02 יוני 2019

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 4.7.18 ("הוועדה"), אשר דנה בעניינו של המערער לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בהחלטתה קבעה הוועדה, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער.

הרקע העובדתי

2. לפי העולה מהתיק, המערער יליד 1954, רתך במקצועו. המשיב הכיר בליקוי שמיעה ממנו המערער סובל כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

3. ביום 20.11.2000 ועדה רפואית קבעה למערער דרגת נכות יציבה בשיעור 10%, בתחולה מיום 29.11.1999, בגין הליקויים הבאים: 10% בגין ליקוי שמיעה, לפי פריט ליקוי 72(1)(א)(I), וכן 0% בגין טנטון תמידי, לפי פריט ליקוי 72(4)(ד)(II) (נספח א' להודעת המשיב מיום 19.3.19).

4. בשנת 2002 הגיש המערער בקשה ראשונה להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון אשר התכנסה ביום 26.8.2002, קבעה, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער (נספח ב' להודעת המשיב מיום 19.3.19). המערער הגיש ערר על החלטה זו וועדה רפואית לעררים, אשר התכנסה ביום 27.5.2003, דחתה את הערר וקבעה שלא חלה החמרה במצב (נספח ג' להודעה). הן החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון והן החלטת הוועדה הרפואית לעררים נסמכות, בין היתר, על בדיקת שמיעה מיום 21.7.2002, אשר הראתה שמיעה תקינה לאורך תדירויות הדיבור עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי סימטרי בתדרים הגבוהים דו צדדי. לפי ממצאי בדיקת השמיעה מיום 21.7.2002 ציינה הוועדה הרפואית לעררים, כי "SRT מימין – 20 דציבל, משמאל – 15- 20 דציבל".

5. בשנת 2011 הגיש המערער בקשה שנייה להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון התכנסה ביום 23.1.2012 וקבעה שאין שינוי במצבו של המערער (נספח ד' להודעה). בפרק הממצאים ציינה הוועדה הרפואית כך:

"בבדיקה היום: אוזניים תקינות. בדיקת שמיעה מ- 6.12.11 מראה שמיעה תקינה עד 1000 הרץ בשתי האוזניים וירידה פרוגרסיבית עד 60 דציבל ב- 4000 הרץ. סף קליטת דיבור 15 דציבל בשתי האוזניים. ממוצע תדרי דיבור 27/30 דציבל באוזן ימין ו- 20 דציבל באוזן שמאל".

6. ביום 10.12.2017 הגיש המערער בקשה שלישית להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 22.4.18, כי לא חלה החמרה במצבו (נספח ה' להודעה) הוועדה הרפואית מדרג ראשון קבעה בהחלטתה, כי "מהוועדה האחרונה ועד היום הנ"ל כבר אינו חשוף לרעש מזיק ולכן ההחמרה השמיעתית הבאה לידי ביטוי בבדיקות השמיעה שצירף אינה קשורה לנזק מחשיפה לרעש".

7. המערער הגיש ערר על החלטה זו והוועדה הרפואית לעררים נשוא ערעור זה התכנסה ביום 4.7.18 לדון בעניינו של המערער, וקבעה שדרגת הנכות היציבה נותרה ללא שינוי (נספח לכתב התשובה מיום 10.3.19).

החלטת הוועדה

8. כעולה מפרוטוקול הוועדה, הוועדה עיינה בבדיקות שמיעה מיום 24.10.17 ומיום 13.2.18, וכן עיינה בפרוטוקול ועדה רפואית בענף נכות כללית מיום 30.1.18. בסעיף 4 לפרוטוקול ציינה הוועדה שהמערער אינו עובד מאז שנת 2012. המערער התלונן לפני הוועדה על "ליקוי שמיעה ורעשים קבועים באוזניו".

בסעיף 7 לפרוטוקול ציינה הוועדה כדלקמן:

"הפסיק לעבוד ב-2011 בעבודה מסודרת ולדבריו המשיך בעבודות מזדמנות עד 2012 ומאז אינו עובד כלל.

בדיקת שמיעה מיום 6.12.11: מייצגת נאמנה את מצבו עם סיום עבודתו. בבדיקה זו סף השמיעה בתדרי הדיבור הוא 20 דציבל באוזן שמאל ו-27 דציבל מימין".

בסעיף סיכום ומסקנות קבעה הוועדה כך:

"לאור הבדיקה וכאמור לעיל, הוועדה קובעת שלא חלה החמרה בשמיעתו ודוחה את הערר.

כיוון שמעל 5 שנים אינו עובד בחשיפה לרעש באופן עקרוני אין לקשור ירידה נוספת בשמיעה עם [ה]פגיעה בעבודה".

לנוכח האמור, הערר נדחה ונקבע שלא חלה החמרה במצבו של המערער.

טענות הצדדים

9. לטענת המערער, שגתה הוועדה בקביעתה שלא חלה החמרה במצבו, והוא תומך טענתו בבדיקת שמיעה עדכנית מיום 17.5.18, אשר הצביעה לטענתו על ליקוי שמיעה תחושתי עצבי בינוני-חמור בתדרים הגבוהים. עוד נטען, כי המערער עבד בחשיפה לרעש עד שנת 2015.

10. המשיב טען מנגד, כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה והערעור מכוון כנגד קביעות רפואיות. נטען שהמסמכים הרפואיים מלמדים שהמערער אינו חשוף לרעש מזיק בעבודתו מאז שנת 2012, ומכאן שבדין קבעה הוועדה שהמערער אינו עובד ברעש מזיק וכל החמרה בשמיעה אינה קשורה לעבודתו.

