולא הוכח בפניי כי הדבר נעשה (השוו למשל לת"א 14775/05 ד. קליין קאר בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (18.9.2006); ת"א 152675/02 דורנט 1991 ישראל בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (12.12.2004)).
45. בענייננו כאמור התובעת לא טענה שהרכב נגנב בידי השוכר משום שמנקודת מבטה לא הייתה לה כל סיבה לחשוד בכך בזמן אמת או בכלל. כל שטענה הוא שהרכב נגנב. הרף הראייתי שנדרש ממנה לעמוד בו על מנת להוכיח "גניבה" נמוך יותר, והיא כאמור עמדה בו בנסיבות.
46. משעלה בידי התובעת להוכיח התרחשותו של אירוע גניבה במאזן ההסתברות הדרוש בהליך אזרחי וכי מדובר בסיכון מסוג הסיכונים המכוסים בפוליסה, ומשעלה בידיה להוכיח כי הנזק אירע כתוצאה מהגניבה בתוך תקופת הביטוח (ר' נספח ג' לתצהירו של מר הורביץ) – עמדה בנטל השכנוע להוכחת עצם זכאותה לקבלת תגמולי ביטוח.
47. כאמור, בשלב זה נטל השכנוע עובר אל הנתבעת להראות כי התקיימו התנאים המצדיקים פטור מכיסוי ביטוחי. הנתבעת לא הגישה תצהיר או כל ראיה מטעמה וממילא לא עמדה בנטל זה.
48. בשולי הדברים ולמעלה מן הנדרש אציין כי על פי תצהירו של מר הורביץ מנהל התובעת – אשר לא נסתר- התובעת לא קיבלה כל מכתב דחייה מאת הנתבעת (ס' 13-12 לתצהירו). הנתבעת גם לא צירפה כראיה מטעמה את מכתב הדחייה האמור וטענה זו של התובעת לא נסתרה.
49. כידוע, על פי הנחיות משרד האוצר אגף שוק ההון הביטוח והחסכון מיום 9.12.1998 (להלן – "ההנחיות"), כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה.  כמו כן, בסעיף 4 להנחיות מיום 29.5.2002 צוין כי: "על פי ההכרעה העקרונית הנ"ל (הכוונה להנחיה מיום 9.12.1998 – מר"א), חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות חדשות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה."
50. ההנחיות אומצו בפסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (4.5.2006, להלן – "עניין אסולין") ונקבע כי יש להן מעמד מחייב, חרף פגיעתן בזכות הגישה לערכאות של חברות הביטוח. הנחיות אלו נועדו להגן על ציבור המבוטחים מפני מצב של פערי מידע ביחס לעמדתה המלאה של חברת הביטוח; ולאפשר להם לבחון את צעדיהם באופן מושכל. כבר בעניין אסולין עצמו נקבע כי יתכנו נסיבות חריגות אשר יצדיקו סטייה מההנחיות – "כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח" והחריגים פורטו והורחבו בפסיקה עם השנים.
51. בענייננו כאמור הנתבעת לא הציגה כל תצהיר, עדות או כל ראיה לתמיכה בטענותיה לכך שהתובעת לא עמדה בנטל הוכחת מקרה הביטוח מסוג "גניבה". היא גם לא הציגה כל תצהיר, עדות או ראיה לכך שאירוע זה בוים, וממילא לא הוכיחה כי התקיימו בנסיבות החריגים שהוכרו בפסיקה לעניין הענקת כיסוי ביטוחי.
52. עוד אבקש להעיר בענייננו למעלה מן הנדרש, ומשהדבר לא הועלה באופן יזום על ידי מי מן הצדדים בכתבי הטענות או בסיכומים, כי גם לו היה עולה בידי הנתבעת להוכיח שהגניבה בוימה על ידי שוכר הרכב - לא מן הנמנע היה לטעון בענייננו כי לא די בכך לצורך שלילת הכיסוי הביטוחי מן התובעת עצמה, וזאת בשים לב לדוקטרינת "המבוטח התמים" שהחלתה במשפט הישראלי אושרה זה לא מכבר ברמה העקרונית.
53. משמעותה של דוקטרינת "המבוטח התמים" היא כי במצבים מסוימים, בהם מכסה אותו חוזה ביטוח מספר מבוטחים, הגנתה של חברת הביטוח מפני חבות על פי הסכם הביטוח היא הגנה חלקית, החלה רק במערכת היחסים שבינה לבין אחד המבוטחים, שבשל התנהלותו פטורה חברת הביטוח מאחריותה כלפיו ואין להגנה תחולה במערכת היחסים שבינה לבין מבוטח אחר, שבהתנהגותו לא נפל כל פגם (ר' ע"א 7058/17 מלמד נ' ליבוביץ (10.3.20), להלן – "עניין מלמד").
54. נסיבותיו של המקרה שבפניי נוגעות למצב דברים בו לשני המבוטחים אינטרס משותף ברכוש מושא הביטוח – הוא הרכב שנטען כי נגנב, חברת הביטוח מעלה טענת מאוחרת הנוגעת לביום מקרה הביטוח, וטענה זו כרוכה באשם. שאלת תחולתה של הדוקטרינה בנסיבות מסוג זה הושארה בעניין מלמד בצריך עיון (ר' ס' 65 ו – 68 לפסק הדין), ואולם בשים לב למערכת היחסים שבין משכירת רכבים לשוכרי רכבים, להיעדר החזקה של המשכירה ברכביה, לטיב הסיכונים הכרוכים בעסקאות להשכרת רכבים, ובהעדר אינדיקציה לקשר או לקנוניה בין המשכירה לשוכר במקרה הקונקרטי – דומני כי ראוי לשקול החלתה של הדוקטרינה בנסיבות מן הסוג שבפניי, בכובד ראש. מכל מקום הדיון בכך תיאורטי ולמעלה מן הנדרש שכן כאמור הנתבעת לא הציגה כל תצהיר, עדות או ראיה אחרת כלשהי לתמיכה בהגנתה.
