לפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעת המשיב נגד המבקשים על סך 340,712 ₪.

המבקשים, בני זוג נשואים והורים לילדים. המבקש היה לקוח של המשיב, שניהל אצלו חשבון משנת 2016, צבר חובות ונושים התדפקו על דלתו, פנה ביום 26/1/18 וקיבל מהמשיב הלוואה בסך 380,000 ₪. המבקשת חתמה כערבה להלוואה.

המשיב השיב לבקשה, לפי החלטתי, ואני מסיקה כי אינו מבקש לחקור את המבקשים. ניתנת החלטה לפי סמכותי בתקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390, 400 (1999)). הנטל להראות הגנה לכאורה נקבע כנטל קל מאד "קצה חוט של טענת הגנה" כמאמר כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 15.6.2009, פורסם בנבו). עם זאת יש למנוע סיכול מטרתו של ההליך על ידי העלאת טענות סתמיות, שכל מטרתן למנוע מהתובע את היתרונות שבסדר הדין המקוצר (ע"א 779/87 נח בליט ואח' נ' בנק לאומי, פ"ד מד(3) 304, 311 (1990)).

טענות המבקשים

לטענת המבקש למרות שצבר חובות, היה לקוח חדש יחסית בבנק ובמצב כלכלי בעייתי, בחר המשיב לתת לו את ההלוואה נשוא התביעה, וזאת בתנאים, שלא יכול היה לעמוד בהם מבחינת גובה ההחזר החודשי והריבית.

שני המבקשים טוענים כי המשיב לא גילה להם את מלוא העובדות הרלוונטיות, וניצל את מצוקתו הכלכלית וחוסר נסיונו של המבקש, על מנת להחתים אותו על הסכם ההלוואה ואת המבקשת כערבה.

המבקשת טוענת אותן טענות, ומוסיפה כי המשיב הטעה אותה לחשוב שהיא חותמת על ערבות, שסכומה מוגבל ל-20,000 ₪ בעוד שבפועל חתמה על מאות אלפי ₪. טענה זו אינה מופיעה בתצהיר המבקש.

דיון והכרעה

בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות") נקבעו החובות לאיסור הטעייה (סעיף 3 לחוק הבנקאות), איסור ניצול מצוקה וחולשה (סעיף 4 לחוק הבנקאות), כאשר ביחס לשניהם נקבע כי האיסור הינו במעשה או במחדל.

אין מחלוקת כי הסמכות לתת אשראי, להגדילו, להקטינו או להפסיקו הינה בשיקול דעת הבנק. החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק "שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח" (סעיף 2(א) לחוק הבנקאות), ויש בידו להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה. למשיב הזכות והסמכות לשקול את שיקוליו המסחריים במתן אשראי, הגדלתו צמצומו והפסקתו (ע"א 323/80 אלתית נ' בל"ל, פ"ד לז(2) 673 (1983)). אולם, לצד האינטרס הלגיטימי של הבנק להבטיח את החזר כספו, על הבנק להפעיל את שיקול הדעת שלו בתום לב, בסבירות וללא שרירות.

בבחינת ההלוואה שנתן המשיב למבקש, הפסיקה ביססה את חובת הזהירות של הבנק, המחייבת אותו ל"פקפק" בפעולות שמבוקש לבצע בחשבון הלקוח בשניים: חשש למרמה בפעילות מורשה (דנ"א 1740/91 ברקליס נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31 (1993)) ובהיות הפעולה חריגה. כך למשל נקבע בת"א (מחוזי תל אביב יפו) 2150/08 מזרחי נ' הרן (8.7.2013, מופיע בנבו), גם בעניין פעולת מורשה, בנה של בעלת החשבון, אשר פעל בחשבון בפעולות הרות סיכון של מטילת הלוואות למסחר במניות ואופציות למניות כולל בחו"ל. שיעור הרשלנות התורמת של הבנק, שנקבע בבית המשפט המחוזי, הופחת ע"י בית המשפט העליון בע"א 6934/13 בנק מזרחי טפחות נ' אורלי הרן, (19.2.2015, פורסם בנבו) ונקבע על 25% על דרך סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

אין דמיון בין המקרים דלעיל, שהוכרו בפסיקה כמטילים על הבנק אחריות כלפי הלקוח, למקרה דנן, בו התבקשה ההלוואה ע"י בעל החשבון בעצמו, לצרכי מחייתו ומחיית המבקשת וילדיהם, ולכיסוי חובות קיימים לנושים.

עמדת הפסיקה למצב דברים זה באה לידי ביטוי בת.א. (מחוזי תל אביב יפו) 1955/09 מנורה מבטחים נ' גולדבלט (27.5.2014, פורסם בנבו). פסק הדין עוסק אמנם בהלוואה, שניתנה על ידי חברת ביטוח וטענת "התניית שירות בשירות", אך הדברים שם יפים לענייננו. כך קבעה כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל:

"אני נכונה לצאת מנקודת ההנחה, שבמסכת עובדות זו, אכן היתה התניית שירות בשירות, והחוזה הינו בלתי חוקי ולכן בטל (ר' אנלוגיה מ-ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6) 493).

אבל משמעות ביטול זה חוזר כבומרנג לנתבעים.

מה השיגו הנתבעים כאן? הם הרי קיבלו כבר את ההלוואות!

כשחוזה בטל, על צד להשיב למשנהו את שקיבל עפ"י החוזה, עפ"י סעיפים 30 ו- 21 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

במקרה שלנו – את ההלוואה.