דיון והכרעה

11. לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, ולא מצאתי טעם משפטי המצדיק התערבות בהחלטת הוועדה.

12. אקדים ואומר, כי בכל הנוגע לקביעותיה המקצועיות של הוועדה הרפואית לעררים, כלל ידוע הוא, כי בית הדין לעבודה אינו נוטה להתערב בהן, כל עוד לא נפל בהליך פגם של ממש. ההכרעה בשאלה כיצד תקבע הוועדה את ממצאיה – על אלו בדיקות תסמוך וכיצד תשקלל את כלל הממצאים – היא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה, ובית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי. גם הקביעה האם ישנה החמרה אם לאו זו שאלה רפואית מובהקת אשר נתונה לסמכותה של הוועדה הרפואית ולא לבית הדין לעבודה, ומשקבעה הוועדה, כי לא קיימת החמרה במצבו של המערער, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתה זו.

13. לפי האמור בפרוטוקול הוועדה, המערער עבד בחשיפה לרעש מזיק עד לשנת 2012. במועד זה הפסיק לעבוד ומאז אינו עובד כלל. קביעה זו מבוססת על אבחון אודיולוגי מיום 13.2.18, בו צוין שהמערער "לדבריו, היה חשוף לרעש מזיק במסגרת עבודתו משך כ-35 שנה עד לשנת 2012" (האבחון צורף לכתב התשובה). כמו כן, המשיב הגיש לתיק בית הדין מסמך הצהרה של המערער, חתום על ידו ונושא תאריך 23.1.12, שבו הצהיר המערער שאינו עובד מזה 5 שנים. גם בדיון בבית הדין הבהיר ב"כ המערער שעד שנת 2012 עבד המערער באופן רציף, ולאחר מכן "התחיל לעבוד באופן מקוטע ולא במקום אחד קבוע". בעניין זה המערער מחזיק בתלושי שכר לשנים 2013 עד 2015, כאשר לכל שנה הונפקו לו לכל היותר שלושה תלושי שכר. מכאן, שהמערער לא הצביע על טעות משפטית בקביעת הוועדה שלפיה אינו עובד מאז שנת 2012.

14. משמעות הדבר שמשנת 2012 המערער אינו עובד בסביבה רועשת. בנסיבות המקרה דנן נדרשה הוועדה לדון בשאלת ההחמרה, היינו האם חלה החמרה במצב שמיעתו של המערער והאם היא קשורה לתנאי עבודתו. בעניינו של המערער היו, כאמור, שלושה הליכי החמרת מצב, כאשר ועדות רפואיות קודמות קבעו שלא חלה החמרה בשמיעה הקשורה לתנאי עבודתו של המערער. לפני הוועדה דנן עמדה בדיקת שמיעה מיום 6.12.11 אשר לדעת הוועדה מייצגת את מצבו של המערער במועד סיום עבודתו. הוועדה קבעה, כי "בבדיקה זו סף השמיעה בתדרי הדיבור הוא 20 דציבל באוזן שמאל ו-27 דציבל מימין", כלומר: בהתאם לממצאי בדיקה זו לא חלה החמרה בליקוי השמיעה ממנו המערער סובל, וכאמור בגין ליקוי זה נקבעה לו נכות יציבה (לפני הליכי ההחמרה) בשיעור 10%, לפי פריט ליקוי 72(1)(א)(I). המסקנה העולה מן האמור היא שבדיקת השמיעה משנת 2011 אינה מראה על שינוי כלשהו מבחינת ליקוי השמיעה של המערער, כך שאין החמרה במצבו. בנסיבות אלה, שוכנעתי שלא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

15. אשר לקביעת הוועדה, כי "כיוון שמעל 5 שנים אינו עובד בחשיפה לרעש באופן עקרוני אין לקשור ירידה נוספת בשמיעה עם [ה]פגיעה בעבודה", אוסיף, כי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע את התנאים להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה. אחד התנאים המצטברים קובע, כי "המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק)" (סעיף 84א(א)(1) לחוק). משעה שהמערער אינו עובד משנת 2012 הרי שאינו חשוף לרעש מזיק בעבודתו. מכאן שברורה מסקנת הוועדה שאין קשר סיבתי בין ירידה נוספת בשמיעה ובין עבודתו.

16. אשר להחלטת הוועדה הרפואית לעררים בענף נכות כללית: המשיב הגיש לתיק בית הדין פרוטוקול ועדה רפואית לעררים (ביטוח נכות), מיום 30.1.18, אשר בדקה את המערער בתחום א.א.ג, וקבעה לו נכות בשיעור 15% בגין ליקוי שמיעה, לפי פריט ליקוי 72(1)(5)(ד) בתחולה מיום 1.10.17. פרוטוקול ועדה זו עמד לעיון הוועדה דנן, כעולה מרשימת המסמכים שעמדו לעיון הוועדה (סעיף 4 לפרוטוקול). הלכה פסוקה היא שוועדה רפואית לעררים הדנה בפגיעה בעבודה אינה כבולה להחלטות ועדה רפואית לעררים במסלול הנכות הכללית. הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) יכולה להגיע למסקנות שונות מהוועדה לנכות כללית, שכן ועדה רפואית (נכות כללית) כלל אינה דנה בקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ובין תנאי העבודה, והיא רשאית לקבוע דרגת נכות יהא גורם הנכות אשר יהא (דב"ע נא/99-122 רייזלר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 169, 170; עב"ל 333/99 חליווה אשר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.8.2000; בר"ע 55651-12-13 אירית קובלסקי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 20.7.14).

סוף דבר

17. לאור כל האמור, הערעור נדחה.

18. אין צו להוצאות.

19. לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ט, (02 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.