55. סוגיית הנזק
56. משקבעתי כי עלה בידי התובעת לעמוד בנטל השכנוע להוכחת זכאותה לקבלת תגמולי ביטוח, יש לבחון האם עמדה בנטל הוכחת נזקיה.
57. התובעת תמכה את נזקיה בתצהירו של מר הורביץ אליו צירף מקטע ממחירון לוי יצחק המתייחס לשווי הרכב במועד שדווח לתובעת על גניבתו, ולפיו שווי הרכב ביום האירוע עמד על 221,000 ₪, וזאת לאחר הפחתה בשיעור 12% כמתחייב לאור הפוליסה (ס' 22, נספח ט' לתצהירו). מר הורביץ הצהיר כי סכום התביעה בתוספת ריבית והצמדה מיום הגניבה ועד למועד הגשת התביעה עומד על 225,066 ₪ וצירף את החישוב לתצהירו (ס' 23, נספח י' לתצהיר).
58. הנתבעת כזכור טענה כי התובעת לא הוכיחה את הנזק משום שלא הוגשה חוות דעת שמאי הקובעת מחירו של הרכב וכל שהוגש הוא מסמך הנחזה להיות מחירון – דף תלוש ומצולם שלא ידוע מקורו, ולכל הפחות צריך היה המסמך להיות מוגש באמצעות עורכו, וודאי מקום שהתובעת היא חברת השכרה ודף המחירון אינו מוכיח את שווי הרכב הספציפי.
59. אני סבורה כי בנסיבות עלה בידי התובעת לעמוד בנטל השכנוע להוכחת נזקיה כתוצאה מגניבת הרכב ואנמק.
60. לא זו בלבד שפוליסת הביטוח שהנפיקה הנתבעת בקשר עם הרכב לא נקבה בסכום ביטוח אלא שהפוליסה הפנתה מפורשות לשוויו של הרכב ביום קרות מקרה הביטוח, בהתבסס על מחירון המכוניות המשומשות של לוי יצחק המעודכן לחודש בו אירע מקרה הביטוח והוא כולל משתנים מיוחדים אשר משפיעים באופן מצטבר על ערך הרכב (עמ' 4 למפרט הפוליסה, נספח ג' לתצהירו של מר הורביץ).
61. לא ברור כיצד מבקשת הנתבעת מהתובעת להגיש חוות דעת שמאית לעניין שווי הרכב מקום בו מקרה הביטוח הנטען הוא גניבה, ובפרט בנסיבות כגון אלו שכאן בהן מלכתחילה לא הייתה לתובעת חזקה ברכב וגם לא יכולה הייתה להיות לה חזקה כאמור. בנסיבות דכאן, משהרכב לא היה בחזקתה של התובעת מאז נמסר לידי השוכר ודווח על גניבתו, שמאי ממילא לא יכול היה לבדוק את הרכב מטעם התובעת.
62. בנוסף, הפסיקה הכירה בנסיבות דומות (ולעתים אף מקום שהפוליסה כלל לא הפנתה למחירון לוי יצחק, בשונה מענייננו) בהסתמכות על מחירון הרכב של לוי יצחק, תוך שנקבע כי אם המבטחת טוענת לשווי רכב שונה מזה שקבוע במחירון לוי יצחק או כי שוויו של הרכב פחת מאז תחילת הביטוח ועד למועד הגניבה – היה עליה להביא ראיות מתאימות לכך, ובהיעדר ראיות כאמור יש לראות התובעת כמי שעמדה בנטל הוכחת נזקיה לפי מחירון לוי יצחק (ר' למשל ת"א 1295/95 עבד אלכרים מחמוד נ' "דולב" חב' לביטוח בע"מ (23.10.1996); ת"א 9465-01-10 בוזוקשוילי נ' ביטוח ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע''מ (17.3.2012); ת"א 48173/04 חיים נ' ביטוח ישיר (10.10.2006); תא"מ 12153-07-14 חיין- רוס נ' ביטוח ישיר - אי . די. אי חברה לביטוח בע"מ (18.5.2016) וכיו"ב).
63. הנתבעת לא הציגה כל טענה עניינית לגופו של עניין החולקת על אופן חישוב שוויו של הרכב לפי מחירון לוי יצחק וממילא לא הראתה כל טעם שלא להסתמך עליו ועל התחשיב שביצעה התובעת. לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.
64. בשולי הדברים אעיר, כי לא ברור לי מדוע הוסף חישוב מע"מ לתחשיב שצורף כנספח י' לתצהירו של מר הורביץ. יש אפוא להפחית סכום זה, כך שהפיצוי לו זכאית התובעת יעמוד על 224,475 ₪ בלבד.
65. עוד אציין, כי בנסיבות אינני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בריבית עונשית לפי ס' 28א. לחוק חוזה הביטוח משום שלא שוכנעתי כי הימנעותה מביצוע התשלום לא נבעה מקיומה של מחלוקת בתום לב מצד הנתבעת.
66. סיכום
67. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 224,475 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, אגרת בית משפט ששולמה, ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.
68. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
69. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ה שבט תשפ"א, 07 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.