קיימת אפשרות להפעיל את סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, במגמה לסייג את ההשבה או למונעה. במקרה הנוכחי, מדובר בהלוואות שניתנו לנתבעים לבקשתם.

מדוע שהם לא יחזירו הלוואות אלה? הן מכח ביטול החוזה והן מכח דיני עשיית עושר שלא כדין".

כאמור המבקשים הודו בשימוש בכספי ההלוואה לכיסוי חובות, שרבצו עליהם, וביססו את טענותיהם כלפי המשיב על הסתכלות לאחור על האירועים, ללא שהמבקש טען כי בכל שלב שהוא ביקש מהבנק לפעול אחרת, עד שחדל מלעמוד בתשלומי ההלוואה.

טענת המבקשים המועלית כהגנה בפני התביעה דומה לטענות שהועלו ע"י הנתבעים בע"א (שלום חיפה) 140/00 אברג'ל דוד וחנה נ' בנק לאומי, פ"מ תש"ס(3) 673, שם טענו המבקשים, בין השאר, כי מנפיק כרטיס האשראי התרשל בכך שהוא אפשר למערער 1 "ברשלנות מסגרת דמיונית של אשראי, ולקחו על עצמם סיכונים שאני לא הייתי נוטל. רשלנות זו תרמה לכך שיוצאו כספים כלשהם שלא הייתי מוציא לו ידעתי על חריגה זו" על כך קבע כב' השופט לבנוני, שם: "לא ייפלא איפוא, כי צודק המשיב בהגדרתו כי טענה זו היא כשלעצמה היא טענה חצופה, בהתחשב בעובדה כי המבקשים נטלו את הכסף לכיסם".

היקפן של חובות הבנק (ע"א 5893/91 טפחות נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994)) אינו מפטיר את הלקוח מחובותיו בכל מקרה. אין המבקשים יכולים להסתמך על חובת האמון שחב הבנק כלפיהם, כמזור לכל נזק שאירע לחשבונו באחריותו. המבקשים ידעו אודות מצבם הכלכלי, והמבקש לא טען מה היו עושים לולא המשיב היה מעמיד להם את ההלוואה. כאמור המבקשים הודו בקבלת כספי ההלוואה ובאי עמידתם בהתחייבויותיהם.

גם אם הייתי קובעת כי הבנק לא פעל בזהירות הנדרשת, והיה עליו להימנע מלתת למבקש את ההלוואה, הרי שלכל היותר החוזה יבוטל, ואין בכך כדי לפגום בחובת ההשבה של כל צד את מה שקיבל.

טענת המבקשת להעדר גילוי פרטים וחתימה על ערבות בסכום שונה ונמוך עומדת בניגוד למסמכים, עליהם חתמה, בקשה פרטנית להעמדת הלוואה בשקלים חדשים וערבות ושיפוי לפירעונה וגילוי מידע לערב (נספח ג' לכתב התביעה). המבקשת חתמה ליד סעיף 4.2 בו נכתב בצורה ברורה ובולטת בכתב יד "הוסבר לערבה כי החוב הקודם לא שולם כסדרו וקיים הרבה עיכובים וכי הבעל אינו עומד בהתחייבות שלו". בסעיף 3 לפני כן סומנה הברירה: "ערבותך ניתנת להבטחת חובותיו והתחייבויותיו של לקוח מוגבל בבנק" באותיות מודפסות מודגשות.

המבקש לא הצהיר על מה שהצהירה המבקשת, כי הוסבר לה שחתימתה מוגבלת לסכום 20,000 ₪, אך לאור הגישה המקלה לבקשת רשות להתגונן, אני מחליטה לתת לה רשות להתגונן בטענה היחידה, לפיה הוסבר לה כי ערבותה מוגבלת לסכום 20,000 ₪. ניתן לראות כי בהסכם ההלוואה ובטופס גילוי המידע לא חתומה המבקשת באף מקום ליד הסכום 380,000 ₪. הסכום מופיע רק בכותרת הבקשה ואינו מופיע בטופס הגילוי. הטענה אפשרית, ויש מקום לקבלה כהגנה לכאורה, על מנת לא לחטוא בהסקת מסקנות על בסיס תשתית עובדתית לא מלאה, ותוך הקדמת השלב לבירור אמיתות הטענה.

הסיכום הינו כי בפי המבקש מס' 1 אין כל הגנה שהיא, ואני דוחה את טענות שני המבקשים כנגד מתן ההלוואה. אני דוחה גם את הטענות לפיהן לא הוסברו למבקשים כל העובדות הרלוונטיות.

אני מקבלת כהגנה לכאורה אפשרית רק את טענת המבקשת מס' 2 לפיה הוסבר לה כי היא חותמת על כתב ערבות מוגבל בסכום של 20,000 ₪.

תצהיר המבקשת יהווה כתב ההגנה מטעמה בטענה זו בלבד.

הסיכום הינו כי בקשת הרשות להתגונן נדחית ברובה, והמשיב זכאי לפסק דין נגד המבקש על כל הסכום, ונגד המבקשת רק על הסכום 20,000 ₪ וההוצאות ושכ"ט עו"ד יחסיים.

ב"כ המשיב יגיש נוסח פסק דין מתאים לחתימתי עד ליום 1/1/19.

לאור העובדה שהמבקשים מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי, ומאחר ולא התקיים דיון במעמד הצדדים, איני עושה צו להוצאות נוספות בגין הבקשה מלבד ההוצאות ושכ"ט בפסק הדין.

לאחר החתימה על פסק הדין החלקי, יועבר התיק ביחס למבקשת מס' 2 לקביעה בסדר דין רגיל.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ט, 24 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.